ויתור על אהבה וחופש

לא את האהבה ולא את החופש אפשר להבין כמנותקים מהקשר. שם בדיוק טמון הסוד, ואיתו גם הסיכוי
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

"אם אתה חייב לבחור בין לשקר לאדם ובין להעליב אותו", אומרת פניה לעמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך', "בחר להיות נדיב". במקום להכריע בין שני ערכים, מזמינה אותנו פניה לפעול בנדיבות – כלומר באהבה ובחופשיות, ובכך לפגוש את החוויה מחדש. מעניין אפוא לראות אילו ערכים אנו נוטים לבקש לעצמנו, ומול אילו דילמות מעמידה אותנו הבחירה בהם. ברשימת הערכים הרצויים שלי, למשל, 'אהבה' ו'חופש' בהחלט מקבלים מקום של כבוד. אך תכופות נראה כי תחושות אלו, הנחשקות כל אחת למען עצמה, נוטות לבטל זו את זו. שכן כל אהבה משמעה גם היקשרות, התמסרות והיאחזות, וכל חופש משמעו גם שחרור, עצמאות ובדידות. רובנו חוששים מבחירה זו, אך האם חייבים להפסיד דבר כדי להרוויח את האחר? האם נוכל לפגוש מחדש את הדילמה שבין אהבה לחופש, שבין היאחזות לבדידות?

ערכים ויחסים

Every Breath You take, שירה המפורסם של להקת פוליס, נתפש לרוב כשיר אהבה מודרני, רומנטי ונוגע ללב. אך כשמתבוננים במילים מקרוב, פתאום אותו מודל-אהבה ברור מאליו מקבל תפנית מטרידה. בתרגום חופשי, סטינג מתחיל את הבית הראשון בהצהרה כי "כל נשימה שאת לוקחת, כל תזוזה שאת עושה, כל הבטחה שאת מפרה – אני צופה בך"; משם הוא ממשיך ומדגיש כי "בכל יום שעובר, כל מילה שאת אומרת, בכל לילה שאת נשארת – אני צופה בך"; וכעת מגיע סטינג לפזמון האלמותי, בו הוא מסכם את משנתו – "את מבינה? את שייכת לי".

גם אם נתעלם מהמאפיינים הטורדניים של השיר, המופיעים כמובן בעוד אינספור יצירות, עדיין נראה כי אהבה, על פי להקת פוליס, היא קודם כל קשר למשהו; יחס לאובייקט במובן הפיזי ביותר. במודל זה, אנו תמיד רוצים לשמור על קשר עין עם מושא אהבתנו, להיות תמיד במרחק נגיעה, בבחינה מתמשכת ובתחושת בעלות. וזה הגיוני שננהג כך, לאור הכאב הכרוך בבדידות, לאור תחושת האובדן המלווה את המרחק מבן או מבת הזוג. כך חשב גם הפסיכולוג היהודי-גרמני אריך פרום, כשתיאר את ניסיונו המוטרף של האדם לחבור אל אנשים נוספים. לדידו "הכרה זו של עצמו כהוויה נפרדת, הכרת קוצר משך חייו, הכרת העובדה שעל כורחו נולד ועל כורחו מת, שסופו למות לפני אהובי נפשו, או שהללו סופם למות לפניו, הכרת בדידותו ובדילותו, חוסר ישעו נוכח כוחות הטבע והחברה, כל זה הופך את קיומו הנפרד, הקרוע לבית אסורים, לקשה מנשוא. דעתו הייתה נטרפת עליו אלמלא יכול היה להתיר עצמו מבית אסורים זה ולפרוש ידיו ולהתאחד בצורה כזו או אחרת עם בני אדם, עם העולם שמחוצה לו". לכן אין זה מפתיע שהמילה האנגלית ל'זוג' – couple – נובעת מהשילוב הלטיני של co (ביחד) ו-apere (להדק). כך גם המילה 'אהבה' (love), אשר נטועה בשורש האינדו-אירופאי lubhyati, משמעה 'תשוקה'. אהבה, אם כן, אינה מתבטאת רק כיחס כללי (relation-ship), אלא בראש ובראשונה כמערכת של קשרים הדוקים עם מושא, כתשוקה לאחדות עם אובייקט.

באותו אופן, גם את רעיון ה'חופש' איננו נוטים להבין באופן מופשט, חסר הקשר. בהרצאה שנשא בסוף שנות ה-60, הבחין הפילוסוף היהודי ישעיהו ברלין הבחנה חשובה בין סוגים שונים של חופש. לדידו "בעוד שחופש שלילי פירושו חופש מכל התערבות או כפייה חיצונית, חופש חיובי פירושו היכולת לממש את רצוננו, ובמובן רחב יותר לממש את הפוטנציאל הטמון בנו. בקיצור אפשר לומר שחופש שלילי הוא חופש מ-, כלומר חופש מהגבלות כלשהן, וחופש חיובי הוא חופש ל-, כלומר חופש להגשים את מטרותינו, ואף לפתח את עצמנו, להתבגר, להפוך לשלמים". גם חופש, כפי שניתן לראות, הוא מושג תלוי אובייקט. כשאנו דורשים חופש, איננו מבקשים לרוב את הדבר כשלעצמו, אלא מחפשים שחרור מדבר מה, או רשות מטאפיזית לעשות משהו.

היאחזות ובדידות

אם כן, עד כה בחנו את הציר הראשון הנמתח בין אהבה וחופש – היות שניהם עומדים ביחס למשהו. אהבה היא קשר לדבר-מה, וחופש הוא שחרור מ-(או ל-) דבר-מה. אך ישנו ציר נוסף העומד בין השניים, ציר מקביל – ומגביל – לקשר של האהבה ולשחרור של החופש. שכן במקרים רבים נראה כי מרגע הופעתם, הן האהבה והן החופש טומנים בחובם גם פחד, חובקים בבת אחת גם זיקוקי התרגשות, וגם את סכנת השריפה מהם.

"בגני נטעתיך", אומרת רחל בשירהּ הנושא שם זה, "בגני המוצנע – בליבי / השתרגו פארותיך / ועמקו שורשיך בי. / ומשחר עד לילה / לא ישקוט, לא ירגיע הגן  / זה אתה בו, אתה בו / באלפי ציפוריך רן". אמנם אנו אשר מחליטים להכניס את מושא האהבה לליבנו, לגננו המוצנע; אך משם, אומרת רחל, הדברים אינם תלויים רק בנו. שורשי הקשר משתרגים ומעמיקים, תופסים כל חלקה טובה בחיינו, והנה כעת כבר אין לנו נחת. אושרנו נמצא בידיו של אחר, שמחתנו שזורה בשירתו. הבעייתיות באהבה, כך נראה, אינה מסתכמת רק באיבוד חלקי של עצמאות ובהתחשבות תמידית בזולת, אלא שמעצם טבעה היא פותחת פתח לחוסר שליטה ואף לאובדן – אובדנה שלה. אהבה, אם כן, היא 'קשר', במלוא מובן המילה. היא כובלת אותנו למושא תשוקתה, ומערבת מניה וביה את הפחד מהפסקתה, אשר מוביל להיאחזות.

ומה לגבי חופש? מובן שגם כאן טמון פחד. שכן משמעות השחרור היא בדיוק ניתוק הקשרים, הסרת הכבלים והרמת העוגן. "חופש..." אמר ניטשה, "משמעו לשמור על המרחק המפריד אותנו מאחרים", ולכן הוא מערב גם בדידות. כשאנו משתחררים מעולו של עריץ, מסמכותם של הורים, ממחויבות בעייתית או מקיבעון מחשבתי, אנו אמנם מרגישים הקלה, וללא ספק גם התרגשות, ביחס לאינסוף הכיוונים שנפתחו בפנינו; אך אותם אינספור כיוונים גם ממקמים אותנו בלב ים, אבודים במרחבי המציאות, ללא דבר שמחזיק אותנו במקום. עצמאותנו הרדיקלית, על גילוייה וחוויותיה, עומדת ביחס ישיר לחוסר היכולת לחלוק חוויות אלו, שכן איננו מתחשבים בשום רצון, ושום רצון לא מתחשב בנו. אנחנו פשוט נטולי הקשר.

סגירת מעגל

אם כן, שני צירים מקבילים מתוחים בין אהבה לחופש: בציר ראשון אנו מבינים כי הן אהבה והן חופש עומדים ביחס לדבר-מה – כי אהבה היא קשר למשהו וחופש הוא שחרור ממשהו או לשם משהו; ובציר השני אנו רואים את המגבלות הטמונות בכך – כי כל קשר מערב גם כבלים ותשוקה, ולכן משמעו גם היאחזות, וכי כל שחרור מערב עזיבה ועצמאות, ולכן משמעו גם בדידות. אך האם חייבים לבחור בין קצוות אלו? האם חייבים לוותר על אהבה או על חופש, על מנת להימנע מהיאחזות ומבדידות? או שמא ניתן לסובב את מערכת הצירים שלנו, לשחרר קמעה את הקו המתוח בין המושגים, ובכך לפגושם מחדש.

בספרו "מכתבים למשורר צעיר", טען המשורר הגרמני ריינר מריה רילקה כי המחשבה שאהבה מתבטאת רק כקשר הדוק וקרוב היא תמימה. "לכן האנשים הצעירים, בהיותם מתחילים בכל, עדיין אינם שולטים באהבה: עליהם ללמוד אותה. בכל ישותם, בכל כוחותיהם הנאספים סביב ליבם הבודד, החרד, המפנה את הלמותו כלפי מעלה, שומה עליהם ללמוד לאהוב. אלא ששעת-למידה היא תמיד פרק זמן ארוך ומוגדר, ולפיכך לאהוב זמן רב ואל תוך החיים פנימה פירושו לגבי האוהב – בדידות, פירושו: להיות לבד בחוזק משנה ובעומק משנה. בשלב זה אין האהבה אף אחד לא אחד מן הדברים המכונים התבטלות, התמסרות או התאחדות עם אחר (שכן מה טעם להתאחד עם הלא-מובהר, הלא-גמור, המשועבד-עדיין?): היא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות משהו בתוכו, להיות עולם, להיות עולם לעצמו למען האחר". אהבה, במודל מורחב זה, מחייבת מצע של בדידות, בדיוק כפי שפרח מחייב מצע אדמה. היא נדרשת להתכנס בתוך גרעין עצמותה, וזאת על מנת שתוכל להשיל את קליפתה ולצמוח בבוא העת.

באופן דומה, אנו מוצאים את המיסטיקן ההודי אושו כשהוא מרחיב את מושג החופש, וזאת בתגובה להבחנתו של ברלין. לדידו "חופש מ- יוצר את הפוליטיקאי, את הרפורמטור, את עובד הציבור, את הקומוניסט, את הסוציאליסט, את הפשיסט. חופש ל- יוצר את האמן, הצייר, המשורר, הרקדן, המוזיקאי. וסתם חופש בפני עצמו יוצר את האיש הקדוש, האיש הרוחני, הדתי באמת. החופש האמיתי הוא מן הסוג השלישי, החופש הטרנסצנדנטי. הוא אינו חופש מדבר מה, ולא חופש לשם דבר כלשהו; הוא פשוט חופש. הוא רק חופש. וזהו שחרור: פשוט חופש. לא כנגד מישהו – זו אינה תגובה; וכן לא לשם יצירת עתיד כלשהו – אין שום מטרה. האדם פשוט נהנה להיות הוא, ללא סיבה נוספת; זוהי תכלית בפני עצמה". חופש זה הוא שחרור אמיתי, טוען אושו, אך לאו דווקא מאנשים ומקשרים, אלא שחרור מהאגו, אותו גורם מבודד המציב אותנו אל מול החיים בכללם. כשאיננו נלחמים בשביל משהו או נגד משהו, כשאנו פשוט מתבוננים בעצמנו ובמציאות, אנו הופכים מודעים לנבכי החוויה. וברגע זה האגו נעלם, והחופש האמיתי מתבסס בהווייתנו, החופש שמשחרר אותנו להתמסר לכל רגע, לכל קשר ולכל אדם. לכן אנו מוצאים כי המילה חופשי –free – שימשה באנגלית עתיקה גם כשם תואר (frēo) וגם כפועל (frēon), בעוד ששני השימושים נובעים משורש הודו-אירופי שמשמעו 'לאהוב', ואשר ממנו נגזרת גם המילה 'חבר' (friend). כך גם כשאנו חושבים על שחרור, ביכולתנו להיעזר במילה leave, שמשמעה לעזוב, להשאיר במקום, ואפילו להעדר באופן מוצדק, פירוש הקשור למילה lēaf, 'רשות' באנגלית עתיקה, וכן שוב למילה 'אהבה'.

מכל אלו עולה כי קשר מערב בעצם גם בדידות, כי שחרור מבטא גם היאחזות ברגע, ואם כך, מושגינו המורחבים מכילים זה את זה. כשאנו מבקשים אהבה מתוך מצע עצמאותנו, וחווים חופש מתוך התמסרות למתרחש, הצירים מתעקלים למעגל, והשאלה האם לוותר על אחד הקצוות מתייתרת. אנו רואים לבסוף כי אהבה היא בעצם חופש, וכי הוויתור הגדול באמת הוא רק על הפחד, מה שמאפשר לנו לפגוש את החוויה מחדש. או כמו שאמר נתן זך בשירו "כשבדידות אינה פחד":

'כשבדידות אינה פחד / נולדת שירה / כשהיד אינה רועדת / כשהגרון אינו מתכווץ / למחשבה / שירה / כשעננים עבתים / בחוץ בכחל הנורא / ואתה שומע את הילדים / גועים / במשחקם / כמו דרך מסכים, ים / ואינך מתעוות / אינך כורע אל שרשי רגליך / לחזק / ללפות / כמו שתיל / (שהרוח לא תפיל) / אלא יושב ונבט / בתהו, בסרק – / רק / אז'.

ובמצב הזה, אפשר גם לוותר על רשימת הערכים, לשבת בחושך, להרפות את השרירים, ולכתוב סיפורי אהבה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

רשימת מקורות וקריאה נוספת:אריך פרום, אמנות האהבה. תרגם א"ד שפיר, ישראל: הוצאת הדר 1966. תרגום נוסף: דפנה לוי, הוצאת מחברות לספרות, ישראל: 2001, עמ' 18.ישעיהו ברלין, מתוך הרצאתו באוניברסיטת אוקספורד, 31.10.1958 (תרגום שלי). לקריאה נוספת: ישעיהו ברלין, ארבע מסות על חירות. תרגם יעקב שרת, תל אביב: הוצאת רשפים תשל"א.פרידריך ניטשה, שקיעת האלילים. תרגם ישראל אלדד, ישראל: הוצאת שוקן 1973, סעיף 38.ריינר מריה רילקה, מכתבים אל משורר צעיר. תרגמה עדה ברודסקי, ירושלים: הוצאת כרמל 2004, עמ' 57.Osho, chapter 6, life is an empty canvas, p. 114 (תרגום שלי).

תמונה ראשית: מתוך "סיפור" (1916), אדוורד מונק, שמן על קיר, אולם הטכסים של אוניברסיטת אוסלו. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על ויתור על אהבה וחופש

03
שמוליק

ניסיון יפה אך בפועל אין (א) חידוש (ב) פתרון פילוסופי אמיתי. לומר "רק חופש" לא מייצר הגדרה שניתן להתמודד איתה.
אינטואיטיבית אחלה ברור שאהבה בריאה וחופש הולכים יחד. בפועל על בסיס המושגים שהניח הכותב לא ברור איך

04
רועי8

"אהבה, במודל מורחב זה, מחייבת מצע של בדידות, בדיוק כפי שפרח מחייב מצע אדמה. היא נדרשת להתכנס בתוך גרעין עצמותה, וזאת על מנת שתוכל להשיל את קליפתה ולצמוח בבוא העת."
מקסים.

"האדם פשוט נהנה להיות הוא, ללא סיבה נוספת; זוהי תכלית בפני עצמה". חופש זה הוא שחרור אמיתי, טוען אושו.."
מקסים.

"והחופש האמיתי מתבסס בהווייתנו, החופש שמשחרר אותנו להתמסר לכל רגע, לכל קשר ולכל אדם"
מקסים.

"..הצירים מתעקלים למעגל, והשאלה האם לוותר על אחד הקצוות מתייתרת. אנו רואים לבסוף כי אהבה היא בעצם חופש, וכי הוויתור הגדול באמת הוא רק על הפחד.."
מקסים.

"המילה חופשי –free – שימשה.......נובעים משורש הודו-אירופי שמשמעו 'לאהוב', ואשר ממנו נגזרת גם המילה 'חבר' (friend). כך גם....במילה leave......פירוש הקשור למילה lēaf, 'רשות' באנגלית עתיקה, וכן שוב למילה 'אהבה'"
מקסים.

תודה לך, לכם. ושבוע מבורך

05
שם מלא

העובדה שההיסטוריה של שתי מילים אנגליות (couple ו-love) היתה מקושרת בעברה הרחוק מאוד לקשרים הדוקים ולתשוקה לא מצדיקה את מסקנת הכותב ש"אהבה, אם כן, (...) מתבטאת (...) בראש ובראשונה כמערכת של קשרים הדוקים עם מושא, כתשוקה לאחדות עם אובייקט." בוודאי שדוברי אנגלית בימינו לא יודעים זאת כשהם משתמשים במילים האלה. ואפילו אם היו יודעים, זה היה יכול ללמד אותנו משהו על מונח שיש להם. לא על מה שהם חושבים על אהבה, ובטח שלא על מהות האהבה בפני עצמה, שנחווית גם על ידי אנשים שלא דוברים אנגלית. כך גם לגבי ההיסטוריה של המילה free והקשר שלה ל-friend.
דבר אחד הוא לומר: "הנה רעיון לדרך לחשוב על דבר מסוים", ודבר אחר לגמרי הוא לומר "הנה עדויות לכך שהרעיון מוצדק". הכותב ניסה לטעון את האחרון, בעוד שבעצם סיפק את הראשון.