זבנג ורק התחלנו

אנחנו מאוהבים ברעיון בדבר הכרעה צבאית מהירה, הרואית, במהלך מבריק, תודות לגאונות של גנרל מזהיר. המציאות שונה מאוד, ונצחונות אמיתיים נראים אחרת
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

מלחמה היא המשימה המורכבת ביותר והתובענית ביותר, פיזית ומוסרית, שאנו נוטלים על עצמנו. שום אמנות גדולה, שום מוזיקה, שום קתדרלה או מקדש או מסגד, שום רשת תחבורה בין-יבשתית או מאיץ חלקיקים או תכנית חלל, ושום מרפא למחלה הקוטלת המונים אינם זוכים לשבריר מהמשאבים ומן המאמץ המוקדשים לעיסוק במלחמות. או המשאבים המושקעים לצורך שיקום בעקבות מלחמה ולהכנות למלחמות העתידיות במשך שנים, ואפילו עשרות שנים, של שלום שברירי. מלחמה היא הרבה יותר מאשר סיפור של קרבות מפתח המשורשרים ביחד. יחד עם זאת, ההיסטוריה הצבאית המסורתית הציגה את הקרבות כרגעי שיא שבהן אימפריות קמו ונפלו בו ביום, ורוב בני-האדם עדיין חושבים שכך מנצחים במלחמות, בשעה (או שתיים) או באחר צהריים אחד (או שלושה) של דם ובשר נקרע. עלינו להבין את המשחק העמוק יותר, ולא להביט רק בלוח התוצאות. וקשה לעשות זאת בדיוק כיוון שקרבות הם עניין כה מפתה.

מלחמות גורמות לנו להית מרותקים למופע, ואין במה גדולה יותר, אין שחקנים דרמטיים יותר מאשר אלו הניצבים בשדה הקרב. אנחנו נמשכים לקרבות מכוח תאווה לספק את העין, מרותקים לקול תרועה של חצוצרת נחושת, בשעה שלגיונרים רומאיים מתקדמים בשריונות נוצצים, או כשהינף יד של מלך משחרר ממקומם אבירים רכובים בהסתערות של מתכת וחניתות. קרבות גדולים הם תאטרון פתוח עם צוות של עשרות אלפים: סמוראים תחת נסים אופייניים, מאלפי פילים על בהמותיהם, לוחמי אימפי של בני הזולו הרצים על עשב מוריק לעבר חיילים בריטיים במקטורנים אדומים, מסודרים בשורה ופותחים בירי. קרבות נפתחים עם צבאות הלבושים באדום, כחול או לבן, בדגלים רוטטים, בחלילים ובתופים המתווים את קצב ההתקדמות. או בתמונה רחבה של קו של מפרשי-קרב, תימרות עשן לבנים המתפרצים מצדיהן של ספינות תותחים. או אולי בכוח של טנקים המסתערים בכול הכוח בערבה הרוסית.

מה שבא לאחר מכן, קשה יותר להבנה.

הרעיון בדבר "קרב מכריע" כנקודת המפתח של מלחמה, והרעיון שמלחמות הן השערים להיסטוריה, מעיד על רצוננו התמים לראות את המלחמה המודרנית במושגים הרואיים. ספרי היסטוריה פופולרית עדיין נכתבים בסגנון התופים-והחצוצרות, עם תיאורים מלאי חיים של קרבות המנותקים מהלוגיסטיקה הקשה, מהסבל היומיומי, וממבט ביקורתי על החברות והתרבויות, שהולידו צבאות אדירים ושלחו אותם להילחם בשדות רחוקים למטרות שעליהן החייל הממוצע לא היה מושג.

המדיה הוויזואלית מנצלת באורח מיוחד את מה שהיא יודעת שהציבור רוצה לראות: אומץ לב בסיסי וימים צבועים באדום, הריגוש שבאלימות השילוחית ובמופע. זהו עולם המלחמה כבידור לא מתוחכם, זהו העולם של "ממזרים חסרי כבוד" (2009) של קוונטין טרנטינו או של בראד פיט ב"זעם" (2014). אין זה עולם של נאצים אמיתיים או של מלחמה אמיתית.

קרבות מפתים גנרלים ומדינאים עם הרעיון שיום מדמם קשה אחד יכול להיות מכריע ולאפשר לנו להימנע מהתשה

קרבות גם  מפתים גנרלים ומדינאים עם הרעיון שיום מדמם קשה אחד יכול להיות מכריע ולאפשר לנו להימנע מהתשה, שהכול בזים לה כוולגרית מבחינה מוסרית וכנעדרת גבורה גואלת. אנו חוששים למצוא רק חוסר החלטיות וטרגדיה בבוץ של חפירות, ללא התרוממות הרוח והמוסריות, או למצוא רשימות חללים מצטברים על פני שנים של מאמץ ועמידה בקשיים. במקום זה, אנחנו מעלים את הקרבות למעלה של פסגות של גבורה ואת הגנרלים למעלות של גאונים במידה שההיסטוריה אינה יכולה לספק. על אף שהיסטוריונים מסוימים עשויים לנסות לעשות זאת, בכך שהם מהללים מערכות שכשלו ומצמידים להן תווית של תהילה. פרוסיה נחרבת, אך פרידריך הוא גדול הגרמנים. צרפת מובסת ועידן נקרא על שמו של לואי ה-14, ואחר על שמו של נפוליאון. אירופה חרבה, אך הגנרלים הגרמנים תפעלו את הפאנצרים בגאונות.

בין אם אנו מסכימים שמלחמות מסוימות הכרחיות וצודקות ובין אם לאו, עלינו להישיר מבט אל המציאות העגומה, המראה שברוב המקרים הניצחון במלחמות הגדולות והחשובות ביותר הושג על ידי התשה ושחיטה מסיבית – ולא על ידי גבורה של חיילים או גאונות של הפיקוד. לנצח במלחמה קשה יותר מזה. קרבות קאנאי, טור, לאוטן, אוסטרליץ, טננברג, חרקוב – כולם מעלים תמונות חדות לשמע שמותיהם. אך הניצחון בקרבות חד-צדדיים כאלו לא הבטיח ניצחון במלחמה. חניבעל ניצח בקרב קאנאי, נפוליאון באוסטרליץ, היטלר בסדאן ובקייב. וכולם לבסוף הפסידו, באורח קטסטרופלי.

יש גבורה בקרב אבל אין גאונים במלחמה. מלחמה היא עניין מורכב מדי מכדי שגאון יוכל לשלוט בו. לומר אחרת משמעו לעסוק בעבודת אלילים בכורסה בסלון, ללא שום קשר להסבר ממשי על ניצחון ותבוסה – שניהם נובעים מהכנה ארוכת-טווח למלחמה ומניהול מלחמה עם משאבים לאומיים גדולים, עם בירוקרטיה ועם יכולת לעמוד בקשיים. רק אז יכולות הגבורה והמיומנות הממשית של הגנרלים לפגוש את אלת המזל בקרב ולצאת כשידן על העליונה, בצירוף של משקל כלי הנשק עם הנכונות לעמוד באבדות נוראות ועם זאת לנצח במלחמות ארוכות. הטענות בדבר גאונות מרחיקות את ההבנה שלנו מן המורכבות האדירה של המלחמה, מן האקראיות שבה – שהן האמיתות הגדולות יותר.

סן מרטין, אנדים

ניצחון שכולו תכנון, לוגיסטיקה, סבלנות והתמדה: סן מרטין חוצה את האנדים, ינואר 1817. תמונה של חוליו וילה אי פראדס, תצלום: ויקיפדיה

מלחמות מודרניות מנצחים על ידי שחיקה וכתישה, לא על ידי גאונות

מלחמות מודרניות מנצחים על ידי שחיקה וכתישה, לא על ידי גאונות. עומק אסטרטגי ונחישות תמיד חשובים יותר מכל מפקד. ראינו עומק ונחישות כאלו ברוסיה הצארית בשנת 1812, בצרפת ובבריטניה במלחמת העולם הראשונה, בברית המועצות ובארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, אך לא בקרתגו או בגרמניה הנאצית, שהתפשטה מעבר לכוחותיה, ולא ביפן הקיסרית שבלעה יותר ממה שהיא יכלה לעכל. היכולת לספוג תבוסות בהתחלה ולהמשיך ללחום גברה על כל החלטה ועל כל קרב שנוהל על ידי חניבעל או סקיפיו, לי או גרנט, מנשטיין או מונטגומרי. כן, אפילו נפוליאון הועלה למעלה של מופת לגאון בקרב, על ידי קלאוזביץ' ובתורה הצבאית מאז ועד היום, על אף שהוא הפסיד במלחמת התשה בספרד, ולמרות הקטסטרופה שהוא המיט על ה-Grand Armée במערכה שלו ברוסיה ב-1812. ווטרלו לא היה רגע התבוסה המכרעת שלו. זאת אירעה שנה קודם לכן. ווטרלו היה האנטי-קליימקס שלו.

ברוב המלחמות הגדולות בהיסטוריה המודרנית, המפסידים הפסידו כיוון שהם הפריזו בהערכת המיומנות שלהם ולא הצליחו להתגבר על העומק האסטרטגי של האויב ועל יכולתו לעמוד בקשיים. המנצחים ספגו תבוסה אחר תבוסה, ובכל זאת המשיכו להילחם, תוך שהם מתגברים על ההפתעה הראשונית, על משברים נוראים וגם על הברק והתעוזה של "גאוני" הפיקוד. ההעלאה על נס של גנרלים גאונים מעודדת את האשליה שמלחמות מודרניות יהיו קצרות ושאפשר לנצח בהן במהירות, בעוד שלרוב הן מלחמות התשה ארוכות.

רוב בני-האדם מאמינים שהתשה אינה מוסרית. אך בדיוק כך מוכרעות רוב המלחמות הגדולות וכך מובסים התוקפנים, והעולם משוקם פעם אחר פעם. מוטב לנו לקבל את ההתשה מראש, להסביר את הדבר לאלו שאנו שולחים להילחם, וגם לבחור לצאת רק למלחמות ששוות את המחיר הנורא הזה.

במקום לעשות כן, אנחנו מאבדים את הסבלנות נוכח התשה ומתלוננים שהיא טרגית ובזבזנית, על אף שזאת הדרך שבה צבא הצפון הביס את העבדות בארצות-הברית, וגם הדרך שבה הצבאות של בעלות הברית והסובייטים הביסו את הנאצים.

אם נחליט שראוי לצאת למלחמה מסוימת, עלינו להעלות על נס את ההתשה יותר מאשר את הקרב, בענווה ומתוך מודעות מוסרית מלאה למחיר הנורא שלה. יש מקום לאומץ-לב ולאופי במלחמת התשה לא פחות מאשר בקרב. היה שפע של אופי ואומץ לב בקרב כל הצדדים שלחמו בוורדן ובאיוו-ג'ימה, ביער הירטגן או בקוריאה. אופי הוא עניין חשוב בלחימה. קרבנם של חיילים בשילה או במארן או בחוף ג'ונו ובמקומות אחרים לא היה שולי, קטן או חסר ערך מוסרי. ניצחון או תבוסה בהתשה, על ידי שימוש בחומרי נפץ ובירי מסיבי על פני זמן, אינו מבטל את כל המשמעות המוסרית והאנושית שבמעשה המלחמה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

קת'אל ג'. נולן (Nolan)  מלמד היסטוריה צבאית באוניברסיטת בוסטון. הוא מחבר הספר The Allure of Battle: A History of How Wars Have Been Won and Lost שראה אור ב-2017.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: "מי שנותר בסוף", תצלום: MirageC, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קת'אל ג'. נולן, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על זבנג ורק התחלנו

01
משה שי

אתם ממשיכים לאתגר חשיבה מרובעת. יחד עם המאמר המטריד על הנשק הגרעיני, גרמתם לקוראים לצאת מהקופסה בנושא מטריד מאד. אבל האם מעשי לצפות לשינוי אצל מי שקובע?

02
דני

מקרה קלאסי בו המחבר יש לו אג'נדה, זה לא מחקר צבאי ממשי אלא "ניים דרופינג" של קרבות מפורסמים (או פחות) המתאימים לאג'נדה. מלחמות ההווה והעתיד מוכרעות בכלל ע"י עצמה כלכלית וע"י טכנולוגיה וסייבר, לאו דווקא בהתשה.

04
אורי מילשטיין

במחקרו המונומנטלי הראה איוון סרגייביץ בלוך, בסוף המאה ה-19 שמלחמות התחוללו באופן רציף משך כל ההיסטוריה. ככלכלן הוא טעה בהערכה שתהליך זה יפסק כי הן יקרות מדי. חלפו עוד למעלה ממאה ועשרים שנה והמלחמות ממשיכות. כמוהו טעה גם פרופ' פרנסיס פוקויאמה אחרי מאה שנה בתחזיתו על "קץ ההיסטוריה". בעקבות קריסת ברית המועצות.

מלחמות מתנהלות כל הזמן, בכל מקום ובכל מערכת. לכן, במונחי המאמר הנוכחי, אנחנו חיים במלחמת התשה מתמדת שאין לה התחלה ואין לה סוף. מדי פעם "החום" של המלחמות עולה ואז שמים אליהן לב. כשהחום עולה מאוד ואפשר לקרוס/למות ואנו זוכים לתרופה/לניתוח/למהלך ההכרעה שמצילים אותנו אז המנהיגים זוכים לתהילה ובצדק כי מלחמות התשה הן הנורמה של חיינו ואנחנו בנויים להתמודד איתן כיחידם וכקולקטיב. לעומת זאת המערכות הגדולות כקרב קניי או כמבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים להבדיל, הן יוצאות דופן ועלולות להשמיד אותנו. ולכן אנחנו מייחלים ל"קפיטנים הגדולים" כחניבעל וכאריק שרון כדי שיושיעו אותנו. אבל מכיוון שהישועה הזאת אינה מבטלת כליל את מציאות המלחמה המתמדת אנחנו מפסידים/קורסים בה לעתים קרבות אפילו לאחר ניצחונות גדולים וחיוניים כי איננו מבינים שאנחנו מצויים במלחמה מתמדת ושלום היא שאיפה לימות המשיח.

מסקנה: עלינו לנטרל איומים ללא הרף גם גדולים וגם קטנים ולקדיש לכך משאבים ומחשבה. אך מכיוון שאין לנו סיכוי להצליח בכך לאורך זמן שהכלי הכול מזדקן (החוק השני של התרמודינמיקה), נושמד בסופו של דבר ואין דבר בטוח יותר מזה.