שקרים מהחיים זה לא הגיל

אני מביט אובד עצות באתר קופת החולים. משום מה לא הצלחתי לקבוע את התור המיועד ברשת. משימה פשוטה לכאורה. אבל היום השדות התבלבלו לי, התפריטים התפקששו בלי בושה, קליק אחד לפנים שניים לאחור, ובסוף נמאס לי והחלטתי להתקשר 2700*. איזה מספר קצר ואלגנטי. זאת קִדמה!

"שם מלא ותקופת זכאות", מבקש קול של אישה צעירה במבטא נמרץ, ואני לא בדיוק מבין. "מה?" אני פולט צעקה משונה. "מה? מה אמרת, בבקשה?". שתיקה קלה, והיא חוזרת לאט לאט, כאילו יש לי בעיית שמיעה: "שם מלא ותעודת זהות". נו, זכאות, זהות, זו כמעט אותה מילה, וחוץ מזה, העולם משתנה בקצב מסחרר, אולי בימינו כולם זוכרים את תקופת הזכאות שלהם בעל פה. זכאות למה? מי יודע, ולי יש תור לקבוע.

אז אני נרגע ומבקש בכל לשון של בקשה לקבוע תור דחוף לדוקטור שמעון, רופאת אף-אוזן-גרון. קיבלתי המלצות נהדרות. "בסדר גמור", היא אומרת, "אבל קודם, בבקשה, שם מלא ותעודת זהות".
"כן, כן", אני מתנצל ומקריין את הפרטים הנדרשים, וליתר ביטחון מציין גם את הגיל, כדי שיהיה ברור שאני בסך הכול בחור צעיר ביום רע.
***

תוך ארבעה חודשים נעשיתי מומחה בתורים של קופת חולים, כלומר מומחה בבחינה עצמית, בהרהורים כואבים. חשבתי שאני צעיר ובריא, זאת אומרת, הנחתי לפי לוח השנה וגיל הפטירה הממוצע לגברים שיש לי עוד כמה שנים לפני שהחיים מתחילים לעשות לי את המוות. לתפוס את הגב, להתיש את הריאות, לסחוט את הכבד. ופתאום אני מוצא את עצמי בדרך לבדיקה המי-יודע-כמה בכמה חודשים ספורים. כמה? ארבעה. מאז יום ההולדת זה נמשך ונמשך בלי הפסקה.

בינואר, אצל רופא השיניים, גיליתי שגם באמצע העשור הרביעי לחיים אפשר להתוודע לראשונה לתופעה המייסרת המכונה חורים, ולכל מיני כלי נשק - חלקם חמים, חלקם קרים - שחודרים לך לפה בעודך שרוע על כיסא. בפברואר הלכתי לקבל מדרסים, כיוון שהקרסוליים קרסו תחת נטל הנקעים שניקעו לי בשיעורי הטניס הארורים. מי ידע שהאתלט החסון הניבט אלי במראה מסוגל להתרסק ככה פתאום בלי חצי אזהרה. במרץ נמנעתי מפעילות יתרה ובכל זאת חשתי לאות מרתיעה. אז החלטתי להתפנק בבדיקות דם מקיפות. חיכיתי וחיכיתי, אך רק באפריל חזרו התוצאות. "חסר לך בי-12", אמר לי הרופא. "ואני גם שותה יותר מדי בירה", הבהרתי, "וקפה". הוא הסתכל עלי מוזר.

אחר כך הגיע מאי והטמפרטורות החלו לעלות, אך בעוד שבחוץ הסתובבו כולם והביטו בחצאיות המתקצרות והולכות, נכנסתי אני אל רופאת העור כמו כל ג'ינג'י החרד לגורלו תחת השמש. לאחר בדיקה שגרתית שלא העלתה ממצאים מיוחדים שאלתי את הרופאה מה דעתה על התפיחה הקטנה שליד האוזן. תפיחה, ולא המילה הנוראה האחרת, שמשקלה כבד כל כך למרות הברה בודדת. מה את אומרת, ביררתי בחשש, והיא בחנה וקבעה, "זה סתם גוש שומן, אין מקום לדאגה". גוש שומן, גלגלתי את הביטוי על הלשון, ואף על פי שחשתי הקלה גדולה, כי השומן מנקז מהגוש את האימה, תהיתי איפה במדריך למבוגרים חדשים כתוב שעם השנים הגוף עלול להצמיח בליטות משונות עם שמות מצחיקים.

"אם אתה רוצה להיות בטוח, לך לרופא אף-אוזן-גרון", היא יעצה. "עוד תור", מלמלתי, "טוב, כנראה שזה הגיל", והרופאה חייכה אלי וקרצה בחיוך שובבי, "זה לא הגיל, זה התרגיל".
***

בבית הרופאים ברחוב ריינס אני יושב מחוץ למשרד של ד"ר שמעון, רופאת אף-אוזן-גרון. "מי אחרון בתור?" שואלת איזו אמא עם תינוק משועשע, ומיד פוצחת שיחה ערה בין הממתינים. ההתלהבות רבה, אף על פי שמדובר במחזה שכל שורותיו ידועות מראש: כולם מתפקדים ונוקבים בשעת התור, מכריזים בקול רם מי אחרי מי כאילו שסדר הקבלה לא מצוין ברשימה התלויה על הדלת. במוחי חולף החשש שהם מחכים כאן לדוקטור שמעון כבר מאות ואלפי שנים. כל ערב נותנים שתיים, שלוש הצגות עבור אורחים מזדמנים, ורק החסך באור יום חונט את עורם ומשמר את חלקוּתו. דלת המשרד נפתחת ואני מתפרץ פנימה עוד לפני שהמטופל הקודם מספיק לצאת.

אני מסביר לדוקטור שמעון מה קרה, שיש לי מין גוש-גושון ליד האוזן, וכבר הסבירו לי שזה לא חמור, באמת, פשוט חשוב לי לוודא. היא מעיפה מבט, לוחצת ומניעה את התפיחה מצד לצד. אני מצחקק, "בטח כבר ראית אלף כאלה", אבל היא בשלה. פניה חתומות. לבסוף היא אומרת, "שמע, זה לא נראה לי רציני, אבל ליתר ביטחון נעשה אולטרסאונד". חולשה תוקפת אותי למשמע המשפט הנורא שכולו חוסר ודאות, משפט המעיד על סכנה שאפשר למדוד באחוזים. משהו פוקע בי בצליל מדאיג שבלי שום ספק יחייב בדיקה.

"דוקטור שמעון...", אני אומר בקול נוטף תחינה, שנסדק ונקרע ומטפטף חזרה לתוכי. אבל היא רק מהנהנת, שקועה במחשב. אני לא יודע איך למשוך את תשומת לבה. המדפסת פולטת את ההפניה, והיא מגישה לי אותה. הטופס מתנפנף לעומתי. דוקטור שמעון אומרת "תקבע לך תור דרך האתר", ואני מרים יד במאמץ, נוטל את הנייר, מעיין בו, מביט בה שוב. היא כבר חזרה לתקתק במחשב.

"דוקטור", אני שואל, והיא מזנקת בבהלה, כאילו היא מופתעת שאני עדיין כאן, "זה טבעי, דבר כזה, בגילי?".
"תשמע…"
"את לא חושבת שזה מוזר שאני הולך לכל כך הרבה בדיקות בחודשים האחרונים?".

אני מרגיש שלדוקטור שמעון יש ראש טוב על הכתפיים, שהיא תעזור לי לרדת לעומק העניין. אני ממתין בדריכות. היא נאנחת ומכחכחת בגרונה, אך באותה שנייה דלת המשרד נפתחת בפראות. בחור צעיר באמצע שנות ה-20 לחייו, במצב פיזי מצוין, מתפרץ לחדר ואומר, "נו מה קורה, כבר שעה אתם כאן. ברשימה כתוב שכל תור זה חמש דקות, אני אמור לשרוף פה את כל הערב?". דוקטור שמעון מתחילה לענות לו, ואני מרגיש את הדם עולה לי לראש. חוצפה טיפוסית של ילדים. אולי אני חורק, אבל את הסוס עוד לא גמרתי, ושום פרחח לא ידרוך עלי ככה.

בתנועה חדה אני מזנק מהכיסא בכוונה לסגור את המרחק בינינו בצעד וחצי ולדחוף אותו החוצה מבעד לדלת הפתוחה. אבל הישיבה הארוכה על הכיסא עשתה את שלה, ובעודי מניף את ידיי לאחור לקראת הדחיפה, שריר או שניים נתפסים לי ואני מועד ונוגח בסנטרו של הפרחח. אף על פי שלסתו מרובעת וחסונה למראה, היא לא מצליחה לבלום את מסלול ההתרסקות של גופי, ואני משתטח על הרצפה ללא גינוני טקס.
לאחר זמן מה עיני נפקחות, ואני רואה את יריבי הצעיר אוחז בסנטר מעוקם ומיילל בבכי. מאבטח מבוגר מניף אותי מעלה בקלות מפתיעה ואוחז בזרועי. אני מנפח את החזה. קשה לי לנשום בגלל השריר התפוס, אבל אני לא מראה להם. מן הראוי לשמור על הדרת פנים בשעת הניצחון.

דוקטור שמעון ניגשת אלי. "באמת כל הכבוד", היא מברכת. ובעודי מהנהן בהסכמה, מושיטה לי הרופאה דף נייר בודד. "אל תשכח את ההפניה", היא מזכירה, וקוראת למטופל הבא.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על זה לא הגיל