זה מאוד אמיץ מצדך

״זה מאוד אמיץ מצדו!״ מכריז מישהו לידי במפגש חברתי. ״כמה אומץ צריך!״ מתפעלת מישהי בשולחן הסמוך אליי בבית הקפה. אני כורה אליהם אוזן בסקרנות. לא, כך מתברר לי, הם אינם מצדיעים לגיבור מלחמה ששב לגבולו, אינם מתפעמים מול חולה סופני שמנהל קרב מאסף על חייו, ואף אינם מחמיאים לחושף שחיתויות ששם את פרנסתו בכפו – רחוק מכך. לפני כמה ימים שלחה חברה לקבוצת וואטסאפ תמונה שלה, שבה היא מתהדרת בתספורת חדשה, שיערה הבלונדיני הארוך ורב השנים נקצץ לקארה שובב. בין התגובות שקיבלה הייתה זו של אחת מחברותיה: ״אמיצה״, היא כינתה אותה. אולי לא נתתם על כך את הדעת, אבל בימינו עובר השורש אמ״צ תהליך מואץ של זילות.

בילדות, מסבירים לך שאמיץ הוא מי שאין בו פחד, והגננת מגוללת באוזניך מעשיות על בר כוכבא ושמשון הגיבור. כשאתה מתבגר, אתה מבין שהמנעד של המילה רחב יותר, ושהיא מתייחסת לא רק לאומץ פיזי אלא אף לגבורה נפשית. אפס כי בזמננו המנעד הזה הולך ומתרחב, מתרחב והולך, עד כדי כך שמספיק שמישהו ירחק כפֶסַע מאזור הנוחות שלו, ומיד‏‏ יצוין המאורע כמופת של אומץ. לא מזמן נתקלתי במגזין בכותרת ״סבתות אמיצות: מסרבות לשמור על הנכדים״. אבל הסבתות אינן לבדן: בחורה שמתחילה עם בחור שמוצא חן בעיניה; אדם שמואס בעיסוקו ועושה הסבה מקצועית; רווק או רווקה שמחליטים להביא ילד לעולם – כל אלה יזכו ל״זה מאוד אמיץ מצדך״ רבתי. אין ספק שאלו דוגמאות להתנהגויות אנושיות ראויות להערכה, אך האם הן אמיצות?

ההגדרות המילוניות של המילה ״אומץ״ מתייחסות רובן ככולן לתעצומות הנפש שאדם מגייס כדי לעמוד מול סכנה, פחד או כאב. לאמור, אומץ הולך יד ביד עם בחירה שאדם עושה, בידיעה ששכרו עלול לצאת בהפסדו, ואף על פי כן הוא בוחר כך ולא אחרת. לעומת זאת, כשאדם מחליט ללכת אחרי נטיות לבו שהחריש במשך השנים – זה אינו ביטוי לאומץ, כי אם להתקרבות שלו לעצמו. מהותו של הצעד אינה עוז רוח, כי אם הכרה. הכרה מצד האדם, בכך שזמן רב מדיי הוא השתכשך לו בבינוניותו הנוחה או בנוחותו הבינונית, והגיע זמנו להתקדם. אף שהצעד מלווה בחששות, עדיין עומדת לרשות הצועד האפשרות לדרוך במקום. העובדה שהוא בוחר לנוע מגלמת בתוכה את שקלול השיקולים הרציונליים המתכנסים יחד לשאלה המכרעת: כדאי לי או לא כדאי לי? אדם אמיץ לרוב אינו עורך חישובי עלות-תועלת כאלו, הוא מטיל עצמו לתוך המעשה, פשוט כי אינו יכול אחרת, או אינו יכול יותר.

עם הזמן פיתחתי אלרגיה. בכל פעם שמגיע לאוזניי משפט שבו נישאת לשווא המילה ״אומץ״ על גרורותיה, בשרי נעשה עקצוצים-עקצוצים. מילא דלדול הלשון ומילא השימוש המרושל, עמם אני עוד איכשהו יכול להסכין, אלא שעולה בי החשד שהללו הם רק סימפטומים לחוליים עמוקים יותר. איני יכול שלא לשאול את עצמי: מה זה אומר ֿעל חברה, שבה נאמנות לעצמך הפכה למצב קיומי כל כך לא טריוויאלי, עד שהוא נתפס כמפגן של אומץ, תעוזה הראויה לעיטור כבוד? האם העדר הפרופורציה בין המעשה ובין המילה המתארת אותו אינו אלא ניסיון נואש מצדנו לייצר באופן מלאכותי שיאים דרמתיים בקיומנו הבנאלי? ולבסוף, האם ייתכן שאינפלציית השימוש בשורש אמ״צ לצד אחידות השימוש בו – ממש כאילו אנו משננים מתוך אטיקט – מראים על עומק הקונפורמיות של החברה שלנו ועל שמרנותה?

בין כך ובין כך, נדמה שהשימוש המופרז והמפריז במילים מסוימות הולך ורווח לו בשיח המתנהל במקומותינו. אלא שאת השיח הזה אנחנו יוצרים, ומשכך ניתן לשנות אותו. בפעם הבאה שתגובת ״זה מאוד אמיץ מצדך״ עומדת לבקוע מגרונכם, נסו להשתהות עוד רגע. אמנם זו תגובה קלה, אוטומטית לשליפה, ואף סביר שתנפח את האגו למושאהּ –  אבל אתם יכולים יותר. למילים שלכם יש תוקף, עשו מאמץ לדייק אותן. למשל, בהינתן שאתם מכירים את אישיותו של בן שיחכם, שבחו אותו על הדיוק בבחירה שלו, או על כך שהוא ישר עם עצמו, או אפילו על עצם זה שעצר להרהר ולא אִפשר לעצמו להמשיך להיות מובל כסוס באפסר. אל תתאימו את עצמכם לשבלונת השיח, אלא התאמצו קצת. זה יהיה מאוד אמיץ מצדכם.

תמונה ראשית: פנתר. תצלום: Aurélien - Designatic, ב-unsplash.com

Photo by Aurélien - Designatic on Unsplash