זובּור

בסתיו שנת 1900, אוסקר בוז (Booz) בן ה-17, תלמיד באקדמיה הצבאית ווסט-פוינט, הושפל על ידי חבריו ללימודים בטקס חניכה. בשלושה אירועים שונים הם שפכו בכוח לגרונו רוטב טבסקו, והוא הוכרח להתאגרף מול תלמיד גדול ממנו בהרבה שהיכה אותו באכזריות. לאחר הקרב, הוא חלה, חזר הביתה ומת.

כשנפתחה חקירת קונגרס בנושא, פרשת טקסי החניכה הסעירה את המדינה. בסופו של דבר, הקונגרס קבע כי ווסט פוינט אינה אחראית למותו של בוז, אבל דו"ח הוועדה מצא ליקויים חמורים בהתנהלות המוסד. חבר הקונגרס אדמונד דריגס (Driggs) פרסם גינוי תקיף: "[טקס החניכה] היה מרושע, נבזי, ראוי לכל גנאי, מחריד, מבישה, מזעזע, אכזרי, שפל, מחפיר, מפלצתי, אטום לב, דוחה, שערורייתי, איוֹם, חסר בושה, מנוול וזדוני". הדברים הביכו מאוד את ווסט-פוינט, ובכירים בצבא תבעו לנקוט בצעדים חריפים כדי לבער את תרבות טקסי החניכה המשפילים האלה.

הם נכשלו. אפילו בשנת 2015, לפחות 30 צוערים חדשים בווסט-פוינט נפצעו במהלך "קרב כריות" המוני, שאורגן על ידי התלמידים הבוגרים. השמועות טוענות כי הפציעות נגרמו משום שחלק מהצוערים החביאו חפצים כבדים בתוך הציפיות שלהם. עשרים וארבעה צוערים סבלו מזעזוע מוח.

טקסי החניכה (המכונים Hazing או Ragging – המקבילה האנגלית ל"זובור") הם טקסים של השפלה טקסית של מצטרפים חדשים לקבוצה, שכוללים בדרך כלל משימות חניכה. האנתרופולוג אלדו צ'ימינו (Cimino) מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה טוען כי בבסיסם הטקסים הללו נעשים בכפייה, הם מוגבלים בזמן ורק לעתים רחוקות חוזרים על עצמם. אלה טקסים חד כיווניים, שהם המצטרפים החדשים הם תמיד אלה שמושפלים על ידי הוותיקים, והם מתרחשים בדרך כלל במקומות שבהם השהות המשותפת היא ארוכת טווח. אלה לא מנהגים המוגבלים למעמד מסוים: הם מתקיימים בבתי ספר יוקרתיים של המעמד הגבוה ממש כמו בחבורות הרחוב העניות ביותר. הם גם אינם מוגבלים לתרבות יחידה. מועדוני סייף בגרמניה, אורוות סומו יפניות, ושבטים בפפואה גיניאה החדשה, כולם מקיימים טקסי חניכה מורכבים. מעניין לציין, שטקסי חניכה כאלה עדיין מאוד נפוצים ופופולאריים, למרות המאמצים הרשמיים לאסור עליהם ולמגר אותם.

בארצות הברית, למשל, ישנם אינספור תכניות ועמותות הפועלות נגד טקסי חניכה. פרשיות של השפלה והתעללות זוכות לתשומת לב תקשורתית רבה, וב-44 מתוך 50 המדינות בארה"ב ישנם חוקים האוסרים על טקסים כאלה. למרות זאת, המחקרים מראים כי 10-20 אחוז מן הסטודנטים בארה"ב ממשיכים לדווח על ניסיון כזה או אחר בטקסים כאלה, וקרוב יותר ל-50 אחוז מאלה מתרחשים במועדוני ספורט. הנה לכם דוגמה ממחקריי שלי: בסקר שהקיף למעלה משבע מאות איש המתאמנים באומנות הלחימה ג'ו ג'יטסו ברזילאי, 53 אחוז דיווחו כי ההתקדמות בענף כוללת 'טקסי ענישה' שבהם עמיתים לאימון מצליפים זה בזה בחגורותיהם.

איך קרה שמנהגים משפילים ולא נעימים קוסמים עדיין לאנשים, עד כדי שהם מוכנים להסתכן בענישה על ידי החוק, פציעה ואפילו מוות, כדי לשמר את הטקסים האלה?

המושג 'דיסוננס קוגניטיבי' הוצג על ידי הפסיכולוג החברתי לאון פסטינגר בשנת 1962, ועל פיו לבני אדם ישנו דחף בלתי נשלט לשמור על תואם בין האמונות, הגישות והמעשים שלהם. את הדוגמה הקלאסית לכך ניתן למצוא במחקר משנת 1959, שביצעו הפסיכולוגים אליוט ארונסון וג'אדסון מילס, ובמסגרתו הציבו תנאי כניסה לקבוצות דיון, שתבעו רמות משתנות של מבוכה. המחקר כלל שלושה תנאים: חמור, בינוני וקבוצת ביקורת. התנאי החמור דרש מהמשתתפים לקרוא בפני החוקרים 12 מילים גסות ושני תיאורי מין בוטים. התנאי הבינוני דרש מהם לקרוא חמש מילים הקשורות למין, שאינן גסות כל כך. בקבוצת הביקורת המשתתפים לא נדרשו לעבור שלב חניכה.

לאחר מכן, כל המשתתפים האזינו לשיחה מוקלטת שעסקה ב'פסיכולוגיה של המין', שיחה שתוכננה במיוחד על ידי ארונסון ומילס כ'אחת השיחות חסרות הערך והמשמימות ביותר שניתן להעלות על הדעת'. המשתתפים נתבקשו לדרג בעזרת מגוון קריטריונים את מידת העניין שלהם בשיחה ואת המידה שבה המשתתפים האחרים מצאו חן בעיניהם. התוצאות הראו כי אלה מהם שעברו שלב חניכה חמור יותר השתדלו למתן את הדיסוננס שהתעורר בהם בעת שביצעו את המשימה הלא נעימה שאפשרה להם בסך הכול לקחת חלק בקבוצה חסרת עניין, על ידי הערכה מוגזמת בדיעבד של הקבוצה והחברים בה. באותו אופן, תחושה של דיסוננס עשויה להסיר מדוע אנשים ממשיכים לראות באור חיובי קבוצות שכדי להתקבל אליהן נאלצו לעבור טקס משפיל.

על פי הסבר אחר, שהוצע על ידי הפסיכולוג הקוגניטיבי הארווי וייטהאוס מאוניברסיטת אוקספורד, חוויה כואבת שהקבוצה חווה ביחד, יוצאת זיכרון משותף חשוב, המשמש כבסיס למעין 'דבק חברתי', המאחד את חברי הקבוצה. ההסבר הזה נתמך גם הוא על ידי מחקרים התחום הפסיכולוגיה, כמו מחקריהם של ברוק בסטיאן ועמיתיו באוניברסיטת ניו סאות' ווילס האוסטרלית, שהראו לאחרונה כי אנשים החווים ביחד חוויות כואבות (משל: אכילת פלפלים חריפים, טבילת ידיים במי קרח), מפגינים קשרים קרובים יותר ונדיבות רבה יותר כלפי חברי הקבוצה, מאלה המבצעים מטלות נוחות שאינן כרוכות בכאב.

מנקודת ראות אבולוציונית, החוקרים שמו לב שעמידה באתגרים הגופניים או הנפשיים של טקסי חניכה כאלה עשויה לשמש כאיתות על פי עקרון ההכבדה, כלומר מפגן המעיד על כוחותיו של הפרט, וגם על איכות הקבוצה, המסוגלת להניע אנשים לבצע משימות כאלה. האנתרופולוגים ריצ'ארד סוסיס ואריק ברסלר מאוניברסיטת קונטיקט, למשל, ניתחו בשנת 2003 דיווחים של מתיישבים דתיים בארה"ב מן המאה ה-19, וגילו שקומונות דתיות שחבריהן לקחו חלק בפולחנים תובעניים שרדו זמן רב יותר מקומונות חילוניות או מקומונות דתיות פחות תובעניות.

בהתבסס על מחקרים כאלה, תיאוריות ה'הצטברות האוטומטית' (automatic accrual) של צ'ימינו גורסת כי טקסי חניכה משפילים מספקים פתרון חשוב לבעיית ההסתגלות החוזרת ונשנית שהמין שלה נאלץ להתמודד עמה במהלך ההיסטוריה האבולוציונית: כיצד להעריך נכונה את הכוונות והאיכויות של חברים חדשים בקבוצה. עם הזמן, קבוצות שחברו יחד, מסוגלות בדרך כלל לצבור לא מעט משאבים, ובכלל זה רכוש ומעמד. משום כך, עולה השאלה כיצד יכולה הקבוצה למנוע ניצול של משאבים אלה מנצלנים שאינם תורמים לקבוצה?

התשובה שמציע צ'ימינו היא שגביית מחיר גבוה באופן ניכר תמורת הצטרפות לקבוצה תביא לכך שחברים פוטנציאליים חלשים מדי יישארו בחוץ. בו זמנית, מעמדם של החברים הוותיקים מתחזק בעיני אלה שמתקבלים לקבוצה. לדעתו, הלחץ האבולוציוני הזה הוא שהוביל את בני האדם לפתח "מנגנונים פסיכולוגיים שממריצים אותם להעניק מעמד פחוּת לחברים חדשים". הוא גילה גם ממצאים אמפיריים שתומכים בהסבר הזה, כשביצע ניסויים שבהם נתבקשו המשתתפים לתכנן טקסי חניכה לקבוצות היפותטיות גם מגוון משאבים ומעמדות. בכל המקרים, קבוצות בעלות מעמד גבוה יותר ומשאבים רבים זכו לטקסי חניכה נוקשים יותר.

לטקסי חניכה משפילים יש היסטוריה ארוכה והם קיימים בתרבויות שונות בכל העולם, ולכן הם שורדים ונראה כי לעולם לא ייעלמו לגמרי. למרות זאת, קבוצות ספורט עכשוויות, אחוות סטודנטים ודומיהן חייבות להימנע מלהיכשל באמונה המוטעית כי בטקסים כאלה יש משהו טבעי וחיובי. הן חייבות להיאבק בטקסים הכוללים התעללות ובתוצאותיהם. אחרי הכול, את היתרונות של טקסי חניכה ניתן למצוא במנהגים הרבה פחות מזיקים ובכלל זה חגיגות אינטנסיביות במיוחד. אילו רק זו הייתה הדרך שבה אוסקר בוז היה מתקבל לשורות ווסט-פוינט, המוסד שהוא העריך כל כך.

כריסטופר קוואנה (Kavanagh) הוא חוקר בתחום האנתרופולוגיה הקוגניטיבית באוניברסיטת אוקספורד. הוא מתגורר כיום ביפן. תחומי המחקר שלו כוללים את דתות מזרח אסיה, התנהגות פולחנית והאופן שבו מועקות משותפות משפיעות על הקירבה בין בני אדם.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: טקס חניכה לקצין בספינה של הצי הבריטי עם חצייתו לראשונה את קו המשווה. תצלום: Royal Navy Media Archive