זינוק גדול אל החירות

המשוררת האנגלית בת זמננו דניז ריילי מתייחסת לאבל כאל תגובה ל"דומייה שאין דרך להפר". היא כותבת שבמצב של אבל אנו "בזמן עצור". עבור ריילי, עניינו של האבל הוא באופן שבו אובדן, כשהוא מטלטל דיו, משעה את הזמן. בשירה "A Part Song" משנת 2012, היא מתארת בחיות רבה את קפיאת-התמונה שנוצרת על ידי האבל:

תלוי באור חסר רחמים
השחף הדואה עוצר את פנייתו
הים הזגוגיתי הוא גלים מוקשים
מימיו נוטים מבעד לאוויר זוהר
אך לעולם אינם מתרסקים אלא שומרים על קשתם
תלויה בנוקשות בחבלים אפורים-ירוקים
שריריים ובוהקים. כל
מה שאמור לזרום חתום, ניצב
בדומייה שאין דרך להפר. מאוגד
בלא-זמן ועצור בנפילה חופשית.

בשיר של ריילי, הטבע אינו פועל רק כעד, כמקור לאמפתיה, כפי שהוא עושה ב"Lycidas" של ג'ון מילטון (מ-1638), שבו "נרקיסים ממלאים גביעיהם בדמעות". אצל ריילי, לעומת זאת, הטבע כולו אחוז בדחייה של הזמן – פנייתו של השחף נעצרת, הים הזגוגיתי קופא, וכל מה שהיה אמור לזרום נעשה חסר תנועה, כאילו העולם כולו משותק בעצירה של התמונה הנעה.

בצורתו העיקשת ביותר, אבל עלול לגרום להיתקעות, אך אבל הוא גם ניסיון לקטוע את הזמן שנעצר

יחד עם זאת, כתגובה לאובדן, אֶבל כולל יותר מאשר את העצירה שריילי מתארת. בצורתו העיקשת ביותר, הוא עלול לגרום להיתקעות, אך אבל הוא גם ניסיון לקטוע את הזמן שנעצר. הוא מוּנע על ידי תשוקה מחיה שלא להיות מושעים, רצון להיות ניצוקים אל תוך החיים לאחר האובדן. במובן הזה, האבל מבקש דרך קדימה כשהתנאים המבניים המקיפים את החיים ותומכים בהם נפגעו או נשברו. האבל פועל להחליף את הזמן העצור בהיטמעות נרחבת בעולם, בזמן שבו אפשר שוב להעלות על הדעת חידוש. האבל הוא מעשה של יסוּד, ניסיון לקדם ההתחלה חדשה לאחר האובדן, ניסיון שבאורח נס מניע מחדש את העולם כולו.

עם החלום הזה על האפשרות לשוב ולחיות, האבל מציע הזדמנות לחירות. הקשר הזה עשוי להפתיע קוראים שכן לעתים קרובות משמעו של אבל הוא נתיב פרטי שהולכים בו יחידים מוכי אובדן, בעוד שחירות נוטה להדגיש ניסיון קולקטיבי שמתגבש בספירה הציבורית. אלא שחירות בהחלט אינה קטגוריה אחידה או מובנית מאליה. גווניה כוללים הן צורות חברתיות והן חוויות סובייקטיביות. הפילוסוף ישעיה ברלין מציג את אחת מתיאוריות החירות המודרניות רבות ההשפעה ביותר. ב-1958, הוא טען שלחירות (ברלין השתמש במונח "liberty") ישנן שתי צורות: "שלילית" ו"חיובית". החירות השלילית, מצד אחד, מתמקדת בשחרור ממכשולים מגבילים ולכן היא נחווית כהיעדר של התערבות או מגבלה. לעומת זאת, החירות החיובית מדגישה את נוכחותו של מצב רצוי.

או שעניינה של החירות הוא בריחה מעולם של מכשולים, ואז חירות קשורה ליכולת לעשות משהו, או שהיא יכולת שעלינו לממש, ואז עניינה של החירות היא חוויה של מימוש עצמי שנוצרת מתוך מימוש של ריבונות על הגורל

מובן שהקטבים של חירות שלילית וחיובית אינם יותר מקריקטורות גסות, אבל יחד עם זאת ברלין מצביע על הבחנה חשובה באופן שבו אנו מתייחסים לא פעם לחירות. או שהיא נתפשת כ"יד חופשית" – כלומר זירה רחבה יותר של אי-התערבות, ככל שהחירות נעשית מוצקה יותר – או שהיא מוצגת כמפתח להגדרתנו העצמית. או שעניינה של החירות הוא בריחה מעולם של מכשולים, ואז חירות קשורה ליכולת לעשות משהו, או שהיא יכולת שעלינו לממש, ואז עניינה של החירות היא חוויה של מימוש עצמי שנוצרת מתוך מימוש של ריבונות על הגורל.

האבל מציג תערובת מועילה של חירות שלילית וחיובית. הוא חושף תחושה של חירות מאובדן, אך גם קשור הדוקות לחירות לשוב ולהיות מעורבים בפרויקט שדורש השקעה. בקטיעתו את הזמן העצור (חירות שלילית), האבל גם מחפש דרך קדימה (חירות חיובית), וההזדמנות להתקדם בכיוון זה באה מצדה על רקע קטיעת הזמן העצור.

הפסיכואנליטיקנית חנה סגל (Hanna Segal) הכירה בהזנה ההדדית הזאת בעבודה שלה העוסקת באבל:

"בדיוק כשהעולם שבתוכנו נחרב, כשהוא מת וחסר אהבה, כשאהובינו מרוסקים לרסיסים, ואנו עצמנו נתונים בייאוש חסר אונים – או-אז עלינו ליצור מחדש את עולמנו, להרכיב מחדש את החלקים, להפיח חיים ברסיסים מתים, ליצור מחדש חיים."

 האבל הוא הצעד הראשון ליצירה מחדש כזאת. האבל מעניק לאובדן צורה יצירתית, משיב חיים לעולם שהחורב. לכן, עניינו של אבל אינו רק אובדן האובדן. אם זמן עצור בא כאשר אופק המשמעות שלנו קרס, הרי שהאבל הוא מה שמפיק "את הברכה המעורבת של עוד חיים", כפי שניסח זאת פעם המבקר האמריקני הרולד בלום. הוא פותח את ההווה על ידי הרחבת תחום האפשרויות. בכך, האבל מציע הזדמנות לחירות.

בנסיבות טרגיות, כמו אלו המתוארות בנאום גטיסברג, העבר עלול להיות בלתי נשכח ובלתי נסלח, ובדיוק לכן הגאולה עלולה להישאר בגדר אחריות שאי-אפשר להתעלות אליה. אך למרות זאת וגם דווקא בשל כך, האבל מזמין אותנו לחלום על האפשרות לחיות מחדש

מבעי האבל הפומביים הגדולים שלנו מדגימים זאת היטב. דוגמה לכך אפשר לראות בנאום גטיסברג משנת 1863. כקינה שנישאה בשעת מלחמה, ומועלית על נס כאחד הביטויים המהדהדים ביותר לחירות, הרקוויאם של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן לא רק התאבל על קורבנם של המתים במלחמת האזרחים האמריקנית, אלא בה בעת קרא לחיים, בשמם של המתים, על ידי זיכוך חוויית המוות האלים להולדתה מחדש של הרפובליקה. מי שהקריבו את חייהם בקרב גטיסברג לא עשו זאת לשווא, כך טען לינקולן, כל עוד החיים יקדישו את עצמם ל"הולדת חדשה של חירות". על ידי הצגת האובדן שלהם באופן הזה, לינקולן קישר במפורש בין אֶבל לחירות. הוא זימן את החירות החיובית כשטען ששלטון עצמי "של העם, למען העם" הוא שעומד על כף המאזניים באבל על אובדן החיים בגטיסברג, פנסילבניה; ולינקולן גם זימן את החירות השלילית כשטען ש"אומה חדשה, שהולדתה בחירות" חייבת להימלט מעבר הנגוע בעבדות. אי-אפשר להבחין בין הקריאה הרמה הכלולה בביטוי הזה לחירות, והטבלתה של התחלה חדשה שהיא הבטיחה, ובין האופן שבו לינקולן התאבל על אלו שנתנו את "מנת המסירות המלאה האחרונה".

בנסיבות טרגיות, כמו אלו המתוארות בנאום גטיסברג, העבר עלול להיות בלתי נשכח ובלתי נסלח, ובדיוק לכן הגאולה עלולה להישאר בגדר אחריות שאי-אפשר להתעלות אליה. אך למרות זאת וגם דווקא בשל כך, האבל מזמין אותנו לחלום על האפשרות לחיות מחדש. לא יכולות להיות ערובות לכך שהחיים החדשים הללו לא יהיו נגועים בקשיים, שכן פרויקט חדש שאנו משקיעים בו עלול בעצמו להניב אובדנים בעתיד. האבל עשוי לעורר לידה חדשה, אך הדבר אינו מבטיח עתיד ללא פגיעוּת. האבל עשוי להיות קפיצה בחשיכה, אך הוא אינו קפיצה אל החשיכה. הוא זינוק אל החירות.

אלכסנדר הירשיס (Hirschis) הוא פרופסור למדע המדינה, מנהל הקולג׳ למצטיינים ומנהל התכנית לחוקרים בתחום האקלים באוניברסיטת אלסקה בפיירבנקס.AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: שחפים. תצלום: אדריאן נ׳, unsplash.comPhoto by Adrian N on Unsplash