פרויקט המחילה סיפורו של ז'אן

שלוש שנים לפני רצח העם ברואנדה, ז'אן פול סמפוטו, שהיה באותו זמן כוכב עולה בסצנת המוזיקה המזרח אפריקנית, הוחזק במשך חצי שנה בכלא יחד עם אלפי בני טוטסי אחרים שנעצרו בבתיהם. עקב הצפיפות הגואה בבתי הכלא, החליטה לבסוף הממשלה לשחרר את האסירים, אבל המצב הלך ונהיה מתוח יותר. במשך 100 ימים, החל באפריל 1994, כמעט מיליון מבני הטוטסי נרצחו על-ידי רואנדים כמוהם – בני ההוטו. מבין הנספים היו גם כמה מבני משפחתו של ז'אן פול.

כשהממשלה התחילה ללמד את בני ההוטו איך לשנוא, אבי רצה שאעזוב את המדינה – הייתי מוזיקאי ידוע מבני הטוטסי ולכן גם הייתי מטרה מתבקשת. בתחילה הוריי לא הבינו שגם הם היו בסכנה, מכיוון שבבּוּטָרֶה שבדרום המדינה היו יחסינו עם שכנינו מבני ההוטו טובים. אבא שלי נהג לומר: "אני סומך עליהם, הם חברים שלי", וגם כשהתחננתי בפניו שיעזוב, הוא אמר: "אני בן 86, אני רוצה למות כאן".
לקח הרבה זמן לגייס את בני ההוטו שבכפר שלי לרצח העם מאחר שחלקם היו נשואים לבנות טוטסי. נסו לדמיין מצב שבו אומרים לכם שאתם צריכים לשנוא אדם שאתם אוהבים, אדם שחייתם איתו יחד זמן רב כל כך.

יצאתי מהמדינה ברגל, דרך היערות, והתחלתי במסע הופעות בבורונדי ואוגנדה. החדשות על כך שבני ההוטו הורגים את כל בני הטוטסי התפשטו במהירות – כך נודע לי שהוריי, שלושה מאחיי ואחת מאחיותיי נהרגו.
ברגע שההרג פסק חזרתי לרואנדה ונסעתי לכפר שלי. הניצולים לא ידעו לומר לי מי הרג את אמי ואת אחיי, אבל הם אמרו: "את אבא שלך רצח וינסנט, החבר הכי טוב שלך, חבר של אבא שלך". לגמרי לא ציפיתי לשמוע זאת ומשגיליתי את האמת, חיי השתנו לתמיד. העובדה שמי שעשה זאת היה חבר משפחה קרוב פשוט ריסקה אותי. הוא היה צעיר ממני בשנתיים, שכני וחברי הטוב ביותר.

הזעזוע היה כל כך גדול, עד שהתחלתי לשתות ולהשתמש בסמים כדי לשכוח. רציתי נקמה. רציתי להרוג את וינסנט. אבל לא הצלחתי למצוא אותו, אז התחלתי להרוג את עצמי.
תשע שנים עברו לפני שהצלחתי להתגבר על הזעם, המרירות והרצון לנקמה. באותו זמן חייתי במקביל ברואנדה ובקנדה, שם גרו אשתי ובתי הנכה, והזעם והמרירות השתלטו עליי עד כדי שלא יכולתי לשיר או להופיע. הייתי מכור, הייתי אלכוהוליסט. כמה מחבריי היו מתפללים בשבילי כי הם היו בטוחים שאמות. אבל יום אחד קרה סוג של נס. בתוך כל הגיהינום הזה, לפתע הרגשתי שלווה מוזרה.

האמונה היא שעזרה לי להפסיק לשתות. ניסיתי המון דברים לפני כן – תרופות, רופאי אליל, אבל דבר לא עזר. אז לקחתי ספר תנ"ך והלכתי אל אחד מהרי התפילה שבאזור, שם ביליתי שלושה חודשים הרחק מהכול במטרה למצוא מזור אצל האל. במהלך התקופה הזו נהגתי לשמוע קול שאמר לי שאין די בלהפוך לנוצרי, ושעליי למחול לאיש שהרג את אבא שלי מכיוון שכל עוד קיימת שנאה בליבי, לא אוכל לאהוב אף אחד. הקול אמר לי גם שהמחילה נועדה להיטיב איתי ולא עם התוקף.

כמובן שחלף זמן עד שהסכמתי לקבל את המסר הזה, אך לבסוף לא נותרה לי כל ברירה ויום אחד אמרתי כן, אני מוכן לסלוח! באותו יום הרגשתי לפתע חופשי לחלוטין. הרגשתי עוצמה שכמוה אין לתאר במילים.

מאותו יום השירים שבו לזרום ממני החוצה; באלפיהם. ובאותה שנה, 2003, הוענק לי פרס קורה (Kora) – הפרס היוקרתי ביותר בתחום המוזיקה באפריקה שמדרום לסהרה. בעקבות הזכייה זכיתי להביא את המוזיקה שלי לארה"ב, שם הסתובבתי וסיפרתי לכולם על כלי הנשק הלא פופולארי המכונה מחילה. המחילה איננה פופולארית מכיוון שהיא נושא שקשה לעסוק בו ותהליך שקשה לעבור אותו. רבים לא מעוניינים ללמד את ילדיהם מחילה, אפילו בכנסייה, שכן הם מביטים במראה, והם לא יכולים להטיף לערך שהם עצמם לא יכולים לקיים.
כשחזרתי מאמריקה בשנת 2007 וינסנט כבר שוחרר, והלכתי להעיד במשפט שנערך בבית המשפט המסורתי שלנו, המכונה גצ'אצ'ה (Gacaca). אמרתי שלא הגעתי כדי להאשים אותו אלא כדי לסלוח לו, ובכך לשחרר את עצמי. לא ידעתי שוינסנט עצמו היה נוכח, עד הרגע שבו הוא יצא מתוך הקהל ושנינו נפגשנו לראשונה מאז רצח העם. אמרתי לו אז בפניו שסלחתי לו, והאמירה מילאה את ליבי בתחושת שלווה גדולה, היא ריפאה אותי. לאחר מכן הלכנו ואכלנו יחד, ומאז אנחנו נפגשים הרבה.

הוא אמר לי שהיה מופתע מכך שסלחתי לו. למרות שהוא התחרט וביקש מחילה, מעולם לא ציפה שזו באמת תוענק לו. ביקשתי ממנו שיאמר לי איפה אבי קבור. הוא גילה לי את המקום, ואז הסביר לי על החוק של הטבח. החוק היה שראשית עליך להרוג את חברך הקרוב ביותר, ולא - תירצח בעצמך. כשוינסנט סיפר לי זאת התחלתי להבין איך רצח המוני יכול להפוך כל אחד מאיתנו למפלצת.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.