אימפריה בשקיעה זכויות יתר וחובות

הצלחה היא לא רק תולדה של כישרון ומזל, עבודה קשה ושאפתנות: החברה כולה יוצרת את התנאים להצלחה, והיחיד חב לה חוב של שירות, מסירות ותרומה
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

בחיינו הלאומיים יש תמיד נטיות מסוימות שראוי לנו להיות מודאגים בגללן, ונטיות אחרות שנותנות לנו סיבה לחוש תקווה. בין הסיבות לתקווה עלינו למנות את העובדה שאין ספק שקיימת תחושה גוברת בקרב מי שזכו להשכלה, שמוטלת עליהם חובה של כבוד לתרום את מלוא חלקם בעבודה במסגרת החיים הציבוריים של ארצות הברית.

חובה מוסרית כבדה מונחת על כתפיו של אדם בעל אמצעים ועל אדם בעל השכלה למלא את מלוא חובתם לארצם. ואין מעמד שעליו החובה הזאת מוטלת באורח משמעותי יותר מאשר על מי שזכו להשכלה גבוהה, בוגרי האוניברסיטאות שלנו

בארצנו מתקיים שוויון זכויות. חובתו הברורה של כל אדם לדאוג לכך שזכויותיו תכובדנה. אותו אופי טוב וחלש שמסכין עם מעשים שליליים, בין אם מתוך עצלות, מתוך חששנות או מתוך אדישות, הוא תכונה בלתי ראויה. כל אדם חייב, מתוקף טבעו, לתבוע לעצמו צדק מלא. אך אם אמרתי שיש שוויון זכויות, הרי שאני מבחין בכך שיש אי-שוויון בחובות. צודק וראוי לדרוש יותר ממי שזכה ליתרונות יוצאי דופן, לעומת הדרישה מאדם שלא זכה בכך. חובה מוסרית כבדה מונחת על כתפיו של אדם בעל אמצעים ועל אדם בעל השכלה למלא את מלוא חובתם לארצם. ואין מעמד שעליו החובה הזאת מוטלת באורח משמעותי יותר מאשר על מי שזכו להשכלה גבוהה, בוגרי האוניברסיטאות שלנו. ההשכלה שלהם אינה מעניקה להם כל זכות לחוש עליונות על מי מאזרחי המדינה; אך אותה השכלה בהחלט צריכה לגרום להם להרגיש שעליהם לעמוד בשורה הראשונה של המאמץ המכובד לשרת את הציבור כולו, על ידי מילוי חובתם כאמריקנים בזירה הפוליטית. בהחלט אפשר לטעון שהחובה הזאת מוטלת במידה עוד יותר משמעותית על בעלי האמצעים, אך על כך אין צורך לדבר כעת. אנשים בעלי אמצעים לעולם לא יוכלו לעשות עבודה מיטיבה במידה שהדבר אפשרי למי שזכו להכשרה אינטלקטואלית יוצאת דופן, וגם לא אמורה להיות להם יכולת כזאת. העובדה שהם עלולים להפוך למושא ללעג ואף לאיום לקהילה מתבהרת באורח בלתי נעים על ידי אותו חלק בעולם העסקי והחברתי של ניו יורק הבולט ביותר בדפי העיתונים.

תאודור רוזוולט

תאודור רוזוולט (1904), תצלום: Pach Brothers. ספריית הקונגרס, ויקיפדיה.

ובכן, יש לנו הזכות לדרוש שירות מועיל למען המדינה מאותה קבוצה גדולה של אנשים שזכו לזכויות יתר יוצאות דופן מבחינת החינוך וההשכלה. השירות יכול להיעשות בדרכים שונות ורבות. במספר סביר של מקרים, האדם עצמו יכול להגיע לעמדה פוליטית בכירה. העובדה שאנשים אכן עולים כך בסולם ניכרת במספר בוגרי אוניברסיטאות כמו הרווארד וייל שנוטלים כיום חלק פעיל בחיים הציבוריים. יחד עם זאת, המקרים הללו חייבים להיות רק חלק קטן מן השלם. הרוב העצום של המשכילים שלנו חייבים להתפרנס, והם חייבים לפנות לקריירות שבהן עליהם לעבוד במלוא כוחם כדי להצליח. יחד עם זאת, איש העסקים והמדען, הדוקטור ללימודי דת והדוקטור למשפטים, האדריכל, המהנדס והסופר, כולם כאחד חייבים חוב ברור לקהילה. ענייניהם הפרטיים אינם יכולים להיות תירוץ להתעלמות מהחוב שהם חבים. עליהם לעקוב מקרוב אחר מהלך העניינים הציבוריים. עליהם לנסות להעריך ולשפוט אנשי ציבור. ועליהם לפעול בשום שכל וביעילות כדי לתמוך בעקרונות שהם סבורים שהם העקרונות הנכונים לטובת המדינה.

הדבר החשוב ביותר עבור המעמד הזה של המשכילים הוא ההבנה שהם כלל אינם מעמד. השתמשתי במלה "מעמד" כיוון שלא מצאתי מילה אחרת, אך כל כוונתי הייתה לאגד באורח גס אנשים שזכו להזדמנויות בלתי רגילות מסוג מסוים. חלק גדול ממי שההזדמנויות הללו מוצעות להם אינם מצליחים לנצל אותן, וחלק הרבה יותר גדול מאלו שכלל לא הוצעו להם ההזדמנויות הללו, מצליחים בכל זאת לפלס את דרכם אליהן. אל לאדם משכיל ללכת לפוליטיקה ככזה; עליו ללכת לפוליטיקה פשוט כאמריקני; ולאחר שהוא נכנס לתחום, הוא יגלה במהירות שעליו לעבוד קשה מאוד, פן יעקוף אותו איזה אמריקני אחר, חסר כל השכלה, אך בעל יכולת טבעית גבוהה. ההשכלה צריכה לגרום לו להתבייש בעצמו, במיוחד אם הוא פועל מתוך רשעות או באורח שאינו מכובד, או אם הוא אינו מקיים בכל דרך שהיא את האידיאל של האזרחות הטובה. על ההשכלה לגרום לו להרגיש שהוא חייב להראות שהיא הועילה לו, אך היא בהחלט אינה צריכה לתת לו תחושה של עליונות, אלא לאחר שהוא הוכיח את עליונותו באמצעות עבודה ממשית. במלים אחרות, על האדם המשכיל להבין שהוא חי בדמוקרטיה ובתנאים דמוקרטיים, ושהוא ראוי לכבוד ולהתחשבות במידה שאינה עולה על מה שהוא יכול לזכות בו תודות להישגים ממשיים.

כדי שמוסדות ההשכלה הללו יוכלו לעשות את המיטב שהם מסוגלים לו, עליהם להשקיע כל מאמץ כדי לגרום לכך שהחיים בהם ישמרו על קשר עם חייה של האומה בתקופה הנוכחית

לא רק בני-אדם משכילים חייבים לזכור זאת, אלא בעיקר בני-אדם הנותנים את הטון במוסדות ההשכלה הדגולים שלנו. כדי שמוסדות ההשכלה הללו יוכלו לעשות את המיטב שהם מסוגלים לו, עליהם להשקיע כל מאמץ כדי לגרום לכך שהחיים בהם ישמרו על קשר עם חייה של האומה בתקופה הנוכחית. הדבר דרוש למדינה, אך הוא דרוש הרבה יותר לבעלי ההשכלה עצמם. כל ארץ שאנשיה המשכילים ממעטים ליטול חלק בעיצוב גורלה, נמצאת במצב ביש. אך הדבר גרוע עוד יותר עבור המשכילים. לארץ יש הזכות לדרוש שירות ישר-דרך ויעיל מכל אדם החי בה, אך יש לה זכות מיוחדת לדרוש זאת ממי שזכה בזכות היתר של חינוך מנטלי ומוסרי קפדני. כל אימת שאיזו קבוצה של אנשים ישרים אינה ממלאת את חובתה למדינה, המדינה נפגעת, אך הפגיעה מבחינת אותה קבוצה של אנשים הרבה יותר קשה, ולא ניתן לאמוד אותה. אם המשכילים שבנו, ככלל, מאבדים את היכולת למלא תפקיד משמעותי בחיינו, אם הם חדלים לעשות את חלקם בעבודה הקשה והתובענית שיש לעשותה, ומתפתחים כך שהם בסך הכול תופסים עמדה של חובבנות לא רצינית בתחום הציבורי שלנו, הם ישקעו עד מהרה, לעומת עמיתיהם שמבצעים את עבודת הממשל עצמה, עד כי הם יעמדו בפניהם כאותו אדם משכיל, חסר השפעה, שיש לו טעם הנוטה לקיטש מצועצע, המוצא עצמו מול אמן גדול באמת. כשקבוצה של אזרחים מאבדת כל קשר עם המזג והאווירה של החיים הלאומיים, התועלת שלה מתפוגגת, וכך גם יכולתה להותיר חותם על התקופה.

ביקורת נדרשת וגם מועילה. לא פעם היא אף חיונית. אך היא אינה יכולה לבוא במקום פעולה, והיא אפילו אינה יכולה להיות תחליף חיוור לפעולה. יש תועלת משנית ביותר בתפקידו של מי שהוא מבקר בלבד

הלקח הגדול הראשון שעל בוגר אוניברסיטה ללמוד הוא להעדיף עבודה על ביקורת. הביקורת נדרשת וגם מועילה. לא פעם היא אף חיונית. אך היא אינה יכולה לבוא במקום פעולה, והיא אפילו אינה יכולה להיות תחליף חיוור לפעולה. יש תועלת משנית ביותר בתפקידו של מי שהוא מבקר בלבד. מי שעושה את המעשים הוא שנחשב באמת במאבק על החיים, ולא האדם הצופה במתרחש ואומר איך צריך לנהל אותו, בלי שהוא עצמו נוטל חלק במתח ובסכנה.

יחד עם זאת, יש צורך בעבודת ביקורת ראויה לשמה. יש להוקיע את העוולות ולעשות זאת ברמה וללא חשש. עקרונות של רשע וגם בני אדם רשעים – יש להוקיע. הפוליטיקאי שמרמה ומוליך שולל, או העיתונאי שמשקר בכל דרך שהיא: יש לגרום להם להרגיש שהם מושא לתוכחה מצדם של כל האנשים הישרים. אנו זקוקים לביקורתיות שאין בה מורא. אך אנו גם צריכים שביקורתיות זו תהיה חכמה. כיום, האדם הנוטה ביותר לראות את עצמו כמבקר חכם של העניינים הפוליטיים שלנו הוא לעתים קרובות אותו אדם שאין לו מושג ביחס לאותם עניינים. ביקורת שנמתחת מתוך בורות או הטיה היא מקור לרעה גדולה לאומה. וכאשר מבקרים בורים או מוטים הם עצמם אנשים משכילים, הגישה שלהם מזיקה באורח ממשי גם לקבוצה שהם משתייכים אליה.

הנימה העולה מחלק מהעיתונות בארצנו כלפי אישי ציבור, ובמיוחד נגד יריבים פוליטיים, מבזה. נראה כי כל צורה של הכפשה גסה ורעשנית נחשבת לנשק לגיטימי נגד אנשי המחנה או המפלגה היריבים. למרבה הצער, לא מעטים מבין העיתונים שמתגאים בכך הם עצמאיים מבחינה פוליטית, כלי תקשורת של אנשים תרבותיים, כושלים באותו האופן, אמנם באורח פחות גס, אך לא פחות רעיל. כל העיתונים הללו גורמים לנזק רב בכך שהם מרגילים אזרחים טובים לראות את אישי הציבור שלהם, הטובים והרעים, מוצגים כנוכלים, ללא יוצא מהכלל. התוצאה כפולה: מצד אחד האזרח לומד לא להאמין לכל אמירה שהיא שהוא רואה בכל עיתון, כך שההתקפות על התופעות הרעות מאבדות מיעילותן; ומצד אחר, מתגבשת בהדרגה בלבו של האזרח האמונה שכל אישי הציבור הם פחות או יותר רעים. כתוצאה מכך, החוש הפוליטי שלו מיטשטש ללא תקנה, והוא מפסיק להיות מסוגל להבחין בין נציג טוב ונציג רע. הפגיעה החמורה ביותר שאפשר לפגוע ברפובליקה היא הפגיעה הבאה מצדו של איש ציבור הבוגד באמון הציבור; אך שנייה לה היא הפגיעה מצדו של אותו אדם שמנסה לשכנע אחרים שאיש ציבור ישר דרך ויעיל למעשה אינו ישר ואינו ראוי. זוהי רעה שאפשר לחולל במגוון רב של דרכים. בסופו של דבר, עלבונות דוחים המוטחים באורח ישיר יכולים להיות פחות מסוכנים מאשר התמדה עיקשת בהפצתם של דברי שקר, דברי לעג וחצאי-אמת, שהם השקרים המרושעים מכולם.

עבור בני-אדם משכילים בעלי עמוד שדרה חלש, יש סכנה גדולה באותה עבודה ספרותית, שמושכת את החושים המשכילים כיוון שיש לה נימה מלומדת ונעימה, אך שמטיפה לכך שהגישה הנכונה שיש לאמץ כלפי אישי ציבור והחיים הציבוריים בכלל היא גישה שכולה ביקורתיות ושלילה; גישה שמלמדת שיש לאמץ את אותה נימה לגלגנית, שמאפיינת באורח כה ברור את האינטלקט המרושע וצר הראייה. אם אין לאדם אמונה והתלהבות, אכן קטן הסיכוי שהוא אי-פעם יעשה עבודה ראויה לשמה בעולם הזה. וכל עיתון או אוניברסיטה שבהתנהלותם הכללית נוטים לעקור את כוח האמונה וההתלהבות, את הרצון לעבוד, משפיעים בכך על הצעירים באופן השלילי ביותר האפשרי. לא פעם אנו יכולים לעשות טוב בכך שאנו מותחים ביקורת חדשה וחמורה על השלילי, אך עיסוק יתר בביקורתיות הוא תמיד דבר רע, ושום מידה של ביקורת משום סוג שהוא אינה יכולה לבוא במקום פעולה ומאבק מסור למען מה שטוב וצודק.

יש נטייה מסוימת בחיי האוניברסיטה, נטייה שזוכה לעידוד מצדם של אחדים מהעיתונים שנרמז להם כאן, לגרום למי שרכשו השכלה להירתע ממגע עם האנשים הגסים שעושים את עבודת העולם, ולבוא במגע רק אלו עם אלו ועם מי שחושבים כמוהם. מדובר בנטייה מסוכנת ביותר, המגבילה את ההשתתפות של הפרט בחיים הפוליטיים לכדי שיחות ומפגשים עם אחרים שזכו לאותה הכשרה כמוהו ורואים את הדברים באותו האופן.

אכן, יש נטייה מסוימת בחיי האוניברסיטה, נטייה שזוכה לעידוד מצדם של אחדים מהעיתונים שנרמז להם כאן, לגרום למי שרכשו השכלה להירתע ממגע עם האנשים הגסים שעושים את עבודת העולם, ולבוא במגע רק אלו עם אלו ועם מי שחושבים כמוהם. מדובר בנטייה מסוכנת ביותר, המגבילה את ההשתתפות של הפרט בחיים הפוליטיים לכדי שיחות ומפגשים עם אחרים שזכו לאותה הכשרה כמוהו ורואים את הדברים באותו האופן. הפיתוי לעשות כן קיים תמיד, כיוון שמי שכל מעשיהם מוגבלים לדיבורים בלבד, לעתים קרובות מדברים כאילו באיזשהו אופן מגיע להם קרדיט על הגישה שלהם, כאילו הם ניצבים במקום גבוה יותר ביחס לאחיהם החורשים בשדות הקשים. יתרה מכך, רבים מאלו שעבודתם הפוליטית נעשית פחות או יותר על פי דרכם, אצילים וכנים ביותר במטרותיהם ובשאיפותיהם, והם שואפים לדברים הטובים ביותר וההגונים ביותר בחיים הציבוריים.

יחד עם זאת, זוהי מלכודת שבקרבתה על כל אדם צעיר לפסוע במשנה זהירות. עליו להיזהר מחבירה רק למי ששייכים לאותה קבוצה חברתית כמוהו ומי ששותפים לו במחשבה הפוליטית היקרה ללבו. עליו ללמוד לבוא במגע עם המוני האדם. עליו לצאת ולעמוד כתף אל כתף עם חבריו בני כל הדרגות והמעמדות, ולעמוד פנים אל פנים עם יריביו בני כל הדרגות ולעמוד היטב בהתחככות איתם. אל לו להיבהל מהמאפיינים הבלתי נעימים הרבים של ההתמודדות, ואל לו לצפות שידו תהיה על העליונה או שיעלה בידיו להשיג הרבה. הוא ייתקל במחסומים וגם ירבה לטעות. אך אם הוא יתמיד, הוא ישיג מידה של הצלחה וגם יעשה מידה של טוב, כפי שלעולם לא מתאפשר לבני-האדם המעודנים, האינטלקטואלים, הנרתעים מן המאבק האמיתי.

1894

תאודור רווזוולט (1858-1919), נשיאה ה-26 של ארצות הברית (1901-1909), השמיע קול ברור במרחב הציבורי האמריקני כבר כשסיים את לימודיו באוניברסיטת הרווארד. רוזוולט הביע ביקורת קשה על הסביבה החברתית שהוא גדל בה, סביבה של בעלי הון עתק שיצרו אוליגרכיה אמריקנית מנותקת ושל מלומדים היושבים במגדל השן. רוזוולט הצעיר בחר בחיים של שירות הציבור. הוא החל את דרכו לצמרת בדרגים הנמוכים של הפוליטיקה של מדינת ניו יורק והתערה עם מי שלא זכו לפריבילגיות שהוא נהנה מהן מלידה. רוזוולט האמין בעבודה למען הכלל ובחובתו של המשכיל ובעל הכישרון, של מי שנולד כשפיו כפית של כסף, להחזיר לחברה ולפעול למען הכלל. תאודור רוזוולט הוא האדם הצעיר ביותר אי-פעם שהיה לנשיא ארצות הברית, ומשנתו מהדהדת גם בדמותו ובמשנתו של צעיר נוסף שהיה לנשיא, ג'ון פ. קנדי, שאמר: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה".

תורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי יורם מלצר

תמונה ראשית: דגל ארצות הברית. תצלום: LuVo, אימג'נבק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי תאודור רוזוולט.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על זכויות יתר וחובות