זכרים צעירים ולוהטים

גברים צעירים נוטים במיוחד פָנאטִיּוּת. כל דיקטטור יודע וכמוהו כל גורו וכל מנהיג דתי. פנאטיות היא אותה תחושה עמוקה של זהות, המבוססת על סיבה (דת), השתייכות קהילתית (כנופיה, נבחרת), וקשר הדוק ואקסקלוסיבי עם חברים אחרים באותה קבוצה. הם מוכנים להסתכן בפציעה, אובדן ואפילו מוות למען הקבוצה. הם רואים בכול האחרים אאוטסיידרים ואפילו אויבים. אבל למה רבים כל כך מאלה הם דווקא זכרים צעירים?

בעולם של מדינות לאום, גברים צעירים נלחמו במלחמות שיצרו את מרבית המדינות. הדבר נכון גם באשר לשבטים, כפרים וסיעות. לזכרים צעירים יש תכונות שמייעדות אותן לתפקוד כזה בדיוק. הם מזדהים בקלות עם הקבוצה שלהם. הם יוצרים קשרים הדוקים עם חברים אחרים בקבוצה. הם נוטים להישמע למנהיג חזק. לכן גברים צעירים מושפעים כל כך בקלות על ידי גורמים סביבתיים כמו התרבות הרווחת שבה הם במקרה חיים ולכן הם נמשכים בקלות כזו למנהיגים כריזמטיים או לאורח חיים שמבטיח לחברים-בלבד בקבוצה מטרות או ערכים מוגדרים היטב. הם אוהבים להסתכן לטובת הקבוצה שלהם – הם נוטים להקל ראש בסכנות האורבות להם כשהם לוקחים על עצמם סיכונים כאלה. אלמלא היו להם תכונות כאלה, הם היו מגלים פחות נכונות לצאת למלחמה, ולכן היו מסוגלים פחות למלא את אחד התפקידים הסוציו-ביולוגיים המרכזיים שלהם.

למה הם כאלה, הגברים הצעירים? לחלק מזה אחראי הטסטוסטרון, הפעיל במוחם בשלב מוקדם של חייהם העובריים. חשיפה לטסטוסטרון ברחם הופכת את המוח ל"זכרי" יותר – כלומר, מעניקה לו תכונות מסוימות ובהן זהות מינית זכרית וגם העדפה למשחק שיש בו מגע גופני ואפילו התגוששות. אנחנו יודעים שבנות שנחשפו בשלב העוברי לרמות חריגות של טסטוסטרון מפגינות התנהגות דומה, שאינה אופיינית לבנות בדרך כלל. בגיל ההתבגרות ישנו פרץ נוסף של טסטוסטרון הפועל על אותו מוח, שכבר הוכן לקליטותו: פרץ זה מעורר את המיניות, ובנוסף מעודד אסטרטגיות שונות להשגת בני זוג – כולל השימוש באגרסיביות והסתכנות. אבל טסטוסטרון אינו הגורם היחיד ליצירת פנאטים.

הטסטוסטרון פועל על החלק הנושן של המוח, המערכת הלימבית. המערכת הלימבית של בני אדם דומה לזו של פרימטים אחרים כמו שימפנזים, וניתנת לזיהוי אפילו אצל חולדות. אבל החלק הזה של המוח האנושי נשלט על ידי תוספת חדשה יותר: האונה המצחית, השוכנת מאחורי המצח. השפה העממית מכירה בחשיבות חלק זה של המוח: בהשפעת הפיזיוגנומיה, אנחנו עדיין קוראים לאנשים מבריקים "בעלי מצח גבוה" (ומניחים שיש להם אונה מצחית גדולה יותר). לאונה המצחית יש, בין השאר, חשיבות בעיצוב האישיות, מגעים חברתיים – וגם איפוק. נזק לאונה המצחית עשוי לגרום להתנהגות חברתית פגומה או לא ראויה וגם לשיקול דעת פגום.

ההבדל המכריע הוא שאצל זכרים האונה המצחית אינה מבשילה לחלוטין עד שנות העשרים המאוחרות לחייהם, ואילו אצל נשים היא מבשילה מוקדם יותר. חלק זה של המוח מגיב בקלות לאותות חברתיים ולהתנהגותם של אחרים. יתכן שהגבר הצעיר הסטריאוטיפי – קולני, מסתכן בקלות, לא שקול, אגרסיבי (וגם נון-קונפורמיסט ולכן רב-המצאה) – הוא תוצאה של זה. השילוב בין טסטוסטרון משתולל לבין אונה מצחית שטרם הבשילה הוא אמנם יתרון אבולוציוני לקבוצה כולה, אבל הוא גם הסיבה לכך שגברים צעירים אוהבים להסתכן ונוטים לפנאטיות.

ברור שלא כל הצעירים, ואפילו הפנאטים שבהם, הופכים לטרוריסטים. גברים צעירים נבדלים אלה מאלה. גורמים חברתיים עשויים להניב תוצאות שונות. טרוריסטים רבים מגיעים מרקע פלילי או מסביבת מצוקה. ידוע שהזנחה והתעללות בילדוּת עשויות לגרום להתנהגות אנטי-חברתית או סוטה בהמשך החיים. לסביבה החברתית של היחיד, בעיקר בשלב מוקדם בחיים, עשויה להיות השפעה עמוקה וארוכת טווח על התנהגותו. כיום רק מתחילים להבין כיצד תנאים כאלה משנים, לעתים באופן בלתי הפיך, את מבנה המוח, אבל עד כה אין לנו כלים שיוכלו לתקן את השפעתם. אנחנו מכנים בשם "פסיכופתים" את אותם אנשים שאינם מייחסים משמעות למערכות יחסים אנושיות נורמליות, כדי לרמוז לחריגות (פתולוגית) בנפשם. אנחנו גם יודעים שיש אנשים שמפתחים תכונות גנטיות חריגות (למשל, אוטיזם) בלי קשר לאופן גידולם. אנחנו לא יודעים בדיוק אילו פגמים במוח אחראים לכך. עם זאת, טבעם של הפגמים – התנהגות חברתית ויחסים בין אישיים חריגים – מצביעים על האונה המצחית, אם כי יתכן שגם אזורים אחרים במוח מעורבים בכך.

המעמד החברתי חשוב ביותר לזכרים של מינים רבים, וגם בקרב בני אדם. מספר פרימטים לא אנושיים מקפידים על סולם מעמדי ברור מאוד. סטטוס גבוה יותר מעניק קדימות בגישה למזון, מחסה ובני זוג. מעמד כזה מבוסס בעיקר על יתרונות גופניים, והזכרים נלחמים או מאיימים זה על זה על מנת לקבוע את מעמדם היחסי.

אותו דבר קורה אצל בני אדם, כמובן. ועם זאת, המוח האנושי פיתח מערכות דירוג אחרות, כולל אלה המבוססות על כסף, זכויות מולדות או יכולות טכניות. פיתוחם של קליעים הקטין את התלות שלנו בכוח השרירים, אבל הסיט את הדגש ליכולות אחרות, כמו אכזריות, אומץ ויכולת הנהגה. בקבוצות פנאטיות מתקיימת תחרות כזו, שבה נדרשים החברים להפגין תכונות שיקדמו את מעמדם בקבוצה. הדבר עשוי לקסום במיוחד למי שמרגיש שבשאר התחומים בחייו אין לו אפשרות לרכוש סטטוס גבוה.

פעולות טרור או פעולות אלימות עשויות להיות מבוצעות כדי להוכיח את ערכו של החבר בקבוצה וכדי למשוך תשומת לב שהחבר אינו מסוגל לקבל בצורה אחרת. זוהי דרך מודרנית לסיפוק צורך ביולוגי קדום שזכרים כמהים לו – הצורך בכבוד. לסיכום, נטייתו של המוח הזכרי היא ליצור קשרים עם זכרים אחרים (למשל: כנופיות רחוב), כדי להזדהות עם קבוצות, להגן על אותן קבוצות כנגד אחרות ולהתמודד על נכסים. המערך ההורמונלי של זכר צעיר, והאופן שבו מוחו מבשיל, מגבירים את נטייתו לפנאטיות, שהיא סוג קיצוני של קשר עמוק, וגורמת לו לנטייה לפעול תוך לקיחת סיכונים לטובת הקבוצה שלו.

המוח האנושי המציא קטגוריות זהוּת נוספות, שנדמה כי אינן מוכרות למינים אחרים, כולל אלה המבוססות על אמונות משותפות או על השקפות מוסריות. היום, הזהות מבוססת יותר ויותר על אמונות. המוח האנושי העצום אפשר את המצאת הנשק; כלי נשק מאפשרים לפנאטים דרכים יעילות יותר ויותר להשגת המטרה הפרימיטיבית של שליטה באמצעות הטלת אימה על האחר. הדרך לפנאטיות נשלטת על ידי הגנים של הזכר, החוויות המוקדמות בחייו, ההורמונים שלו, מידת הבשלות של מוחו וההקשר החברתי שבו הוא מוצא את עצמו. כל אלה עשויים ליצור את המצב המוחי שלו אנו קוראים פנאטיות, מוטציה מסוכנת של תפקיד שכל זכר צעיר אמור למלא. המשימה שלנו היא לזהות איזה מצב מוחי זה עשוי להיות, איך הוא נוצר ואם אפשר גם איך להתמודד מולו.

 

ג'ו הרברט הוא פרופסור אמריטוס לחקר המוח במרכז לטיפול בפגיעות ראש באוניברסיטת קיימברידג'. ספרו האחרון Testosterone: Sex, Power, and the Will to Win ראה אור בשנת 2015.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitterתורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ו הרברט, AEON.


תגובות פייסבוק