זְ'לוֹבּ

לכל משחק כללים משלו. אלה מבחינים בין המשחקים השונים ומגדירים את עולמם הקטן.
היחס הרוֹוֵח לכללים הוא פשוט: מִצווה לעקוף אותם. נתפסת? תיענש, וממשיכים. אין דילמות מוסריות, אין קלון.

ובכל זאת, הנה כמה זכרונות ילדות:

אבא שלי ואני המצאנו לנו בילוי לנסיעות: לשחק "ארץ-עיר" על דברים בסביבה. "אל"ף...." – "סטופ!" – "למ"ד". נסענו באוטובוס וברכבת התחתית והרכבת העלית של מוסקבה, וחומר לא היה חסר לנו: "לוּמפּן פּרולטָר" עומד במעבר, "לכּה" על ציפורני הגברת מולנו, שאריות "לפתן" על שפתו העליונה של הילד לידה. חלק מהעניין היה לערער, אבל לריבים לא הגענו ("זה לא לפתן" – "רוצה לשאול אותו?" – "אוקיי, בסדר").
פעם שיחקתי את המשחק הזה עם חבר מקבוצת ההתעמלות בדרך חזרה מתחרות. האוטובוס מלא ילדים, והמאמן יושב לידנו ומבקש – ג'סטה גדולה מצדו – להצטרף. מתחילים מחדש. אני מריץ את האלף-בית בלב, החבר שלי אומר סטופ. אני אומר "זֶ'ה". יכולתי להגיד גם "דֶה", או "זֶה", האותיות הסמוכות באלף-בית הקירילי, או סתם כל אות אחרת, אבל אמרתי "זֶ'ה". שקט. כולם מחליפים מבטים. המאמן סורק את האוטובוס, מצביע על ילד אחד מגודל, ואומר "ז'לוֹבּ!"
*

בבית הספר הסובייטי של נעורי, כמה תלמידים באו עם רעיון לסוכנות ביטוח מחתרתית: במקום לקנות חופשי חודשי בשלושה רובל, אתה משלם לַסוכנות רובל אחד ונוסע בלי כרטיס. אם אתה נתפס ומשלם קנס, הסוכנות מחזירה לך את הכסף. לא פלא שפגישות המחזור של בית הספר מתקיימות כבר מזמן במנהטן.
אופורטוניזם יצירתי כזה לא אפיין את תקופת הסוציאליזם המעופש או את רוח המקום. בבדיחה רוסית אחת, שלושה נדונים למוות, אמריקאי צרפתי ורוסי, עומדים להיות מוצאים להורג. שואלים את האמריקאי, תליה או כסא חשמלי? אני אמריקאי, הוא אומר, תביאו ת'כסא. מושיבים אותו, מורידים את השלטר – כלום. הפסקת חשמל. אוקיי, אומרים לו, לא מוציאים להורג פעמיים, לך. בדרך החוצה הוא לוחש לצרפתי, אין חשמל אין חשמל. הצרפתי בתורו בוחר בכסא החשמלי, ובדרך החוצה לוחש לרוסי אין חשמל אין חשמל. שואלים את הרוסי, נו מה נעשה אתך? טוב, הוא אומר, חשמל אין, אז תתלו אותי.
*

יום ראשון, יום הורים בקייטנה על שפת אגם ביער לא רחוק ממוסקבה. משחקים והפעלות: להעביר ביצה בתוך כף ממקום למקום, לדוג דגים בעזרת חכה עם מגנט בקצה, ועוד מיני כאלה. אני עומד לצד מסלול של ריצה בתוך שק. שני שקים, שני מתחרים כל פעם. בשק מימין יש חור גדול לאורך התפר, ואני נעמד בתור לשק הזה. על קו הזינוק, בהישמע ה"צא!", אני משחיל את רגל ימין החוצה דרך החור ומתחיל לצעוד קדימה בלי למהר. היריב שלי מקפץ בשק שלו ומנסה להדביק אותי. מהקהל עולים צחוקים וצחקוקים וצקצוקים, אבל אין מחאות קולניות. בפיניש אני הראשון כמובן. המבוגר האחראי בקרב מדריכי הקייטנה עומד על קו הסיום עם הפרס – ווֹבְּלָה, דג מלוח מיובש. הוא מחזיק את הדג בשתי ידיו מעל ראשו, שובר אותו לשניים, ומעניק חצי לי וחצי לילד השני. אני מרים גבה. המדריך מרים גבה בחזרה.
במבט לאחור, אני שברתי את הכללים, השופט שבר את הכללים גם הוא, ומהדיאלוג הזה בינינו יצא משהו גם לילד השני. אבל אולי הוא היה מרוויח יותר אילו קפץ מתוך השק המאובק שלו, הכניס לי בעיטה בתחת, ורץ כמו איילה אל הווֹבּלה.

גרישה בלוּגר הוא אמן וממציא משחקים שנוהג לשלב טקסטים בעבודותיו הויזואליות.

התמונה הראשית: "ז'לוב", מאת גרישה בלוגר.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי גרישה בלוּגר.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על זְ'לוֹבּ