חברה בהפרעה

הפרעות קשב וריכוז אינן נחלתם של ילדים בלבד. כיצד מתנהלים חייו של מבוגר שאובחן כבעל הפרעה כזאת?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

היום אני אוספת את גבריאלה מהגן. אני צריכה ללכת לפני כן לבנק, לדואר, להתקשר להראל לגבי קופת הגמל ולברר במגדל על הפנסיה. העוזרת מגיעה ב-12:30 ואני צריכה להכין לה מצעים נקיים למיטה שלנו ושל גבריאלה. לא לשכוח גם לשמור את המצגת לשיעור מחר ולברר אם היה משהו לקרוא. ולהתקשר לחנויות נעליים לראות אם הגיעו מגפיים מגומי במידה ,21 כדי שגבריאלה תוכל לקפוץ בשלוליות. כדאי גם שאבדוק במייל אם הגיעה תשובה מהמנחה שלי ומכתב העת אליו שלחתי לפרסום. שי אוסף אותה מחר. הוא יצא מהעבודה ב-15:00. בדרך כלל הוא יוצא ב-15:30  אבל בגלל בלגן עם הרכבות כדאי שיצא יותר מוקדם כדי לא לאחר, כי הגננת נועלת בול ב-16:00. וגם החלטנו בתחילת השנה שנעשה הכול כדי שגבריאלה לא תישאר אחרונה בגן. בינתיים אנחנו מצליחים בזה יפה, רוב הזמן. אז מחר אני אלך בבוקר לשיעור, אשאר בספרייה ומשם אסע לרופא, כי כבר כמה זמן שכואב לי הגרון ואני דוחה את התור הזה יותר מדי. טלפון. זה שי. הוא לא יכול לאסוף מחר כי הוא צריך להישאר במשרד להתכונן לדיון גדול ביום ראשון. אוקיי. מחשבת מסלול מחדש.

לפי השיח הקליני, שהוא גם השיח הדומיננטי, אנשים עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD) מתקשים לארגן את הזמן שלהם, להתחייב למטלות ולסיים אותן. את רשימת הקריטריונים המפורטת של הפרעת הקשב והריכוז ניתן לראות באתר של APA (ראשי תבות של American Psychiatric Association), האחראים לכתיבת ה-DSM, שמכונה גם "התנ"ך של הפסיכיאטרים". חוסר איזון כימי במוח גורם לכך שבמקום להתחיל מטלה אחת, לסיים אותה ורק אז להתחיל במטלה הבאה, אנשים עם ADHD יתחילו מספר מטלות במקביל וחלק מהן ילך לאיבוד איפשהו בדרך. המטלות שכן תגענה למיצוין אינן בהכרח החשובות ביותר, בוודאי אם מדובר במטלות לא רצויות או לא נעימות. אני ככל הנראה אזכור לאסוף את גבריאלה, אבל להתקשר להראל או למגדל – הסיכוי שזה יקרה קטן יותר.

לפי השיח הקליני הרווח, אנשים המאובחנים לראשונה כבעלי הפרעת קשב וריכוז רק בגיל מבוגר מהווים סיכון של ממש עבור החברה וסובלים מבעיות אישיות רבות

התפישה הרווחת היא שיש לאבחן ולטפל ב-ADHD בגיל צעיר ככל האפשר. לפי המהדורה החמישית והעדכנית של ה-DSM (משנת 2013), עדויות לתסמיני ההפרעה מוכרחות להופיע לפני גיל 12, אבל עקרונית, אבחון של ADHD אפשרי כבר מגיל 3. מעבר לתפישה של אבחון וטיפול בגיל צעיר, מקובלת גם התפישה שהיעדר אבחון וטיפול בגיל צעיר יוביל כנראה לבעיות וקשיים בחיים, שיפגעו הן ביחיד והן בחברה. די לקרוא איך משרד הבריאות מגדיר את המצב של אבחון וטיפול בגיל "מאוחר", כדי להבין שמדובר, לכאורה, במקרה חריג ומסוכן. למצב של היעדר אבחון וטיפול בגיל צעיר מיוחסים מצבים פסיכולוגיים כמו ביטחון עצמי ירוד או חוסר תחושת מסוגלות עצמית, וגם תחלואות נלוות כמו דיכאון, חרדה ונטייה להתמכרויות, בעיקר לניקוטין, או גם נטייה למעורבות בתאונות דרכים, קושי בשוק העבודה וסיכון למחלות מין (כפי שנטען על ידי אחת המארגנות, במושב הפתיחה של הכנס הארצי להפרעות קשב וריכוז בשנת 2015). לפי השיח הקליני הרווח, אנשים המאובחנים לראשונה כבעלי הפרעת קשב וריכוז רק בגיל מבוגר מהווים סיכון של ממש עבור החברה וסובלים מבעיות אישיות רבות.

ADHD בקרב מבוגרים נחקרה מעט יחסית למקרים של ADHD בקרב ילדים ונוער. בשנים האחרונות ניכרת תנועה של שינוי והרחבה בשיח הקליני, ואכן מחקרים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים מבקשים לבחון את המשמעויות הייחודיות של ההפרעה במהלך החיים הבוגרים. תחילה התמקד המחקר הקליני באנשים שאובחנו בילדותם וגדלו עם ההפרעה, ולאחרונה מוסב המיקוד לעבר אנשים המאובחנים כבעלי הפרעת קשב וריכוז לראשונה בגיל מבוגר. . בעוד השיח הדומיננטי פועל לגישור על הפער בין המחקר למציאות, אף שהוא עושה זאת לא פעם בהתבססות על הנחות מוקדמות ולא מוכחות, נראה כי סוגי שיח חברתיים וביקורתיים –במיוחד בישראל – נשארו איפשהו מאחור והם מוסיפים להתמקד בעיקר ב-ADHD בקרב ילדים. בחינה סוציולוגית ביקורתית של אבחון הפרעת קשב וריכוז בגיל מבוגר בישראל חסרה בנוף המחקרי, והיא שעומדת בבסיס מחקר הדוקטורט שאני עורכת בימים אלו.

הטיפול היחיד שנחשב יעיל באמת עבור מבוגרים המאובחנים כבעלי הפרעת קשב וריכוז הוא הטיפול בתרופות פסיכואקטיביות (כגון ריטלין וקונצרטה), המבוססות על החומר הפעיל מתילפנידאט והנחשבות למשפרות את האיזון הכימי במוח, ואמורות להוביל לרמות תפקוד וביצוע גבוהות יותר. התאמת המינון של התרופה נסמכת על חומרת ההפרעה ועל משקל המטופל. בשנת 2010 נערך תיקון לפקודת הסמים המסוכנים בישראל שהגדיל את המינון המקסימלי המותר של מתילפנידאט ל-90 מ"ג. כתוצאה משינוי זה, תרופות פסיכואקטיביות לטיפול בהפרעה ניתנו להפצה רחבה יותר בישראל, והמינון המותר חרג ממשקלם של ילדים כדי להתאים למשקל גופם של מבוגרים עם ADHD.. מעניין לראות שבין השנים 2010-2011 זינק הסכום ששילמו קופות החולים בארץ לחברת Novartis, המשווקת הבלעדית של ריטלין בישראל, בכמעט 50 מיליון שקלים  – עלייה של 13%. מעניין אף יותר לעמוד על הקשר בין שני נתונים אלו ולבחון מהם הגורמים שהביאו להגדלת מינון המתילפנידאט המותר בחוק הישראלי.

אם שכחתי לציין, אני אובחנתי כבעלת הפרעת קשב וריכוז בגיל מבוגר. בדרך כלל אני לוקחת קונצרטה 54 מ"ג, כי זה משפיע במשך 12 שעות וזה מאפשר לי ללמוד יום שלם. בימים קצרים אני מסתפקת בשני כדורים של ריטלין 10 מ"ג, שהשפעתם אורכת כארבע שעות. לפעמים, בימים ארוכים ממש, אני מתחילה בקונצרטה 54 וממשיכה בערב עם שני ריטלין של 10. הבוקר החלטתי לא לקחת תרופה בכלל. בסך הכול כמה סידורים, מה כבר יכול להיות? אבל אז שי התקשר. בגלל הלחץ של השינויים, בזמן השיחה, עשיתי חושבים עם עצמי בראש -- מה עדיף? קונצרטה ל-12 שעות, אבל עכשיו כבר אחרי 9 בבוקר ואני לא אצליח להירדם בלילה, או ריטלין ל-4 שעות, אבל הוא תמיד עושה לי תחושה מעומעמת של חרדה סמויה כזו ומעצבנת והאוטו שלי בחניון וקצת חשוך שם.

תוך כדי ההתדיינות שלי עם עצמי אני גם מנסה לקבוע עם שי את לוח הזמנים החדש. שי יאסוף היום ומחר אני ואבקש מאימא שלי שתקפוץ לחצי שעה לעזור לי אצל הרופא. מסמסת תוך כדי, היא לא יכולה. אז נבקש מאימא שלך. היא לא עונה. אוקיי, אז אתה תאסוף מחר ואחרי הרופא אני אחליף אותך לאמבטיה והרדמה ואתה תחזור למשרד. אבל אז תחזור ממש מאוחר. שוב הבלגן הזה של הרכבות. אז אני אאסוף היום ואתה תנסה לסיים כמה שתוכל מההכנה לדיון ואתה תאסוף מחר ובמקביל אנסה להקדים את התור לרופא כדי שתוכל לחזור מהר למשרד.

בסוף הלכתי על ריטלין עם הטווח הקצר. הרי אני אוספת את גבריאלה היום ואני רוצה שתהיה לה אימא חופשיה מחרדות או מריכוז יתר, לשחק ולצחוק איתה אחר הצהריים. ואני גם ככה כבר לא אלמד היום עם כל הסידורים שאני צריכה להספיק. לפחות אני מקווה להספיק, כי כבר 11:00 ועוד רגע הבנק נסגר.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ליאור טל היא דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן, החוקרת את תחום האבחון בגיל מבוגר של הפרעות קשב וריכוז בישראל. בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בלימודי תרבות ומגדר מהאוניברסיטה העברית.

רשימת מקורות

קונרס, ק'. 2013. הפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות: גישות עדכניות לטיפול ולהערכה. בתוך י' אבישי (עורך) וכ' גלעד (מתרגמת), סדרת ספרים בפסיכולוגיה וחינוך מיוחד. קרית ביאליק: אח. עמ' 28.

Bell, A. S. 2011. A critical review of ADHD diagnostic criteria: what to address in the DSM-V. Journal of Attention Disorders 15(1): 3–10Kooij et al. 2012. Distinguishing comorbidity and successful management of adult ADHD. Journal of Attention Disorders 16(5): 3s–19s.Ramsay, J. R. & Rostain, A. L. 2008. Adult ADHD research: current status and future directions. Journal of Attention Disorders 11(6): 624–627.

תמונה ראשית: התמקדות וריכוז. תצלום: ניקלס המאן, unsplash.com

Photo by Niklas Hamann on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ליאור טל.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

18 תגובות על חברה בהפרעה

02
ענת

לא מספיק מדברים על הנושא הזה, והגיע הזמן. חוץ מזה, כתוב כל כך יפה, דברים כל כך מוכרים מצאו כאן מלים לומר אותם. כל הכבוד ליאור.

    04
    ליאור טל

    בישראל, עד סוף שנות ה90, ADHD לא היה קטגוריה רפואית (וחברתית) מוכרת. לכן, כשהמבוגרים, שעליהם אני כותבת כאן, היו ילדים, עוד לא התקיימה רשת האבחונים, המלצות וטיפולים שאת/ה מזכיר/ה כאן.

05
פקרמן דניס

ליאור טל
רציתי לדעת האם אפשרי שתצרי איתי קשר בנושא, אני מחפש כבר הרבה זמן מישהו שמתעסק בתחום הזה שיוכל לתת לי לפחות שמץ של מידע לגבי התופעה הזאת ואיך מתמודדים איתה.

    06
    ליאור טל

    היי דניס. אשמח לשוחח איתך על הנושא. אינני יודעת איזה מידע אתה מחפש, אבל קח בחשבון שאני לא מהתחום האבחוני/טיפולי. אני בוחנת היבטים סוציולוגיים ותרבותיים של התופעה. אם זה רלוונטי עבורך, כתוב את המייל שלך ואצור איתך קשר. ליאור

08
זיו זגורי

מה עם לדבר על תופעות הלוואי של התרופות הנוראיות האלו במקום על הפחד ממה שעלול לקרות? מה עם לדבר על מערכת החינוך שעתיקה וישנה ובגלל חוסר התאמה שליש מתלמידי בית ספר יסודי צריכים לחיות תחת השפעת סמים שכאלה? מה עם תחליפים הגיוניים? בגיל צעיר או מבוגר, האם באמת עדיף ליצור חרדה ותופעות לוואי שכאלו בשיגרה של אדם על מנת להגיע לאותן מטרות ספציפיות והישגיות בגדר לימודים ומסגרות אקדמאיות? הרי אין שום שיח או דיבור סביב שורש הבעייה, רק התמכרות לפלסטר הזה בדמות כדור ריטלין או קונצרטה. עצוב בעיניי. שגוי מהבסיס. איך אדם אמור לצאת אל העולם אחרי 12 שנים של סימום יום יומי? וכמה קלות דעת בהבחנה של ילדים שבסך הכל חושבים קצת אחרת.

    09
    ג'יי

    מסכימה. לא רק לדבר על תופעות הלוואי של רעלי המוח האלה.
    גם לדבר על כך שה"הפרעות" האלה מוגדרות הפרעות כי הן לא מתיישבות עם אורח החיים הלא טבעי שכופה שוק העבודה הקפיטליסטי (שמשליך למערכת החינוך).
    דרוש שינוי נקודת מבט בסיסי.

    10
    ליאור טל

    היי זיו, תודה על תגובתך. אני מסכימה איתך שנדרש שינוי מערכתי של מערכת החינוך, אבל לא רק, גם למשל של שוק העבודה, הצבא, בעריכת מחקרים הרלוונטים לנשים בהריון ונשים מניקות ועוד. כפי שכתבתי, בימים אלו אני כותבת דוקטורט מקיף בנושא, בו אני עוסקת, בין היתר, בסוגייה של הטיפול התרופתי. אני מזמינה אותך לקרוא אותו לכשאסיים.

11
תלמה כהן

אני אמנם מבוגרת, ניהלתי משפחה עם 3 בנות , עבדתי במשרה כמעט מלאה, ארחנו הרבה, טיילנו בארץ ובחול, יש לי תחביבים הגוזלים זמן ולמרות הכל חיי לא היו דחוסים ומתוחים כמו שמתואר לעיל. אין שום פלא שהאשה נזקקת לתמיכה כימית כדי להתנהל. ייתכן שיש לחשב מסלול מחדש במקרים כאלה וליצור סדר עדיפויות בחיים

12
סמדר זאבי

בס"ד
אין כל ספק שהמאמר ממצה את העניין.
חסר לי הטיפול בבעיה.
לתת "משכך" ולטאטא תחת השטיח הוא פתרון קל וברור.
יש לתת את הדעת ל"נפילות"( מידי פעם) של התרופות פלא שילדים ומבוגרים נוטלים לגופם. ישנן דרכים אלטרנטיביות הרבה יותר אפקטיביות, ניתן למצוא במאמרים מקצועיים, לעקוף את נטילת הכדור ובכך למזער נזק למוח.

13
תמר

חייבת להודות שהתיאור - הכל כל מדויק שלך - מאפיין יום טיפוסי של אם עובדת, בין אם מאובחנת ב-adhd או לא. אנחנו חיים בעולם שהוא הפרעת קשב אחת גדולה, וזה מאתגר את כולנו

14
אביטל

לא מתלהבים לתת את התרופות האלה בגיל מבוגר בגלל השפעות אפשרויות על המוח.
בנוסף יש גם עוד המון סיבות מולדות להתנהגויות האלה והן לא קשורות לאבחון הזה. . כל זה הבהירה לי רופאה. אבל זו בהחלט מצוקה.

16
סטודנטית

ליאור, מעניין מבחינה סוציולגית האבחון הכל כך נרחב של הפרעות קשב וריכוז בחלקים כל כל גדולים של האוכלוסייה. האם זה לא שיח שמייצר ״מחלות נפש״ חדשות ומבקש גם לפתור אותם באמצעות תרופות שמקדמות חברות התרופות, ושאנחנו עדיין לא יודעים מה ההשפעה ארוכת הטווח שלהן על המוח?
האם בעצם לא לכולנו יש הפרעות קשב וריכוז? האם לא יווכח בכך כל אדם שינסה לשבת חמש דקות במדיטציה?
אני מרגישה שמהזוית הסוציולוגית חסרה לי גישה ביקורתית שממשיכה את הביקורת של פוקו מ״בית המשוגעים״ ומטילה ספק בצורך לספק תרופות פסיכו-אקטיביות (שדומות בהשפעתן לקוקאין) לילדים או מבוגרים כאחד.
כסוציולוגית צעירה קל לי להבחין באופן שבו תרופות פסיכיאטריות שונות נהנות מתמיכת הממסד הרפואי שבעצמו מצהיר על כך שאינן יודע מספיק על ההשפעות של תרופות אלו על האוכלוסייה (כך אמר בעצמו מרצה למדעי המוח שנכחתי בשיעוריו). אני לא אומרת שרטלין וקונצרטה לא עוזרים להתרכז, אני אומרת שהשיח הפסיכיאטרי של הdsm לא בהכרח מקדם את האנושות למקום טוב יותר ואולי צריך לחשוב מחדש על דרכים לפתרון ״בעיות״ קשב וריכוז.

17
רותי רגולנט לוי

ליאור, פתחת כאן דיון בשאלה חברתית ממש מורכבת.
הטענה ה"אבולוציונית" של חלק מהמטפלים היא שאנחנו, אנשי הADHD, היינו בעלי יתרון בג'ונגל הקדמון. שם, לפי טענה זו, היכולת שלנו לסרוק המון גירויים בו זמנית אפשרה לנו לזהות סכנה מוקדם מאחרים, להגיב אליה ולהינצל ו/או לצוד את החיה. אולם (ובאותו קו) יתרון זה איננו "שימושי" היום ב"ג'ונגל" של המאה ה-21 ואף גורם לנו להצפה מתמדת ולחוסר יכולת לתעדף את כל הגירויים השוטפים אותנו בו זמנית. כך אנו מוצפים, חסרי יכולת לבחור או לוותר על חלק מהמשאלות/רצונות (או התאוות) שלנו ולהתמקד באחרות. והלחץ שזה מביא עמו....
יחד עם זאת פגשתי מבוגרים שמאד שמחו באבחון שלהם כבעלי הפרעת קשב כי זה הסביר להם המון דברים שקרו להם בילדותם והיו עבורם מתסכלים ופוגעים עד מאד. ואפילו מבוגרים מאד - ששיקמו את דמות עצמם לאחר שלמדו על אופי ההפרעה ועל הקשר (הסטטיסטי בלבד בינתיים) שלה ליצירתיות או לאינטליגנציה...
ומצד שני פגשתי הרבה מתבגרים שלמדו להשתמש היטב באבחון היתר הקיים היום, ולקחו את עצמם (בתמיכת ההורים כמובן) לאבחון כדי להשיג הקלות בבחינות.
וגם פגשתי הורים לילדים צעירים, שכל רמז על אפשרות של קשיי קשב אצל ילדם נחווה אצלם כפגיעה איומה בילד שלהם ובהם עצמם. איך זה שהמורה לא מבינה שהוא רגיש - הוא פשוט ילד, ושובב, ו"המערכת" רוצה לפלוט אותו או מנסה לתייג אותו או לא מבינה אותו... ומצד שני לילד אין ברירה אלא לשבת בכתה במשך 12 שנים תמימות ואם הוא לא יצליח "לשבת" תרתי משמע - איך יוכל למצוא לעצמו מקום בעולם התחרותי שלנו?
וכדי לצאת מ"המסלול הידוע" הזה, ישנם צעירים שבחרו ומנסים לטפח מסלול אחר, שאיננו תלוי השכלה פורמלית- ולטפח אמנות ושירה, ותנועה, ורגש בצורות אחרות. האם הם יצליחו לבנות לעצמם מקום של כבוד בחברה תלויית ההשכלה הפורמלית שלנו?
כך שלקחת על עצמך כאמור, משימה תרבותית חשובה ומאד מאד מורכבת... בראבו!