פרויקט המחילה חברות שהחלה במגף מסומר

ב-2005 הייתה למת'יו בוגר וטים זאל שיחה ששינתה את חייהם. שניהם עבדו אז במוזיאון הסבלנות בלוס אנג'לס וגילו שהם נפגשו 26 שנה לפני כן כאשר קבוצת נערים, בריונים נאצים, תקפו והיכו נער הומו בן 14 שהיה חסר בית. מת'יו בוֹגר היה הנער ההוא. טים זאל היה בן 17 וחבר בקבוצה שהשאירה את מת'יו מתבוסס בדמו בסמטה בווסט הוליווד. באמצעות תכניתם הנקראת HATE 2HOPE הם מספרים את סיפור המחילה שלהם וב-2015 הוקרן ברחבי ארצות הברית סרט המתעד את חברותם הבלתי צפויה, Facing Fear.

מת'יו
גדלתי בבית קתולי מחמיר מחוץ לסן פרנסיסקו. הייתי קטן לגילי וכשגדלתי התחילו להציק לי בבית הספר. כשאמי שאלה אותי, "האם הם מציקים לך בגלל שאתה נמוך?", עניתי לה, "לא, זה בגלל שאני הומו". לא הייתי מוכן למה שקרה אחר כך. "אף ילד שלי לא יגור בביתי אם הוא בוחר לחיות בחטא" היא צעקה עלי ואז היא פשוט גררה אותי על הרצפה וזרקה אותי החוצה.

הייתי בן 13, ולאחר שבועות שבהם הייתי נתון להתעללות ברחובות סן פרנסיסקו ניסיתי לחזור הביתה. אך אמי הבהירה לי מיד שהיא אינה מעוניינת בשום קשר איתי. "לך תזדיין, מתרומם קטן", היא אמרה והכתה אותי כל כך חזק עד שעפתי על הרצפה. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני איתה גמרתי.

אני זוכר שהגעתי ללוס אנג'לס וחשבתי שיהיה לי נהדר אבל פגעו בי שם בדיוק כמו בבית. שרדתי רק בגלל קול בתוכי שהתעקש לומר, "אני עוד אוכיח לה שהיא טועה".

יום אחד חבורת פאנקיסטים נאצית החלה לרדוף אחרי. כשראיתי אותם מתקרבים פשוט קפאתי במקום. הם התחילו להכות אותי ולבעוט בי כל כך חזק עד שנפלתי ארצה. באותו הרגע הסתכלתי למעלה וראיתי שחברי הקבוצה החלו ל"החליק ידיים" ולברך זה את זה כיוון שהם חשבו שהם סיימו את משימתם בכך שהם הרגו נער הומו. בכל השנים שלאחר מכן, המילים והמבטים שלהם הכאיבו לי יותר מאשר המגפיים הממוסמרות שלהם.

ב-1988 נער הומו נוסף בשם מת'יו שפרד הותקף ונהרג. לא הבנתי אז מדוע האירוע כל כך נגע לי עד שהבנתי שזה בגלל שאני שרדתי באותו לילה אבל הילד הזה נדם לנצח. התובנה הובילה אותי לעבוד במוזיאון הסובלנות.

לאחר מספר חודשים שבהם הכרתי את טים, גילינו שנינו שהוא היה זה שהיכה אותי באכזריות באותו לילה. בהתחלה לא הרגשתי כלום, ואז תקף אותי גל של זעם כשדמיינתי מה הייתי רוצה לעשות לו. זה הפחיד אותי.

על אף שלא הרגשתי בנוח להיות ליד טים או להודות בפומבי בסיפור שהכחשתי במשך 26 שנה, נדמה היה שזו הדרך הנכונה להתמודד עם הרגשות הללו. בהתחלה לא הייתה בי כל תחושה של מחילה. הלילה ההוא היה כל כך מלא באלימות וחוסר אנושיות שלא רציתי שטים יתחמק מכך. אך ככל שהכרנו זה את זה יותר, והיחסים ביננו החלו להתפתח, כך התפתח גם תהליך המחילה. ידעתי שכדי שהאירוע לא יכתיב לי יותר את חיי ואם אני רוצה להתגבר על מה שקרה, יהיה עלי לסלוח לו. אך הייתה זו משימה ענקית כיוון שכל חיי אני חושש ממה שאחרים חושבים עלי. המקום היחיד שבו חשתי לחלוטין בנוח היה בלב הקהילה הגאה. הקמתי סביבי כלוב של פחד שהאמנתי שהוא מגן עלי מאלימות נוספת, ולא הבנתי שבדרך הזו אני הורג את עצמי. מחילה משמעה היה לפתוח את הכלוב ולהיות משוחרר לחלוטין, להיות מה שאני בלי שיהיה לי אכפת מה אחרים חושבים עלי.

בתהליך הסליחה חוויתי גם אבל מסוים. הייתי כל כך מזוהה עם מה שקרה לי בגיל 14 עד שהוויתור על החלק הזה בתוכי גרם לי להתאבל על האדם שהייתי והכרתי במשך זמן כה רב. אך יש בזה גם הרבה יופי, כי האדם החדש הוא סובלני פתוח וחזק יותר.

במהלך המחילה לטים הייתי צריך לשקול גם מחילה לאמי. לעולם לא אבין מה הניעה אותה לפגוע בבנה, ואינני יודע מאיזה רקע שביר היא מגיעה כי מעולם היא לא דיברה על כך איתי. אך אינני שופט אותה ואני מבין שהיא חונכה להאמין שהומוסקסואליות היא סטייה.

טים
גדלתי בפרוורי לוס אנג'לס בקהילה מאוד אנגלו-לבנה אך תמיד הרגשתי שאני קצת בחוץ. אחרי שאחי נורה על ידי אדם אפרו-אמריקאי התפיסה שלי הייתה שאם אדם הוא שחור הוא רוצה לתקוף אותי.

כשצפיתי במופע הפאנק-רוק האמיתי הראשון שלי, היה באוויר כעס, פחד ואלימות. זה גרם לי לחוש התרוממות רוח, זרימת האדרנלין פעלה כמו סם. מאותו יום האנשים שנמשכתי אליהם היו פאנקיסטים נאצים. נכנסנו לתגרות, השתוללנו וגרמנו להרבה הרס.

בערב שבו תקפנו את מת'יו רמת התוקפנות עלתה, יצאנו "להרוג את המתרוממים". שמתי לב שהקבוצה שלי הרביצה למישהו שנפל על הקרקע אבל הוא עדיין זז, אז ניגשתי ואמרתי, " מה קורה לכם חבר'ה, אתם לא יודעים איך לתקוע מגף?" ובעטתי לו במצח. במשך שנים חשבתי שאולי הרגתי אותו.

כל היבט בחיים שלי היה קשור לתנועת הכוח הלבן עד שנולד לי ילד ומשהו השתנה. יום אחד הייתי עם הבן שלי בחנות המכולת והוא אמר לי "תראה אבא, הינה .... גדול ושחור" והוא השתמש בכינוי כושי. הבנתי שזה לא גרם לי להרגיש טוב או חזק. התביישתי. האלימות לא פעלה יותר.

לאט לאט התרחקתי מאורח החיים הזה. עדיין החזקתי בתפיסה מאוד מקובעת אבל אז התחלתי לפגוש ולבטוח באנשים מרקע גזעי ואתני שונה. אלה היו אנשים שפעם תפסתי כאויבים ועכשיו הם מקבלים אותי כפי שאני. באיזשהו אופן הסובלנות שלהם הפכה אותי לאנושי.

ב-2001 הגעתי למוזאון הסובלנות. הייתי במסע התרחקות מסגנון החיים הקיצוני והאלים ורציתי להעניק משהו בחזרה. באותה תקופה נפרדתי מאמו הביולוגית של הבן שלי שהמשיכה להיות מעורבת מאוד בסצנת גלוחי הראש. התחלתי גם להתפתח מבחינה רוחנית.

בתחילה לא רציתי לעמוד ליד מת'יו ולספר את סיפורי המביש ולכן הקטנתי את חלקי בסיפור בטענה ש"הייתי ילד בן 17, שיכור נגרר וכ"ו". אך בסופו של דבר ידעתי שעלי לקחת אחריות על מעשיי ולהוכיח למת'יו שאני אדם אחר היום. כמו כן רציתי להפטר מהתרעלה שרחשה בתוכי. הייתי מלא בתעוב עצמי וידעתי שהיאחזות בטינה היא כמו סרטן שאוכל אותך מבפנים. הבנתי שבין אם מת'יו סולח לי ובין אם לא, זה כבר לא ענייני כל עוד בקשת הסליחה שלי הגיעה ממקום שנרפא.

הבושה והאשמה שבות להופיע מדי פעם. אחרי הכל מת'יו מייצג לא רק את עצמו אלא כל שאר האנשים שפגעתי בהם. עלי לעשות הרבה עבודה פנימית כדי להיות מסוגל לחיות עם זה – מדיטציה ושיחות עם המנטור שלי עוזרות לי, ומדי פעם גם להרים טלפון למת'יו ולשוחח אתו. לשתף אחרים בסיפור שלנו הפך להיות התרפיה שלנו.

לסלוח לעצמי זה תהליך מתמשך ויומיומי, סביר להניח שהוא יימשך עד יום מותי.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי סימונה באט

תצלום ראשי:  ©  The Forgiveness Project