חוכמה על שתי רגליים

כשמדברים על "המין האנושי" אפשר לדבר על נטיות הבאות לידי ביטוי בתקופות שטוב לנו בהן, לעומת נטיות הבאות לידי ביטוי בתקופות מאתגרות יותר. החלוקה הזו בולטת בעת המודרנית, בזכות תהליכים מרכזיים שהתחוללו בה ובהם תהליך החילון, וכתוצאה ממנו, הצבת האינדיבידואל במרכז. על פי חלוקה גסה זו, כשטוב לנו, רובנו מתייחסים לטוב הזה במושגים של "זכות טבעית": "מגיע לי" יאמר האמריקאי נציג דור ה-[ווי], "עבודה קשה מביאה לתוצאות" יאמרו הוריו, והמשותף הוא ה"אני", שזכה או הרוויח את הטוב הזה. לעומת זאת כשהקושי מגיע – והוא תמיד מגיע – רובנו פונים לגורם חיצוני שנוכל לתלות בו את האשם, גורם פוליטי, הזר/המהגר, וכמובן, האחר המועדף: אלוהים או כל ישות קוסמית שנבחר להישען עליה. מרתק לשים לב שכל עוד מדובר בגורם אנושי, אנו מחפשים דרך להיפטר מאותו גורם מפריע, ואף להענישו על מה שעולל לנו, אך מרגע שאנו עוברים לספירה הקוסמית, אנו הופכים סובלניים ואף מעניקים לאותה ישות את סמכות המחנך.

אם נזכור שמתנומה מתעוררים כמו גם מחלום בעתה, אולי נשאף לחיי ערות, ואלה דורשים משהו מאותה תרופה הקרויה "חוסן נפשי", שבין מרכיביה ניתן למצוא את חכמת המעשה

בבסיסה של נטייה אנושית זו טמונה טעות לוגית בסיסית, וככל שהזמנים מאתגרים יותר, מתעוררות בנו נטיות אנושיות שהיו רדומות בזמנים הטובים, כמו למשל הנטייה להתנבא. אך כאמור "אין הנבואה נתנה אלה לשוטים", ואכן נדמה שבעתות מצוקה כולנו חוזרים לחיות שבו השיטיון מקובל, לעיתים אפילו נתפש כערך אליו יש לשאוף. וכך נדמה שאנו נעים כמטוטלת בין בעתה לנמנום, ולמרות השוני הרב לכאורה בין שני מצבים תודעתיים אלה, בשניהם נדמה שהתודעה – אותו רכיב הכרחי להיותנו בני אנוש – יצאה לפגרה. אך אם נזכור שמתנומה מתעוררים כמו גם מחלום בעתה, אולי נשאף לחיי ערות, ואלה דורשים משהו מאותה תרופה הקרויה "חוסן נפשי", שבין מרכיביה ניתן למצוא את חכמת המעשה.

בזמנים שבהם נדמה שרבים מנמנמים או מבועתים, אני מתקשרת לסבתי בת ה-92, ניצולת שואה ונישואים ארוכים ולא מפנקים. כשכולם עסוקים בלהתנבא, לדאוג ולהתלונן, סבתא מחזירה אותי להסתכל על המציאות דרך משקפי חכמת המעשה. חכמת המעשה מתחילה כאשר אנו אוזרים אומץ לחשוב בצורה עצמאית ולהתבונן במראה, ולבחון מתי נכנסנו לאזור ההונאה העצמית, שם נמצאים שלל קיצורי דרך כמו פסיכולוגיה חיובית או סידור ארונות כמשל לחיים.

על פי רוב, אנחנו עושים זאת לעצמנו. תצלום: ריוג'י איוואטה

חכמת המעשה, אשר שמשה בעת העתיקה כספת הפסיכולוג – כאשר משהו בהתנהלות שלנו ביקש תיקון יסודי ולא בהכרח פתרון מידי – משלבת בין תובנות השכל הישר והמעשה העולה בקנה אחד עם מסקנות השכל, וכפי שהציע אפלטון: היודע את הטוב, עושה את הטוב. זוהי היכולת להפעיל שיקול דעת תבוני, תוך רגישות לנסיבות ולערכים המלווים אותנו כיחידים וכחברה. זו אותה חכמה שבעזרתה אנו מתמודדים עם שאלות שבבסיס המורשת האנושית, אלה הנוגעות לחיים של כולנו. חכמת המעשה היא מעין מפה חרושת שבילים, חלקם מוכרים יותר ואחרים נסתרים ממש, וכולם מציעים לצועד בחייו צידה לדרך הארוכה כמספר שנותיו. אפשר למנות את הדרך היהודית והנוצרית, הבודהיסטית או האנתרופוסופית, כחלק מאותם שבילים. במאמר קצר זה אבקש להאיר שני שבילים כאלה: הדרך הסטואית והזרם האקזיסטנציאליסטי. מרתק להיווכח שלמרות נקודת המוצא האמוּנית של שני שבילים אלה שונה בתכלית, שניהם מציעים את אותה חוויה, השואלת מסוקרטס את האומץ הדרוש להובלת חיים הנתונים לבחינה מתמדת, ללא הנחות, דרך שאינה מציעה תמיד נחמה מיידית ומחבקת, אך מעניקה לפוסעים בה את האומץ לחיות ללא בריחה למחוזות האבסורד.

הסטואיים: על התמדה והתנגדות

המושג "שלווה סטואית" הוא מושג מוכר, אך מהו מקורה של אותה שלווה, ולא פחות חשוב, מהו טבעה? אפיקטטוס האמין שהחיים הם גלגל: יום אחד אתה בתחתית, נמעך על האספלט תחת כובד משקלם של החיים השועטים קדימה, אך למחרת אתה עשוי למצוא את עצמך נוהג בבטחה, כמי שיודע לאן מועדות פניו. אך בניגוד לגלגל ההגה, על גלגל החיים יש לנו מעט מאד שליטה. אפשר לחשוב על כך באופן הבא: גלגל הקיום נוצר על ידי "מניע אינו מונע" כפי שיציע אריסטו מאות שנים מאוחר יותר. בתוך גלגל ענק זה מסתובבים מספר גלגלים קטנים, כמספר בני האדם החיים באותו גלגל ענק. הגלגלים האלה – שהם אנחנו – מתגלגלים לאו דווקא באופן מתוכנן וידוע מראש. המצב הנתון הזה עלול להביאנו לידי סערת רגשות, תגובות שאינו רציונליות ובעיקר להרבה תסכול ופחד.

אפיקטטוס מזמין אותנו להפריד בין החוויה עצמה לבין התחושות שלנו כלפיה, בין מה שנעשה וקיים כעובדה, לבין מה שאנו יכולים לעשות בתוך גבולות השליטה שלנו (הפנימיוּת שלנו)

אפיקטטוס מציע לנו תרופה לתחושות לא-מועילות מעין אלה: האבחנה בין הדברים שעליהם אין לנו שליטה (סיבובי הגלגלים), לבין אלה שעליהם יש לנו שליטה (כיצד אני מגיבה כאשר הגלגל שלי מסתובב לכיוון שאינו רצוי). באופן כללי, אומרים לנו הסטואיקנים, אין לנו שליטה על מצבנו הפיזי בחיים או על החיים בכוליותם. על פי תפישה זו, החיים והמאורעות המתרחשים בהם אינם אלא תוצאה של רצון האלים, מכאן, שאין טעם להלין על כך. יתירה מזו, לחוויות, לאירועים, ולמבנים חברתיים שבתוכם אנו מתקיימים (למשל כסף או נישואים) אין ערך אינהרנטי. כלומר, כסף, למשל, אינו טוב או רע כשלעצמו. האופן שבו הרווחנו אותו או מה שבחרנו לעשות בו הם המעניקים לכסף ערך. מכאן שעדיף להתרכז בדברים שעליהם יש לנו שליטה: אותם תכנים פנימיים המרכיבים את תודעת האני: מחשבות, דעות, עמדות, רגשות, תשוקות וכיוצא באלה, או בקצרה: התגובות שלנו לאותן פיקציות חברתיות.

מרגע שהבנו את החלוקה בין מה שבשליטתנו ובין מה שאינו, מזמין אותנו אפיקטטוס להתבונן בכל מצב בחיים דרך החלוקה הזו: להפריד בין החוויה עצמה לבין התחושות שלנו כלפיה, בין מה שנעשה וקיים כעובדה, לבין מה שאנו יכולים לעשות בתוך גבולות השליטה שלנו (הפנימיוּת שלנו). כדי לפעול בצורה נכונה בתוך גבולות השליטה האנושית, מעניקים לנו הסטואיקנים ארבעה מפתחות לחיים, המכונים "ארבע המעלות": אומץ, תבונה, צדק ואיפוק/איזון. כלומר, אנו מתמודדים עם מצבים נתונים בכל רגע, אשר רבים מהם אינם נעימים, חלקם אף מאיימים, מפחידים, מכעיסים או סתם משעממים. בכל רגע שבו אנו פוגשים במצב קיים, ניתנת לנו הבחירה באיזה אופן להגיב: בעזרת המפתחות או מתוך התגובתיות של היצר? הסטואיקנים טוענים שתגובה בעזרת ארבע המעלות מחזקת אותנו באופן המזין את החוסן הנפשי שלנו.

השפעה כן, שליטה - בקושי. תצלום: סמואל אליאס

הקיום קודם למהות (ובכלל, אין מהות)

בבסיסה טוענת התנועה האקזיסטנציאליסטית שקיומנו קודם למהותנו: אנו פשוט קיימים מעצם העובדה שהושלכנו לעולם הזה. לקיום הזה אמנם יש סיבה: יחסי המין שהורינו קיימו מספר חודשים לפני שנולדנו. לקיום הזה יש גם תכלית (ביוונית: טֶלוס): המוות. אפשר לדמיין את היידגר ממלמל על עצמו בגוף שלישי: נולד. חי. מת. כמה שחרור יש בזה. ללא מהות, שלעולם תהיה חיצונית ומולבשת עלינו על ידי החברה והציפיות שלה מאתנו. האקזיסטנציאליזם משאיר לנו תפקיד אחד: לחיות. פשוט מאוד. אבל רק לכאורה, כי מייד נוספת, על פי אותה תפישה, האותנטיות – כתנאי הכרחי לקיום. לטענת האקזיסטנציאליסטים, המשבר הקיומי של רובנו, זה המוצא ביטוי בדיכאון, כעס וכדומה, נובע מכך שאנו מתקיימים בגבולות ההונאה העצמית: איננו חיים את חיינו, אלא את חייהם של אחרים. איננו עוצרים להתבונן ולבחון אם חיינו אמנם מתאימים למי שאנחנו היום, אנו לא שואלים את עצמנו את השאלה הבסיסית: אילו הייתה ניתנת לי האפשרות, האם הייתי בוחרת באותם חיים שאני חיה ברגע זה?

הבחירות שלנו מעצבות לא רק את ה"אני" של מבצע הבחירה, אלא את האני הקולקטיבי של כלל החברה האנושית, את אותו "טבע האנושי"

האקזיסטנציאליסטים אינם מכחישים את קיומם של החיים עצמם, מה שהם מכנים ״עובדתיות״: אותה מסגרת נוקשה של עובדות שלתוכן הושלכנו: אם נולדתי גבוהה או נמוכה, עם מחלת קיבה גנטית או שיניים חלשות, אלה הם נתונים שלא בחרתי, אלה הם הקלפים שקבלתי, ואם ברצוני להתקיים קיום אותנטי, אשאל את עצמי, מה אני יכולה לעשות עם הקלפים הללו? העובדתיות היא תנאי הכרחי למשחק הבחירות שלנו, כיוון שעל ידי הבחירות שאני מקיימת אני יוצרת את האני שלי, את עצמי, את אותה יצירת חיים שלעולם אינה גמורה, עד שנמות.

אך סארטר וחבריו מזכירים לנו שבבחירות שלנו איננו יוצרים רק את עצמנו, מכיוון שבכל בחירה עלינו לשאול את עצמנו את השאלה שקאנט דרש מכולנו לשאול את עצמנו לפני כל פעולה: האם הייתי רוצה שפעולה זו, שאני עומדת לבצע, תהפוך לפעולת הכלל? הבחירות שלנו מעצבות לא רק את ה"אני" של מבצע הבחירה, אלא את האני הקולקטיבי של כלל החברה האנושית, את אותו "טבע האנושי". זוהי פעולה הדורשת אומץ והנעה פנימית, ואכן דרך החירות הקיומית היא הדרך "שאינה נבחרת״ ביומיום של רובנו, כי חירות פרושה אחריות, מילה נהדרת המורכבת – אולי במקרה ואולי לא – מהמילים "אחר" ו"חירות" המולחמות יחד.

דרך, אפשרויות, סיכונים, תהיות. תצלום: ג'ונס דניל

חזרה לחוכמת המעשה

אותה משמעות שאנו יוצאים לקצה העולם כדי למצוא אותה, נמצאת בפעולות היומיומיות שאנו בוחרים לבצע עם האחר הממשי ולמענו, לא ביחס לאותו אחר מופשט שבשמיים

"ואהבת לרעך כמוך" הפך להיות הכלל הגדול בתורה, כי שם טמון הזרע לחוכמת המעשה: אם איני אוהבת את עצמי, אזי לא אוהב את האחר, ומה שמאפשר לי לאהוב את עצמי במובן של אהבת ה"פילְיָה" היא עבודה פנימית לאורה של חכמת המעשה. אותה חכמה בנויה כמשולש, שבקודקודו מצוין ההבדל בין עובדתיות לבחירות, ובבסיסו מתאפשרת לנו הכרות אינטימית עם עצמנו, וגם דחיפה לפעול בהתאם לערכים שעליהם אנו נשענים. המשולש הזה הוא הצידה שעלינו לקחת למסע החיים, כל דבר נוסף עלול להכביד על כתפינו ולכן הוא מיותר.

כבני אדם, יהיה נכון להניח שאנו אמנם יצורים תבוניים, אך מה שמפעיל אותנו לרוב אינו שריר התבונה. שריר התבונה, אותה חכמת מעשה, דורש אימון כמו כל שריר. האימון בחכמת המעשה נעשה בשילוב שבין התבונה לרוח, בין האני לאחר. ויקטור פרנקל, שחיפש ומצא משמעות באושוויץ, סיפר לנו שאותה משמעות שאנו יוצאים לקצה העולם כדי למצוא אותה, נמצאת בפעולות היומיומיות שאנו בוחרים לבצע עם האחר הממשי ולמענו, לא ביחס לאותו אחר מופשט שבשמיים. מרטין בובר הציע דבר דומה: חכמת המעשה מתקיימת ברווח הצר שביני לבין זה שמולי, אותו אחר ממשי, המאפשר לי להיות אני. עשייה למען האחר הממשי עשויה להיות קונקרטית כמו קניות במכולת עבור השכנה המבוגרת שאינה יכולה לצאת את ביתה, או גילוי סבלנות על-אנושית כלפי הילדים שצווחים אימאאא, בדיוק ברגע שבו חשבתי על משפט סיום.

תמונה ראשית: ישר, פשוט, חזק ובטוח. תצלום: Peter Dazeley, אימג'בנק / גטי ישראל