חושבת מדברת חושבת מדברת

דיבור בקול רם הוא שיטה מצוינת לחשוב, לייצר רעיונות, לבחון אותם ולגלות איפה טעינו
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

השבוע, אישה אחת צעדה ברחוב שלי הלוך ושוב ודיברה אל עצמה. אנשים הביטו בה במבטים מוזרים, אבל לא היה לה ממש אכפת. היא המשיכה ללכת ולדבר בנחישות.

כן, האישה הזו הייתה אני.

כמו רבים מאיתנו, אני מדברת אל עצמי בקול רם, אם כי אני קצת יוצאת דופן משום שלעתים קרובות אני עושה זאת במקומות ציבוריים. בכל פעם שאני רוצה לפתור בעיה, לפתח רעיון או לזכור טקסט, אני משתמשת בהרגל המשונה הזה. במנהג הזה אמנם הקנה לי מוניטין של מוזרה בשכונה, אבל גם שיפר להפליא את החשיבה ואת יכולות הדיבור שלי. הדיבור בקול רם אינו רק אמצעי תקשורת, אלא גם מנגנון של חשיבה: הוא מעודד היווצרות ועיבוד של מחשבות.

על פי רוב יש בידינו קצה של מחשבה מופשטת, אבל דיבור פעיל עוזר לנו להפוך אותה לרעיון שלם

הרעיון שלפיו דיבור בקול רם ומחשבה קשורים הדוקות אינו חדש. הוא הופיע ביוון ורומא העתיקות, בכתביהם של נואמים דגולים דוגמת מרקוס טוליוס קיקרו. אולם נראה כי ההתפתחות המודרנית המסקרנת ביותר של רעיון זה הופיעה במאמר משנת 1805, של הסופר הגרמני היינריך פון קלייסט Über die allmähliche Verfertigung der Gedanken beim Reden [״על התהוותן ההדרגתית של מחשבות תוך כדי דיבור״]. במאמר זה, קלייסט מתאר את הרגלו להשתמש בדיבור כשיטת חשיבה, ומעלה את האפשרות כי אם איננו יכולים לגלות משהו באמצעות מחשבה בלבד, יתכן כי נוכל לגלות אותו במהלכו של דיבור חופשי. הוא כותב כי על פי רוב יש בידינו קצה של מחשבה מופשטת, אבל דיבור פעיל עוזר לנו להפוך אותה לרעיון שלם. לא המחשבה היא שמולידה את הדיבור בצורה חד כיוונית, אלא הדיבור הוא תהליך יצירתי שבתורו מייצר מחשבה. ממש כפי ש״עם האוכל בא התיאבון״, טוען קלייסט, ״רעיונות באים עם הדיבור״.

היינריך פון קלייסט

"רעיונות באים עם הדיבור" - אנדרטת היינריך פון קלייסט בפרנקפורט (אודר), תצלום: סטפן שוורץ, ויקיפדיה

תשומת לב רבה הוענקה לכוח של עידוד ואישור עצמי בקול רם כאמצעי להעצמה עצמית, ברוח הפסיכולוגיה החיובית. אולם, כפי שקלייסט אומר, דיבור לעצמך הוא גם כלי קוגניטיבי ואינטלקטואלי, הפורש מגוון של אפשרויות שימוש. תאוריות עכשוויות בתחום הקוגניציה וחקר הלמידה מאששות את סברותיו של קלייסט, ומראות כיצד דיבור לעצמנו תורם לא רק למוטיבציה ושליטה ברגשות, אלא גם לתפקודים קוגניטיביים מסדר גבוה יותר, כמו התפתחות של מטה-קוגניציה והנמקות.

הנטייה להביע את מחשבותינו הפנימיות בדיבור עצמי בקול – האופיינית לילדים – מופנמת והופכת לדיבור פנימי חסר קול בבגרותנו

אז אם דיבור לעצמנו מועיל כל כך, למה איננו מדברים אל עצמנו כל הזמן? הדינמיקה בין הדיבור לעצמנו בקול והדיבור הפנימי האילם עשויה להסביר את המעמד החברתי המפוקפק של הראשון. דיבור לעצמנו בקול נתפש לעתים קרובות כסוג לא בשל של דיבור פנימי  – אותו קול הפנימי השקט שבראשנו, שיש לו תפקיד קוגניטיבי חשוב בפני עצמו. הנטייה להביע את מחשבותינו הפנימיות בדיבור עצמי בקול – האופיינית לילדים – מופנמת והופכת לדיבור פנימי חסר קול בבגרותנו, כפי שהפסיכולוג ההתפתחותי לב ויגוצקי סבר כבר בשנות העשרים [של המאה ה-20].

עמדתו של ויגוצקי הייתה מנוגדת לתאוריה מתחרה מן האסכולה הביהייביוריסטית, אשר ראתה בדיבור העצמי של הילדים תוצר לוואי של תודעה פחות מפותחת, לכאורה. אבל ויגוצקי טען כי לדיבור כזה יש תפקיד מנטלי פעיל. הוא צפה בילדים המבצעים מטלות בעודם מדברים אל עצמם בקול רם, והגיע למסקנה כי ״הדיבור הפרטי״ שלהם הוא שלב חיוני בהתפתחותם המנטלית. אט אט, האינטראקציות של ילדים עם אחרים הופכות לקטעי שיחות עם העצמי – לדיבור עצמי – עד שבבגרות דיבור זה הופך לדיבור פנימי חסר קול. ממשיכיו של ויגוצקי, כמו הפסיכולוג צ׳רלס פרניהו (Fernyhough) הראו כי הדיבור הפנימי ממשיך ומאפשר מגוון של תפקודים קוגניטיביים ובכלל זה פתרון בעיות, הפעלה של זיכרון עבודה והכנה למפגשים חברתיים. הדיבור הפנימי חסר הקול, ולא הדיבור אל עצמנו בקול, עמד לכן במוקד המחקר במבוגרים.

אין נסיבות שבהן אנו יכולים לומר: ׳סליחה, איני יכולה לבוא כרגע, אני עסוקה בדיבור אל עצמי׳

אולם ההפנמה של הדיבור אל עצמנו בקול והפיכתו לדיבור עצמי אילם אינה בהכרח עדות לבגרות קוגניטיבית: היא עשויה להיות התנוונות של יכולת קוגניטיבית חיונית בשל לחצים חברתיים. הסוציולוג ארווין גופמן ציין כי דיבור לעצמנו הוא טאבו כיוון שהוא ״איום על הבינסובייקטיביות״ והוא מפר את ההנחה החברתית כי דיבור נועד ליצירת תקשורת. כפי שכתב בספרו Forms of Talk (משנת 1981): ״אין נסיבות שבהן אנו יכולים לומר: ׳סליחה, איני יכולה לבוא כרגע, אני עסוקה בדיבור אל עצמי׳״. דיבור לעצמנו בקול נחשב לגיטימי רק כשהוא נעשה בפרטיות, על ידי ילדים, על ידי אנשים בעלי מוגבלויות אינטלקטואליות או במונולוגים שייקספיריים.

עם זאת, לדיבור אל עצמי בקול ישנם מספר יתרונות לעומת הדיבור הפנימי, אפילו עבור מבוגרים. ראשית, דיבור פנימי דומם מופיע תכופות בצורה ״דחוסה״ וחלקית. כפי שפרניהו הראה, לעתים קרובות אנחנו נוטים לדבר אל עצמנו ללא קול ולהשתמש במילים ומשפטים חלקיים. דיבור בקול רם, לעומת זאת, מאפשר שחזור מלא של מחשבותינו תוך שימוש בקצב ובאינטונציות שמדגישות את המשמעות הפרגמטית והטיעונית שלהן, ומעודד יצירה של רעיונות מורכבים ומפותחים.

הדיבור לא רק משחזר רעיונות שקיימים ממילא, הוא גם יוצר מידע חדש בתהליך השחזור, ממש כפי שקורה בתהליך הכתיבה. דיבור בקול רם הוא רב המצאה ויצירתי – כל מילה ומשפט שנהגים אינם מבטאים רק מחשבה קיימת, אלא מעודדים יצירת חיבורים מנטליים ולשוניים חדשים. בשני המקרים – בדיבור ובכתיבה – החומריות של השפה עוברת המרה (לצלילים נשמעים או סימנים כתובים) שבתורה מפיקה שינוי מנטלי. השינוי הזה אינו נוגע רק לתרגום של מחשבות למערך סימנים אחר, אלא הוא מוסיף מידע חדש לתהליך המנטלי, ומייצר קשרים מנטליים חדשים. בשל כך הפתרון הטוב ביותר לחסמים יצירתיים אינו לנסות לחשוב מול הדף הריק ופשוט לחכות שיגיעו מחשבות, אלא ממש להמשיך לדבר ולכתוב (כל דבר), מתוך אמונה בתהליך היצרני הזה.

דיבור בקול לעצמנו גם מעצים את האיכות הדיאלוגית של הדיבור שלנו. אף שאיננו פונים אל נמען נראה לעין, הדיבור אל עצמנו הקול מעודד אותנו ליצור באורח פעיל דימוי של נמען כזה, ומפעיל את ״תאוריית התודעה״ – היכולת להבין את מצביהם המנטליים של בני אדם אחרים, ולדבר ולפעול בהתאם לציפיותיהם המדומיינות. דיבור פנימי אילם עשוי להופיע גם הוא כדיאלוג פנימי, אבל צורתו הדחוסה מעודדת אותנו ליצור שפה ״סודית״ מקוצרת, ולהשתמש בקיצורי דרך מנטליים. מאחר שהדיבור אל עצמנו בקול מכריח אותנו להתבטא בצורה מלאה יותר, הוא מזמן דימוי חי יותר של מאזין או חוקר מדומיין. באופן כזה, הוא מאפשר לנו לפקפק ולבקר את עצמנו יותר, על ידי בחינת רעיונותינו מנקודת מבט חיצונית שאנו מאמצים, ולשקול את המגרעות הטיעונים שלנו.

הליכה, מספרים, איש הולך

הכל נמשך כל הזמן. תצלום: ריוג'י איוואטה

פעילויות כמו נגינה, כתיבה, דיבור או ריקוד אינן מתחילות במוח ואז באות לידי ביטוי בגוף, אלא כרוכות בשיתוף פעולה בין התודעה והגוף כשלם יצירתי ומשולב, בעוד אלה מפעילים ומשפיעים זה על זה בתורם

יתכן גם ששמתם לב שדיבור אל עצמנו מבוצע לעתים קרובות באורח אינטואיטיבי, בעת שהאדם נע או מהלך. אם אי פעם צעדתם הלוך ושוב בחדרכם בעודכם מנסים לברר דבר מה בקול,  הרי שהשתמשתם בטכניקה הזו בצורה אינטואיטיבית. לא במקרה אנחנו מהלכים כשאנחנו צריכים לחשוב: יש ראיות לכך שהתנועה מגבירה את יכולת החשיבה והלמידה, ושתי אלה מופעלות באותו מרכז של שליטה מוטורית במוח. באותו ענף רב השפעה של המחקר הקוגניטיבי העוסק בתודעה ״מגולמת״, אחת הטענות המרכזיות היא כי פעולות כשלעצמן הן חיוניות ליצירת תהליכים קוגניטיביים. כלומר, פעילויות כמו נגינה, כתיבה, דיבור או ריקוד אינן מתחילות במוח ואז באות לידי ביטוי בגוף, אלא כרוכות בשיתוף פעולה בין התודעה והגוף כשלם יצירתי ומשולב, בעוד אלה מפעילים ומשפיעים זה על זה בתורם. משום כך, העובדה כי רבים מאתנו לכודים בסביבות לימודים או עבודה שאינן מאפשרות לנו להפעיל את השרירים הקוגניטיביים האינטואיטיביים הללו, ואף מעודדות אותנו תכופות להימנע מהם, היא בעייתית מאוד.

התפתחויות טכנולוגיות אשר מייתרות, לכאורה, את הדיבור מהוות גם הן מכשול בפני אימוץ מלוא הפוטנציאל הקוגניטיבי שלנו. לאחרונה, היזם אִלון מאסק הכריז כי אנחנו צועדים לעבר עתיד קרוב ללא שפה, שבו נהיה מסוגלים לתקשר ישירות מוח-אל-מוח באמצעות קשרים עצביים. ״המוח שלנו משקיע מאמץ רב בדחיסת מושגים מורכבים אל תוך מילים״, הוא אמר בראיון שנערך לאחרונה, ״והדחיסה הזו מביאה לאובדן של מידע רב״. אולם מה שמאסק רואה כ״מאמץ״, שחיקה ואובדן מידע, נושא עמו גם רווח קוגניטיבי. דיבור אינו רק כלי למסירת רעיונות, מדיום בר החלפה לתקשורת ישירה, אלא פעילות ייצרנית שמשכללת את החשיבה. קשרים עצביים עשויים אולי להקל על תקשורת בין-סובייקטיבית, אבל הם לא יחליפו את תהליכי החשיבה-בעת-הדיבור. ממש כפי שקלייסט הבין לפני יותר ממאתיים שנה, אין בנמצא רעיונות הקודמים לכל, אלא תהליך גילוי שבמהלכו הדיבור והמחשבה בונים זה את זה.

לכן, בפעם הבאה שבה תראו מישהי הולכת ומדברת לעצמה ברחוב שלכם, חכו לפני שתשפטו אותה – יתכן שהיא בעיצומה של עבודה מאומצת. יתכן שהיא הייתה רוצה לומר: ״סליחה, אני לא יכולה לפטפט כרגע, אני עסוקה בדיבור עם עצמי״. ואולי אולי, יום אחד תמצאו את עצמכם עושים אותו דבר.

ננה אריאל היא סופרת, חוקרת ומרצה בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת תל אביב. היא עמיתת מחקר במרכז Minducate למדעי הלמידה. היא מתמחה בתאוריה ופרקטיקה של הרטוריקה ובפדגוגיה. 

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: הליכה, זמן דיבור למחשבה. תצלום: חאווייר גרסיה, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ננה אריאל, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על חושבת מדברת חושבת מדברת

נהדר!!
תודה על מאמר נהדר. אני מלמדת ומרצה על דיבור אסרטיבי ומעודדת את תלמידותי להתאמן בקול רם כמה שיותר.
אין לי ספק שדיבור מייצר מחשבות ורעיונות, אני עושה זאת כל הזמן.
אצטט מכאן כמה משפטים ואפנה לכאן קוראות וקוראים נוספים.
רצה לחפש את ארווין גופמן. תודה!

02
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

"לכן, בפעם הבאה שבה תראו מישהי הולכת ומדברת לעצמה ברחוב שלכם, חכו לפני שתשפטו אותה ". למה משפט הסיכום של המאמר מופיע בלשון נקבה? הטיה מגדרית שכזאת מנציחה סטיגמות פסולות שמסווגות נשים כמעורערות ובלתי יציבות. מספיק עם אפליה שכזאת בין אם זאת טעות של הכותבת או המתרגמת.

04
עמוס מיתר

בדיבור נוספת חווית השמיעה כאמצעי לקלט של המחשבות ושל טקסט. כשמדובר בשמיעה אנחנו רגילים לחשוב בשניים. אנחנו שומעים את מה שמישהו מדבר אלינו או לאחרים. אנחנו מורגלים להקשיב למידע הבא מן החוץ. אנחנו מאמינים באופן מוחלט שמחוץ לנו יש ידע שלא חשבנו עליו. לכן הדיבור העצמי מעורר הרגל של חוויה בשניים. יש רבים שקולטים טוב יותר כאשר הם לא לבד. יש כאלו שאינם מסוגלים ללמוד לבדם למרות שהם כבר בוגרים. כשם שרצוי להחליף הרגלים אוטומטיים בהרגלים חדשים, כדאי להחליף בין חשיבה אילמת וחשיבה קולנית.

06
מיה

תודה על כתבה מרתקת,
אני עושה זאת זמן רב ויש לכך המון יתרונות. כפי שלמידה תוך כדי דיבור או דיקלום או אף לפי מקצב ריקוד מאפשרת הטמעה עמוקה, כך הדיבור העצמי מפתח ומפרה את השכל כמו גם את הנפש.
נפלא.

07
ב.קרש

פציינט: דוקטור, יש לי בעיה, אני מדבר אל עצמי.
רופא: זו לא בעיה, זה טבעי. גם אני מדבר אל עצמי. כולנו מדברים אל עצמנו.
פציינט: אבל דוקטור, אין לך מושג איזה נודניק אני!

מאמר מקסים, שמחדד את אחת המשמועיות של המושג extraversion במודל mbti.
אנו נוהגים לומר שאנשים בעלי דפוס התנהגות טבעי אינטרוברטי -
they think in order to talk.
אולם אנשים בעלי דפוס התנהגות טבעי אקסטרברטי -
they talk in order to think
כמוני :)

09
אורלי ניצן

ל-ננה אריאל: לחלוטין! מאלף ומחכים. עושה את זה (מאז אני זוכרת את עצמי [מדברת עם ואל עצמי].. אני בת 65..).. סיפור אישי קטן - לפני כמה שנים, כשעוד לא היה ברשותי טלפון נייד, תוך שאני מודעת לשיחותי הקוליות עם עצמי, גם בציבור, רכשתי זוג אוזניות וחיברתי אותן לקופסאת סיגריות אותה שמתי בכיס או בתיק. וכמובן המשכתי במנהגי זה לשוחח אל ועם עצמי (שהרחבת באופן יוצא מן הכלל במאמרך לגבי היתרונות והערכים המוספים שבהרגל זה) בכל מקום שבו הרגשתי צורך לעשות כן. היום כמובן, יש ברשותי טלפון נייד בו אני משתמשת לשיחותי העצמיות (שמשמש כמובן גם לשיחות עם אחרות/ים). כך שקופסת הסיגריות לצורך העניין התייתרה. מומלץ בחום רב, חוסך את כל אותם 'מבטים מוזרים' במרחב הציבורי והופך את השיחות העצמיות הללו להרבה יותר משוחררות, יעילות, פוריות ומהנות.
תודה רבה לך.