חו״ל הוא הנרקיסיזם החדש

התרגלנו לחשוב שטיולים הם חלק מהותי מחיים טובים. אבל אם נדמה לכם שאתם מעניינים רק כי ביקרתם בפריז, חשבו שנית
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

נסעתי באוטובוס בדרום לונדון. האוזניות היו מהודקות לראשי כדי להטביע את הרעש הלא-ייאמן שמפיקים ילדי בית ספר ביום שישי בבוקר, ואז, בין המחרוזת המוכרת של פרסומות צעקניות, שמעתי רחש של גלים ושחפים. קול מרגיע שאל: "למה להיות אנדי נאטל כשאתם יכולים להיות..." ולפתע בקע קולו של אנדי עצמו, שתקף את עור התוף שלי בצעקה חנוקה מתחת למים שהכריזה על שמו בעליצות חסרת גבולות: "א-נ-ד-י-נ-א-ט-ל?" ואז הגיע תורו של הסלוגן: "“Travel yourself interesting…” וכאן טמונה הבעיה: מר נאטל המשמים לשעבר התמלא בכריזמה שופעת בזכות טיול פשוט לחו"ל.

בזמן שהרהרתי במסר המפתה הזה, חלק מקמפיין מבודח של חברת הנסיעות האינטרנטית אקספידיה, הייתה שאלה אחת שהטרידה אותי: אם טיולים הופכים אנשים למעניינים, למה "מטיילים" רבים כל כך משעממים להחריד?
כל מי שבילה מספיק זמן בהוסטל כלשהו ברחבי העולם מכיר את החשוד המידי. הוא יושב שם על המיטה התחתונה, אבריו הכחושים והשזופים בולטים מתוך גופיה עם פרסומת לבירה ומכנסי פיג'מה גדולים מדי בהדפס של דרקון מתנפנף, ואז הוא מתחיל לקשקש. אתם הולכים לשמוע את הסיפור שלו, אם תרצו ואם לא, ולפני כל פיתול בעלילה יבוא הפזמון המאוס: "כשהייתי ב..."

החופשה של סבא וסבתא שלי באיסטבורן לפני חמישים שנה הסתכמה בהסתתרות מהגשם, במשחק בינגו ובאכילת פיש אנד צ'יפס על המזח

הוא נסע לחודשיים, שאת רובם בילה במסיבות על החוף כשהוא מסטול מכדורי דיאטה ומסנגסום (רום תאילנדי); לכל היתר הקדיש שבוע להתנדבות אחוזת-חמרמורת בבניית קיר לבנים שיקרוס תוך שנה. את כל המעלות של היעדים שלו אפשר לסכם בשם התואר הסתום "מדהים"; המקומיים היו "ממש נחמדים". אבל החוויה המשוכפלת והגנרית הזו מילאה אותו בתובנות חסרות תקדים לגבי החברה התאילנדית – ולגבי טבעו העמוק של המצב האנושי. לפתע הוא מרקו פולו החוזר מחצרו של קובלאי חאן. הוא פשוט מוכרח לכתוב בלוג, לפרסם אינספור תמונות ברשתות חברתיות. כולם צריכים ללמוד מהחוכמה החדשה והמדהימה שרכש!

הרעיון שטיולים הם חלק מהותי מחיים טובים עדיין בחיתוליו. החופשה של סבא וסבתא שלי באיסטבורן לפני חמישים שנה הסתכמה בהסתתרות מהגשם, במשחק בינגו ובאכילת פיש אנד צ'יפס על המזח. הטייל המנוסה היה אז אישיות נודעת לתהילה, הרפתקן שהיה לו ידע נדיר באמת. רק כשבני דור הבייבי הבום התבגרו הפך הטיול לחו"ל לעניין יומיומי. רק בשנות התשעים הפכו נסיעות ליעדים אקזוטיים יותר – ה"שנה חופש" המקובלת היום –לטקס מעבר של בני מעמד ביניים לאחר סיום הלימודים. בשנים שחלפו מאז, חלחל הרעיון הזה לתוך תפיסת העולם המערבית. אבל איפשהו בתוך ההתנגשות הזו בין סקרנות גלובלית גדלה, התעסקות עצמית שאיבדה שליטה וטכנולוגיה שקשה יותר ויותר לנצח, אורבת תחושה שהטיול מאבד את יכולתו לגרום לנו להתפלא.

האינטרנט, אותה מזבלת תגיות YOLO רדודה שבשמיים, הוא אחד הגורמים שהאיצו את התופעה הזו. תיכנסו לבר בהוסטל ותביטו סביבכם – כנראה שחצי מהנוכחים מכונסים בעולמותיהם הדיגיטליים. כשפניהם חסרי ההבעה מוארים בבוהק ה-LCD הקטלני של מסכי הטאבלטים שלהם, הם מתחברים לבית שהעמידו פנים שהשאירו מאחור, תוך כדי שהם יכולים לבדוק מראש כל טיסה, מלון ומסעדה בהתבסס על אינספור ביקורות של מטיילים כמוהם. בעידן הגוגל גלאס יוכלו מאוהבים-בעצמם ברחבי העולם כולו לתקשר עם זוג משקפיים כדי לקבל מידע על יעדיהם: "אוקיי, גלאס", נאמר (כי כך מעירים את הגאדג'ט מתרדמתו), "בבקשה סלק כל שמץ אחרון של מוטיבציה שיכולה להיות לי להסתמך על טוב לבם של זרים, ותקרין לי הכול על המסך ישר לתוך העיניים!"

יכול להיות שהסיפור של אנדי נאטל על המפגש שלו עם דג שושנון בשארם א-שיח יחשמל את החברים בבית ויגרום לו להישמע מעתה כמו פיטר יוסטינוב בשולחן ארוחת הערב. אבל רוב הסיכויים שהוא ישעמם את כולם

העריצות של הרשת כיווצה את העולם וניוונה את היכולת שלנו לגילוי עצמאי; היא קוסמת לתשוקה לדעת מראש, שמטבעה נוטלת את המסתורין ממקומות זרים. נראה שאנשים רבים נוטים לטייל במהירות, במקום לקחת זמן לספוג דברים ולשקול אותם; הם מסמנים וי על האטרקציות ש"אסור להחמיץ" ומגבשים מסקנות כוללניות בהסתמך על חוויה מינימלית. אך האקסיומה שה"טיול" לסוגיו מעשיר מעצם הגדרתו ממשיכה להתקיים. רק שהוא לא. לא תמיד. טיול בטנזניה עם אנשים מהמדינה שלכם, בעלי אותם מאפיינים דמוגרפיים, באותם מסלולים מוכרים, ותעצרו רק כדי להצביע על חיות ולהשתכר למוות בהוסטלים מערביים, לא יהפוך לסמכות לגבי כל תחלואיה של אפריקה שאחרי עידן הקולוניאליזם.

יכול להיות שהסיפור של אנדי נאטל על המפגש שלו עם דג שושנון בשארם א-שיח יחשמל את החברים בבית ויגרום לו להישמע מעתה כמו פיטר יוסטינוב בשולחן ארוחת הערב. אבל רוב הסיכויים שהוא ישעמם את כולם עד סף אלימות באנקדוטות שכבר שמענו – על קבבים ורכיבות על גמלים, ועל הצחוקים שהיו עם השלשול המזעזע שתקף אותו. חלק מחוסר הסבלנות שלנו לאידיוטים כמו אנדי נולד מקנאה – אחרי הכול, מי רוצה לשמוע על ההדוניזם של מישהו אחר, כששישה חודשים מחייו שלו נמוגו בשגרה של עבודה משעממת ושתייה מרתונית? אבל זו גם האשליה הסוליפסיסטית הנרמזת מהאמונה שלו שהסיפור שלו מעניין – ההנחה האוטומטית שהחוויות שלו עולות במשהו על אלה של כל השאר. הטיול הפך לעוד תרגיל בהצגה נרקיסיסטית, עוד דרך נואשת להפיק איזו מראית עין של ייחודיות מקיום ששאר הזמן הוא בינוני ומדכא עד עפר.

כאילו העובדה שהעניין הוא לא מה שאתה חווה, אלא איך שאתה תופס אותו, נעלמה מעינינו. ההרפתקן הקוסמי האפוקריפטי שחי חיים שלמים בתוך תפוז אחרי שהתמזמז עם איוואסקה, אותו אני רוצה בשולחן ארוחת הערב שלי, לא איזה טמבל שאכל, התפלל ואהב את דרכו לאורך ריטריט בן שבוע ברישיקש, אבל החליט מראש באילו מיליארדי דרכים ישפיע המסע על השקפת העולם שלו עוד לפני שירד מהשטבדי אקספרס. הטור הזה הוא חצי וידוי. אני כותב על נסיעות, שזו דרך קצרה לומר שאני חובבן עם נטייה לעצלנות וכבוד מוגזם לערך הייחודי של החוויה שלי. מה שהתחיל בתור דרך לתת לשוטטות הכפייתית שלי קצת משמעות, הפך לצורה של מסאז' לאגו, ולעול: כל פנייה בדרך נחקרת מראש, המצלמה לעולם לא רחוקה.

החיים שמשתקפים מכתיבתי כמעט שאינם קושרים למציאות היומיומית שלי. על כל שעה שאני מבלה בשרבוט הערות באיזו שנגרי-לה רחוקה, אני מבלה עשרים שעות בכפיפת-מקלדת הורסת עמוד שדרה, מתקתק מאמרים שרק מחמירים את הבעיה כשהם מעודדים אנשים לבקר במקומות שיסתדרו טוב יותר בלעדיהם. וכל הזמן אני תוהה אם מה שאני כותב עלול לעורר מכתבי מעריצים מהסוג שקיבלתי לכתבות האחרונות שלי, שגרמו לקורא אחד לכנות אותי "מפגר תלוש". וברגעים של כנות אני יודע שיש סיכוי שלעולם לא אצליח לשחזר את קסם "הכדור הראשון" של הטיולים הראשונים שלי לבד: הילד הנאיבי בגופיה עם פרסומת לבירה ומכנסי דרקון שמשוטט בלי מטרה באסיה, ללא הדרכתם של מדריך טיולים, טלפון סלולרי או מפה.

תראו, אני לא אומר שלסוגים מסוימים של טיולים אין ערך. תיסעו, תתפסו קצת שמש, תכתבו יומן ותתעדו כל צעד במסע שלכם ברשתות חברתיות, אם זה משפר את התחושה שלכם לגבי עצמכם

תראו, אני לא אומר שלסוגים מסוימים של טיולים אין ערך. תיסעו, תתפסו קצת שמש, תכתבו יומן, תשתחוו לפני מזבח הטכנולוגיה המאלחש ותתעדו כל צעד במסע שלכם ברשתות חברתיות, אם זה משפר את התחושה שלכם לגבי עצמכם. אבל אם הטיול שלכם הוא תרגיל בסימון וי; אם אתם תולים אפילו שמץ מהערך העצמי שלכם במספר המדינות שביקרתם בהן; אם אתם חושבים ברשימות בסגנון "עשרת ה-X הטובים ביותר", מלכודות הקלקות שפונות למכנה המשותף הנמוך ביותר; אז הרשו לי לומר לכם, ממפגר תלוש למשנהו, טיול לא הופך אתכם למעניינים יותר. הוא רק מוכיח שאתם לא שונים מאחרים בכלום.

לפני שנים נתקלתי בזוג קנדי בפטגוניה, שכל צעד בטיול שלהם היה מלווה בצירופי מקרים מדהימים. הם הגיעו לפארק הלאומי לוס גלסיארס ביום שסכר הקרח של קרחון פריטו מורינו קרס – אירוע שמתרחש פעם בעשור. בחצי האי ולדז היו עדים לתהלוכה של קטלנים (אורקות) שעלו לחוף כדי לצוד גורי אריות ים, מאותה נקודת תצפית סחופת רוחות שעמדתי בה שבועיים קודם לכן במשך שש שעות, ולא ראיתי אפילו קצה קצהו של סנפיר. ואיך הם ניסחו את המזל הטוב יוצא הדופן שנפל בחלקם? "זה היה די מדהים", הגבר מלמל במבטא מונוטוני ומשך בכתפיו. אם בזה מסתכמת התגובה שלכם לפלאי העולם, אני מצטער, אבל טיולון כזה או אחר כבר לא יציל אתכם.

הנרי וויסמאייר הוא עיתונאי זוכה-פרסים שמתגורר בלונדון. הוא כותב על נסיעות ליותר מ-50 עיתונים ומגזינים, ובהם הניו יורק טיימס, הגארדיאן, הוושינגטון פוסט וטיים מגזין. המחשבה פורסמה לראשונה באתר Medium.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי הנרי וויסמאייר.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על חו״ל הוא הנרקיסיזם החדש

אני בהחלט יכול להתחבר להמון נקודות שהועלו פה (ובהחלט גם ׳חוטא׳ פה ושם). מבחינה אישית, וכעורך של אתר העוסק בטיולים, קשה היום להכיר מקומות לעומק בדיוק בגלל הרצון לראות הכל מצד אחד, והזמן המוגבל שיש לך בחופשה כה קצרה מהעבודה, מצד שני. קשה לי להיות שלם עם עצמי כשאני יודע שקרוב אלי, ישנו איזה מקדש שכדאי לראות (אפרופו עודף המידע ברשת). למרות זאת טיפ קטן - תמיד תנסו לשוחח קצת עם מקומיים, אפילו בשוק או במלון. אלה הסיפורים והחויות שלא תשכחו.

02
מיכל שטאובר

אני מסכימה שטיולים לא הופכים אותך למעניין. אם זאת המטרה שלך בחיים אזי קריאה מרובה ומחשבה עמוקה יעשו את העבודה טוב יותר. יחד עם זאת לא ברור כלל בשביל מה נכתב המאמר הזה ואם יש לו את זה ביותר מתנשא.
טיפ הטיולים שלי: אם אתם בדלהי אל תסעו לראות את הטאג' מאהאל. המקום המשעמם ביותר שהייתי בו אי פעם. אתם עלולים להידבק ממנו.

03
חיים ש

אני כבר בתחילת העשור השביעי של חיי ונסעתי הרבה.אני מבין היטב את תחושתו של כותב הטור בעיקר מהנסיעות של העשור האחרון.בעצם הכל כבר צפוי. אין לך פינה בעולם שלא ניכתבו עליה הררי מילים. בצעירותי נסעו לתוך החור השחור והבלתי ידוע דרום אמריקה. ובאמת, מי שנסע לשם נסע ללא כל ידיעה, ללא טלפון במשך שבועות ומבלי לפגוש תייר אחר.
היום,אתה משתרך מאחורי תור תמידי של מטייליםואתה ניצמד אל דוברי שפתך שבאו יחד איתך לסמן וי על מקומות שכולם מסמנים בהם וי. והריגוש? הוא שמור לסיפורים שאחרי. מדהים!

04
פרפצ'ואס

החידוש היחיד בכתבה הוא, שהכותב לא יודע שכולנו כולנו גרים בתוך תוכינו באגוצנטריות ובנרקסיסטיות מושלמת. מידי פעם בפעם אנחנו מגיחים החוצה על מנת להעשיר את העולם הפנימי שלנו ושבים הישר אל תוך הקונכיה הפרטית שלנו.
אפילו האדם הכי אינטנסיבי שחי חיים אקסטרוברטיים - עדיין חי במוחו 100 אחוז מהזמן ומספר לעצמו סיפור נרקסיסטי.

הכתבה היא בעצם סוג של התנשאות על עצם ההוויה האנושית והחוויה האנושית.

אנחנו כולנו כל הזמן מרוכזים וגרים בתוך עצמנו והדרך בה אנחנו חווים את המציאות תמיד תהייה אותה הדרך: הסיפור הנרקסיסטי שאנחנו מספרים לעצמנו.

גם כשטיילים ותיקים של פעם (כמוני כמוני...) טיילו פעם בלי מדריכי טיולים וגילו עולם חדש, הם עדיין חיו בתוך הקונכיה שלהם וסיפרו לעצמם סיפור והילאו את הסביבה שלהם בסיפוריהם ממש כמו זקן שנפגש במישהו לאחר ששהה בבדידות כמה ימים.

אז על מה התלונה? שאנחנו בני אדם שעושים את מה שבני אדם אמורים לעשות והווריאציה נראית קצת שונה בעיני הדור הקודם?

ולקינוח:
ההתלהבות של אדם א' מחוויה נתונה, אינה מעידה על החוויה אלא על המתלהב.
מי שראה בחייו דברים משמעותיים וחיי חיים פנימיים עשירים, יתלהב פחות מלוויתן שאונס דולפין אקראי, אבל בהחלט יכול לבכות או להתעלות כאשר הוא יראה פשוט.... פרח קטן.

החוויה החיצונית היא רק גירוי לחיים האמיתיים שמתנהלים בתוך תוכינו בתוך הקונכיה ובסיפור הנרקסיסטי שלנו.
כל השאר?
התנשאות מיותרת.

    תגובה מצויינת, אני לחלוטין מסכים עם הביקורת על הביקורת.
    כמובן שחשוב להבין שזו עבודתו של אדם שכותב טורים למחייתו, למצוא את הבנאלי, הברור והיום יומי, ולהוציא ממנו טור של חצי עמוד בעיתון.

    אבל במקרה הזה הביקורת היא חריפה, בעיקר שלילית וטיפה בכיינית על משהו שהוא ההוויה האנושית הסובייקטיבית, משהו שדרך אגב לחלוטין תלוי בהוויה הסובייקטיבית של הכותב. כלומר אם הכותב הוא אדם ביקורתי ושלילי באופן כללי בדרך ראייתו את העולם, סביר להניח שהוא יוציא טור שלילי וביקורתי על הדרך שבה אנשים מסתובבים בעולם, על הדרך שבה אנשים חווים את העולם, מכיוון שהוא בעצמו לא יכול לצאת מהקונכייה שלו ולראות או להרגיש את החוויה שלהם עצמם.

    לסיכום, נראה שהמבקר מבקר את החוויה האנושית על היותה החוויה האנושית, מצחיק וציני, שנון, אבל בהחלט לא לקחת יותר מדי ברצינות.

לא הבנתי מדוע אני צריך להיות מעניין ומה בכלל מעניין מישהו היכן הייתי ומה עשיתי... כרגע, ברכבת המהירה מאמסטרדם לפריז, לא מעניין אותי מה יעניין מישהו אחר בעניין הטיול שלי. אני לא כותב טור ולא בלוג ואשתף צילומים רק כשהם מעניינים בפני עצמם. ומעל הכל אינני מבין מדוע אחרים רוצים לענין אותי בטיול שלהם. אני מטייל כי מעניין אותי. לא כדי לענין מישהו בישותי המשוטטת.

07
נעמי

אכן יש שכבה של אנשים שבטוחים כי כל וי , כל טיול נוסף מעלה אותם בדרגה.
כשאימי (שעשתה בחייה הקצרים פי 3 מהממוצע..) חלתה בסרטן בגיל 50,
העירה אחת הקרובות:
אוי כל כך חבל, הספיקה לראות כל כך מעט בחיים שלה.