פרויקט המחילה חיבקתי את מי שרצח את בני

ביום 12 בפברואר 1993 נרצח לַארֶמיוֹן בּירד בן ה-20, בנה היחיד של מרי ג'ונסון. העבריין היה הוֹשע ישראל בן ה-16 שנדון למאסר של 25 שנים בעוון רצח ממדרגה שנייה. שנים רבות לאחר מכן ביקרה מרי את הושע בכלא ומאז שחרורו ב-2010 הם מתגוררים בסמיכות זה לזו בשכונת Northside במיניאפוליס. מרי מקדישה כעת את זמנה לארגון From Death to Life שהיא יסדה. הארגון משתמש בריפוי ופיוס להפסקת האלימות בין משפחות של קורבנות לבין מי שפגעו בהם.

 

מרי ג'ונסון

הייתי בעבודה כאשר מישהי התקשרה ושאלה אם הבן שלי הגיע הביתה אתמול בלילה ואם לא כדאי שאנסה להשיג אותו. היא אמרה שהיא אינה יודעת אם זה נכון אבל היא שמעה שגופתו נמצאת בחדר המתים. הייתי כל כך מבולבלת והתקשרתי מיד לאחותי והיא זו שהתקשרה למשטרה. כאשר היא התקשרה אלי בחזרה היא אמרה: "מרי הם אומרים שהם באים אלייך, אז זה ככל הנראה נכון".

כנראה שהתעלפתי, כי כשהתעוררתי מצאתי שהמנהל שלי מחזיק אותי. אינני זוכרת את עצמי עוזבת את הבניין או את הנסיעה הקצרה למרכז העיר אבל כשהגעתי לביתה של אחותי הם כבר זיהו את הגופה.

שלושה ימים לאחר מכן נאמר לי שתפסו נער בן 16 שנטל את חייו של לארמיון. אני חושבת שבאותו הרגע השנאה התמקמה בתוכי. הפכתי לאישה נוצרייה רווית שנאה.

שמחתי על כך שהרוצח יישפט כבוגר בגין רצח ממדרגה ראשונה, לכן כעסתי מאוד כאשר השופט שינה לפתע את האשמה לרצח מדרגה שנייה. בבית המשפט ראיתי בהושע חיה והדבר היחיד שהחזיק אותי הייתה העובדה שיכולתי לתת הצהרה מרשימה כקורבן. קיבלתי השראה מאמונתי לכן סיימתי באומרי שהייתי סולחת להושע "מפני שהתנ"ך מורה לנו לסלוח". כאשר אימו של הושע מסרה את הצהרתה היא ביקשה מאתנו לסלוח לו, וחשבתי שאכן סלחתי.

אך לא באמת סלחתי. שורש המרירות היה עמוק, כעס קינן בתוכי ושנאתי את כולם. הייתי במצב הזה במשך שנים והרחקתי מעלי אנשים רבים. יום אחד קראתי שיר שעסק בשתי אימהות – אם אחת שבנה נרצח ואם שנייה שבנה הוא הרוצח. היה זה שיר על שותפות הכאב, היו בו כוחות ריפוי גדולים והוא סימן לי את גורלי. לפתע עלה בתוכי חזון לייסד ארגון שיתמוך לא רק באימהות שילדיהם נרצחו אלא גם באימהות שילדיהם רצחו. באותו רגע הבנתי שלא אוכל להתמודד עם אימהות אלו אם לא אסלח להושע. הגשתי בקשה להיפגש אתו.

מכיוון שמעולם לפני כן לא הייתי בבית כלא, הייתי מאוד מבוהלת כשהגענו לשם ורציתי לחזור בחזרה. אך כשהושע נכנס לחדר לחצתי את ידו ואמרתי: "אני לא מכירה אותך ואתה לא מכיר אותי. אתה לא הכרתי את בני והוא לא הכיר אותך. אנחנו צריכים ליצור את הבסיס כדי שנכיר זה את זו". דיברנו במשך שעתיים שבמהלכן הוא הודה במה שעשה. יכולתי לראות עד כמה הוא מצטער ובסוף הפגישה יכולתי באמת לומר שסלחתי להושע. הוא לא האמין שאני מסוגלת לכך והוא שאל אם הוא יכול לחבק אותי. כשהוא עזב את החדר התכופפתי ואמרתי – "הרגע חיבקתי את האדם שרצח את בני". ואז, כשקמתי, חשתי במשהו שעולה מכפות רגלי ועוזב אותי. מאותו יום ואילך לא חשתי כל שנאה, איבה או כעס. זה נגמר.

במרץ 2010 חגגנו להושע מסיבה שנערכה על ידי הארגון שלי וכמה נזירות מהשכונה לכבוד שובו הביתה. אפילו כמה חברי כנופיה לשעבר הגיעו משיקגו לחזות באירוע. כאשר הושע אמר לי שהוא רוצה לספר את סיפורו בפומבי, יחד איתי, כך שהוא יוכל עזור לאחרים, התקשיתי להאמין שהוא מעוניין לעשות זאת. הוא הבן הרוחני שלי. לא קל לנו לעמוד זה לצד זו שוב ושוב ולספר את סיפורנו, אך אני אומרת לאימהות האחרות שלדבר ולספר את סיפורנו זו הדרך להחלמה.

הושע ישראל
כילד מעולם לא קרה לי שהבטתי במראה וחשבתי שאני הולך להפוך לרוצח, אני עדיין מנסה להבין כיצד הרחקתי לכת וגרמתי לכזה כאב לב.

בלילה ההוא הדברים יצאו מכלל שליטה. הייתי נער בן 16 במסיבה של מבוגרים. הייתה שם הרבה פוזה. לארמיון היה שם עם החבר'ה שלו ואני נכנסתי עם החבר'ה שלי והתחילו משחקי אגו. לקחתי את זה רחוק מדי.

ההליכים המשפטיים עברו עלי בטשטוש. ניתקתי את עצמי – היה שם רק מעטה פיזי חיצוני שפעל באופן אוטומטי. במשך שנים לא הכרתי במעשה שעשיתי והטלתי את האשמה על כל האחרים. לא רציתי לקחת אחריות על העובדה שנטלתי את החיים של מישהו בגלל דבר כל כך טריוויאלי וטיפשי.

אתה מאשים את כולם כי אינך רוצה להתמודד עם הכאב.

אני מבין כעת שבמהלך ההתבגרות שלי לקחתי דברים מסוימים באופן אישי מדי. אם אינך סולח לאנשים שאומרים לך דברים טיפשיים וחסרי כבוד אתה מסתובב אחר כך עם טינה שהולכת ומצטברת. ואם משהו גדל וגדל הוא בסוף חייב לחזור ולהכות בך. לדוגמא, לעולם לא אסלח על כך שהאלכוהוליזם של אבי מנע ממנו להיות שם בשבילי. האכזבה והמרירות הגדירו את אישיותי. אם הייתה בחיי יותר סלחנות אולי לא הייתי מתפוצץ במסיבה באותו לילה.

בכלא שהיתי זמן רב בבידוד והתהלכתי עם הבעת פנים כאילו שלא אכפת לי מכלום. ואז יום אחד חוויתי מעין התגלות והתחלתי להבין כיצד חייתי את חיי. עברתי תהליך צמיחה אמיתי. למרבה המזל כאשר מרי הגיעה אלי כבר הייתי בתהליך של שינוי ולימוד עצמי. בהתחלה סירבתי להיפגש אתה כי לא הרגשתי שאני מוכן לכך, אך מרי התעקשה וכאשר היא ניסתה שוב כבר הייתי במצב שבו יכולתי לקחת אחריות על מה שעשיתי. כדי שאוכל לכנות את עצמי גבר הייתי צריך להסתכל לגברת הזו בעיניים ולומר לה מה עשיתי. הייתי צריך לנסות ולתקן את המעוות. הנקודה לא הייתה אם היא סלחה לי או לא.

נכנסתי לחדר ללא ציפיות והדרך הכנה שבה היא התעניינה בי הקלה עלי מאוד. זה היה דבר חדש כי כשאתה בכלא לאף אחד לא באמת אכפת מי אתה.

אנשים שואלים האם סלחתי לעצמי על שהרגתי את בנה ואני חושב שתהליך המחילה התחיל אבל עדין לא הושלם. אני גם יודע שאם לא אצליח לסלוח לעצמי אמשיך להסתובב עם אשמה וזה יפגע בי. עלי לזכור שאני מאוד שונה מהנער בן ה-16 שנטל חיים.

מרי גרמה לי להיות צנוע יותר, לגשת לדברים באופן שונה ולא לצפות תמיד לגרוע מכל. גם בזמנים שאני לא מאמין בעצמי והופך לעקשן מאוד היא בשלה, מתעקשת לקוות עבורי לטוב יותר ומבקשת ממני להמשיך ולהתקדם. כיום אני אדם יותר חיובי כי ישנו מישהו בחיים שלי שתומך ומאמין בי למרות שאני יודע שמרי הייתה מעדיפה להעניק את כל האהבה הזו לבנה.

למדתי שאם אתה נאחז בכאב הוא ממשיך לגדול אך אם אתה סולח הכאב נמוג עד שהוא נעלם. מחילה היא כמו לומר אני מוותר על אחיזה בכאב. אנשים פגועים הם בדרך כלל אנשים שלא סלחו ויש בתוכם כל כך הרבה כאב שבסופו של דבר מוביל אותם לגרום ליותר כאב.

תורגם במיוחד לאלכסון מה-Forgiveness Project על-ידי סימונה באט

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.
§ מחשבה |
- דימוי שערמרי ג'ונסון והושע ישראל. תצלום: לאוזיה הקסט, The Forgiveness Project


תגובות פייסבוק