חיה מוכחדת לא חוזרת

כשאני מטייל בגבעות המקיפות את סולט לייק סיטי, מעל הנתיב המתפתל לאורך קו החוף של בונוויל, שם שיחי הלענה מפנים את מקומם לצללי היער, אני חושב על המַסְטוֹדוֹן. עצמות ענק שנשלו מתוך בולען במישור וואסאץ' (Wasatch) הסמוך מעידות כי ה-Mammut americanum חיו באזור לפני כ-7500 שנה – אתמול, במונחי הזמן העמוק. זה עשוי להישמע מוזר לומר שאני מתגעגע ליצורים שמעולם לא פגשתי, אבל אני בכל זאת מתאבל על אובדנם כשאני מטייל בין העצים ומדמיין את הנהמה העמוקה ואת רחש הענפים היבשים הנשברים תחת רגליהן בעודם צועדים כאן.

מספר קטן אך הולך וגדל של מדענים טוענים שיוכלו לשחזר את מה שאבד, באמצעות אל-הכחדה – תחייה גנטית בסגנון מעשיית המדע הבדיוני "פארק היורה". הרעיון משווק כעת גם כתקווה הגדולה של השימור ומניעה של אובדן מגוון החי שגרם האדם. באירוע טד-אקס של הנשיונל ג'יאוגרפיק על אל-הכחדה בשנת 2013 השכפול הגנטי הוכרז גם כאחת האפשרויות לתחייה של מינים שנכחדו. באותה שנה, גילוי של חלק עסיסי במיוחד מגוויית ממותה, שממנו נטף מה שנראה כדם, עורר גל של דיווחים, שהבטיחו לקוראים כי הממותה עומדת לחזור בקרוב. כי אם יש דם, יש די אן איי, ואם יש די אן איי, נוכל להקים לתחייה את חיית הענק מעידן הקרח, נכון?

אילו רק זה היה נכון. מה שנותר מבהמות הענק נשחק מיום ליום, עצם אחרי עצם וגן אחרי גן. המסטודון – וכמוהם כל הממותות, החתולים בעלי ניבי החרב, העצלנים הענקיים והמצטרפים החדשים יותר לרשימת המשאלות של האל-הכחדה – אבדו לנו לנצח. גרוע מזה, ההצעות להחזירם לחיים מעודדות תפישה מעוותת של הטבע. כשאנו מנסים להקים אותם מהמתים, אנחנו מסתכנים בהפיכת מינים שאבדו מזמן לצרורות נטולי כל הקשר של גנים ולא יותר, ומתעלמים מההיבטים המהותיים שהפכו אותם מלכתחילה למיוחדים.

ברמה אחת, מדובר בבעיה טכנולוגית. בספרה "איך לשבט ממותה" (2015), בת' שפירו, המומחית לדי אן איי עתיק, מודה בגלוי שהשיבוט לא יועיל למינים רבים שנכחדו – כולל, למרבה האירוניה, את הממותה. זה משום שתהליך השיבוט העדין והמורכב דורש תא חי שלם שממנו ניתן יהיה להתחיל. אפשר, אולי, לשלב די אן איי שנמצא בגווייה בתוך תא חי של חיה קרובה, אבל הדי אן איי מתחיל להתפורר עם המוות. חוקרים יאלצו לגרד די אן איי משבבים של עצמות, שיניים ושיער, לקבץ מאלה גנום מקורב של החיה הנכחדת ואז למצוא דרך להפוך את כל המידע הזה לעובר ממשי, שיוכל להתפתח ולהיוולד ברחם של אם פונדקאית.

שפירו כותבת, כי כדי שנוכל אי פעם לראות משהו שדומה לממותה הצמרית, סביר יותר לבצע שינויים גנטיים בפילים, עד שאלה יראו כמו התוצאה המקווה. ג'ורג' צ'רץ', גנטיקאי מהרוורד, ואחד התומכים הבולטים באל-הכחדה, הכריז בשנה שעברה שהצוות שלו הצליח לשלב די אן איי של ממותה צמרית במערך הגנטי של פיל אסיאתי. ההר אמנם עדיין לא הוליד ממותה, אבל קשה להתעלם מהעובדה שאחת ממעבדות הגנטיקה המוערכות בארה"ב עובדת על בנייה מחדש של המין – Mammuthus.

ועם זאת, אנחנו לא נזכה לראות ממותה צמרית או כל מין אחר שנכחד. חסידי האל-הכחדה אינם רואים הבדל בין פיל מגושם ופרוע פרווה לבין תעתיק גנטי. על פי השקפתם, מסטודון, נמר טסמני או יונה נודדת הם רק אוסף של נוקלאוטידים ממש כמו As, Ts, Cs ו-Gs. וכשאלה הופכים לבשר ודם, הם יגרמו לאורגניזם להתנהג ולהיראות כצפוי. וכאן נמצאת הבעיה המהותית יותר. רבים מבעלי החיים האלה נכחדו עוד לפני שהיה תיעוד מלא של התנהגותם או של ההיסטוריה שלהם. מינים שיוקמו לתחייה – בין אם ייווצרו באמצעות שיבוט או בשיטה אחרת – הם רק השערה, בעלת צורה גופנית.

פליאונטולוגים חשבו פעם שבעידן הקרח התקיימו בצפון אמריקה בו זמנית שלושה מינים נבדלים של ממותות. מהנדס אל-הכחדה עשוי לבחור ליצור ממותה צמרית שעירה, ממותה קולומביאנית גדולה ויחסית קרחת או ממותה ננסית של איי התעלה. אבל כעת המומחים מבינים כי הממותות הלכאורה נבדלות האלה, התרבו אלה עם אלה ואולי היו בעצם מין אחד ורב שונות שהתקיים בנוחות גם באזורי הבָּתָה, סביב ביצות הזפת של לָה בְּרֶאָה ובערבות הקפואות. ניסיון ליצור ממותה צמרית המתאימה לחיים המדומיינים בטונדרה עלול להניב במקרה הטוב חצי ממותה, נטולת מגוון התכונות שאפשר לבני מינה לחיות במרחבים עצומים כאלה.

אפילו הרכבה קפדנית ביותר של פרופיל גנטי לא תספיק על מנת להציל את מה שהושמד והוכחד. הגנום הוא חלק מהמין, אבל הוא אינו המין עצמו. ה-Mammut americanum הייתה אוכלוסיית יצורים שהתקיימו בתוכה אינטראקציות, הצעירים למדו מאימותיהם להיות מסטודונים וגדלו לתלוש גזעי עצים וללעוס את הקליפה. כל מין שייווצר מחדש, ייכנס לעולם שכבר התקדם והוא חסר את הנישה האקולוגית המקורית ואת המבנה החברתי.

לאל-הכחדה יש מטרה ראויה, אבל זו איננה להחזיר לחיים יצור כריזמטי בודד. המטרה הנכונה היא לחדש את האינטראקציות האקולוגיות ואת סדרת הפעולות שנפגעו או הושהו. מטרתה של תחיית המסטודון היא לכן לא להחיות את המין אלא להניע פעולות שיגדילו את המגוון במערכת האקולוגית ויתרמו לבריאותה.

אנחנו חיים בעידן של החלטות ראשוניות בנוגע לשימור ומדי יום מחליטים איך אנחנו רוצים שיראה הטבע העתידי. אין בטבע חלק שלא הושפע מהאדם ולכן אנחנו לא יכולים לשבת בשקט ולהעמיד פנים שיש לנו מדיניות של אי התערבות. אם אנחנו מתכוונים לשנות את כדור הארץ, כדאי שנעשה את זה בתשומת לב ומתוך כוונה. די במין אנושי אחד מכוונן היטב כדי ליצור סביבת גידול טובה יותר לתריסר מינים אחרים – אז בואו נעשה את זה. אני לא נרתע מהמחשבה על פיל מהונדס גנטי שיתנהג כמו מסטודון, יבלוס פירות עסיסיים ותרמילי של עצים נכחדים וישוב לפזר את זרעיהם ברחבי הארץ. אבל כל מין משוחזר יהיה התחלה של משהו חדש, ולא תחייה של מה שכבר היה.

איבדנו את המסטודון, וגם את תוּכון קרוליינה ואת הפרפר הכחול (Xerces blue butterfly) ולאלה נוספים מינים מדי יום. אנחנו לא יכולים להקים אותם לתחייה, אבל אנחנו יכולים להשתמש באובדן כדי להזכיר לעצמנו שאנחנו חייבים להציל את מה שנותר, אפילו באמצעים לא מקובלים. הכחדה היא לנצח. וזה הופך את המינים שעדיין חיים ליקרים עוד יותר.

בריאן סוַויטק (Switek) הוא כתב מדעי שמאמריו הופיעו בין השאר בנשיונל ג'יאוגרפיק, Slate, Wall Street Journal ו-New Scientist. הוא מחברם של שלושה ספרים, ובהם Written on Stone (ראו אור בשנת 2010).

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

 

תמונה ראשית: ציפור דוֹדוֹ, מתוך ציור של Roelant Savery משנת 1626. תצלום: ויקיפדיה. הציור מצוי באוסף המוזיאון הבריטי.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי בריאן סוויטק, AEON.


תגובות פייסבוק