חירות שווה לכל נפש

האם החירות העליונה היא היכולת לעשות מה שמתחשק לנו? האם אין התרחבות הרצונות עד אינסוף מובילה בהכרח לחורבן הקהילה והאנושיות?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

אנחנו שוחרי חירות. האם אין זאת הזעקה הקוראת לפעולה של הדמוקרטיה האמריקנית, הזעקה שחוזרים עליה שוב ושוב, שמשמיעים אותה פעם אחר פעם, כיסוד האמונה הקבוע שלה? אנו שוחרי חירות, מבקשים חירות, לעשות כרצוננו ללא חשש מתגובת תגמול או דיכוי. אכן, אנו כמהים לחירות מכל תגמול ודיכוי. החברה של הרצונות המתרחבים עד אינסוף, המעוז של חלומות הצרכנות – זוהי אמריקה. להיות האדם שאתה רוצה להיות, ליצור את עצמך! אלו הקריאות הדוחקות באדם האמריקני, יסוד עיקרי של הזהות האמריקנית, והן דו-משמעיות באורח עמוק. פעם סברו שהן שייכות לשמאל הפרוגרסיבי, וכיום הן שייכות במידה גוברת למסגרות אידאולוגיות רבות של הימין הרדיקלי.

אין דבר שמיטיב להצביע על שקיעת האידאל הקהילתי מאשר צמיחת הרעיון הזה של חירות כפרי השופע הסופי של הדמוקרטיה האמריקנית

העובדה שהימין הרדיקלי אימץ את מה שהיו פעם האידאלים הפרוגרסיביים, וכן הרמיזה הגוברת לפיה רק הימין הרדיקלי מכבד באמת את תוכנם, מבליטים את העובדה שהאידאלים הללו גמישים וניתנים להתאמה במידה מפתיעה. אך הדבר גם מדגיש את הקשר בין חירות ובין דאגה שלוחת רסן לעצמך, התפישה לפיה מה שחשוב בחירות הוא החירות שלי לעשות מה שמתחשק לי. המיתוסים המפורסמים של הסְפָר האמריקני חוברים למיתוס של ה-self-made man כשירי הלל לדאגה לעצמך, לאינטרס האישי שלך. החירות היא בראש ובראשונה החירות לעשות כפי שאני מוצא לנכון ולצבור די רכוש ועוצמה כך שאיש לא יוכל לומר לי אחרת. אין דבר שמיטיב להצביע על שקיעת האידאל הקהילתי מאשר צמיחת הרעיון הזה של חירות כפרי השופע הסופי של הדמוקרטיה האמריקנית.

גלידה, כדורי גלידה

"כמה שבא לי". תצלום: טואה הפטיבה.

אולי צמיחה רעיונית כזאת הייתה בלתי נמנעת. המקורות הפילוסופיים של המושג הזה של חירות הם העלאה על נס ממשית של האנוכיות. אם ניקח את ההגות של תומאס הובס כיריב שלנו לצורך הוויכוח, הרי שהעניין לא יכול היה להיות ברור יותר. שכן להעלות את הפחד מפני מוות אלים לרמה של עקרון מכונן משמעותו להפוך את האינטרס האישי לגורם המכריע מבחינתה של קהילה פוליטית. האירוניה הסופית של ההעלאה הזאת על נס המבוססת על פחד מהמוות היא שקהילות קיימות אך ורק כדי לשמש או כדי לאסור – הן קיימות רק לטובתי, וככל שהן אינן מצליחות לענות על צרכיי, להועיל לי, הן נכשלות כקהילות. כולם בעיקרו של דבר בודדים, מבקשים להרוויח מהקהילה על חשבונם של אחרים, וזה הגיוני לחלוטין לאור העיקרון המכונן – הפחד מהמוות. יתכן שאנו חיים עם אחרים, אבל כולם מתים לבד.

יחד עם זאת, יש דרך אחרת, שונה מאוד, להביט במושג החירות הזה, דרך הדוחה אותו ורואה בו את הצורה העלובה והשפלה ביותר של שעבוד. על פי התפישה הזאת, החירות הזאת לכאורה, החירות של האינטרס האישי, מבוססת על שעבוד נסתר בעיקרו, שעבוד לפחד מפני המוות. מה שמושל בכיפה אינו הרצונות שלי ככל שהם מתבהרים לי, אלא מעל הכול הציווי לשמר את עצמי בכל מחיר. כל הרצונות שלי מתמצים ללא יותר מאשר הביטוי של הציווי לשימור עצמי, שהוא בסך הכול הדרך "החיובית" לתאר את פחד המוות. אם לומר זאת במלים גסות יותר, מה שאני תופש כחירות הוא למעשה שעבוד גרוטסקי לגוף, שהנאותיו ופחדיו מכתיבים את מהלך חיי.

קוז’ב עומד על כך שחירות אמיתית נובעת רק מהתנגדות שלנו לציווי לשמר את עצמנו

בעוד שיש תקדימים רבים לצורת החשיבה הזאת (על הדעת עולה ז'אן-ז'ק רוסו), פילוסוף רוסי ייחודי בן המאה ה-20 - אלכסנדר קוז’ב (Alexandre Kojève), אשר נולד בשם אלכסנדר ולדימירוביץ' קוז'בניקוב (Kozhevnikov) בשנת 1902 והלך לעולמו ב-1968 – מנסח זאת באורח חד וקיצוני במיוחד. קוז’ב עומד על כך שחירות אמיתית נובעת רק מהתנגדות שלנו לציווי לשמר את עצמנו. מעשה החירות העילאי של האדם הוא מעשה ההתמרדות הרדיקלי ביותר נגד הציווי לשימור עצמי: מעשה ההתאבדות. בעוד שהיצירה החופשית לכאורה של חברת הצריכה המודרנית עשויה ללגלג על הקביעה הזאת ולומר שהיא אבסורדית, משוואת החירות וההתאבדות מתגלה כאבסורדית רק עבור מי שמקבלים את עול השימור העצמי. אך ההגות של קוז’ב מביטה בהנחת החירות שאנו עשויים לקשר עם כוח קנייה בתרבות הצרכנית או החירות "לעשות כראות עינינו" – ושמה אותה ללעג ולקלס. בשני המקרים קוז'ב רואה לא יותר מאשר עבד הכבול לכמיהה שלו להארכת חייו הנוחים.

האם קוז’ב מציע שנהרוג את עצמנו כולנו? איזה מין קהילה הוא יכול בכלל ליצור מתוך הטענה המרכזית שלו בדבר מה שמהווה חירות? הבסיס להגותו של קוז’ב תואם בדיוק את הניסיונות המסורתיים ליצור קהילה לא דרך האדרת האינטרס העצמי, אלא על ידי ביטולו של האינטרס העצמי שמודגם באורח הטהור ביותר על ידי הציווי לשימור עצמי. ההתאבדות שהוא מציע עשויה אם-כן להתאים היטב לרטוריקה של המרה, המרה שבה האדם מוותר על הבכורה של השימור העצמי לטובת יצירתה של זהות קהילתית חדשה, שמגיעה מעבר לאינטרס האישי על ידי כך שהיא מגיעה מעבר לאינטרס השימור עצמי. במובן הזה, אפשר לראות בקוז’ב פילוסוף נוצרי. אך הוא לא היה כזה, בעליל. לעומת זאת, הוא תמך במושג הקהילה שהאידאל הנעלה ביותר שלה אינו עבודת אל אלא התגברות על הציווי לשימור עצמי (ולכן התגברות על הציווי לשימור הגוף).

קוז’ב מאתגר אותנו לחשוב על קהילה שבה "אני" הוא "אנחנו" ו"אנחנו" הוא "אני". ההתנגדויות לאופן החשיבה הזה צפויות. האם אין מדובר בחלום המשמים של הקומוניזם, שבו כולנו אמורים להפוך לאותו הדבר, כך שלאיש מאיתנו אין זהות משלו? האם זוהי השלווה של השינה הנצחית, או הלילה שבו כל הפרות שחורות? שתי ההסתייגויות נראות סבירות. אבל שוב, הן מבוססות על ההנחה שהבדל – ואי-שוויון – אמורים להיות מועדפים על שוויוניות "חיוורת". תחת ההסתייגות הזאת, כמובן, אנו מוצאים דחייה ברורה של הוויתור על הציווי לשימור עצמי, אשר בשל איזושהי סיבה מעניק לנו מגוון בדמות שפע הפשעים, המלחמות וההבדלים מלאי העוינות בין תרבויות, אשר העניקו להיסטוריה את הלחלוחית המבעיתה שלה.

אכן, הגותו של קוז’ב מאלצת אותנו לעמוד מול הברירות: האלימות המובנית בהתעקשות על הציווי לשימור עצמי, או השלווה המעיקה שמגיעה מכך שאנו מוותרים על הדחף הזה, במידה שאנו מסוגלים לכך. קוז’ב דוחק בנו להתמודד עם מושגי החירות היסודיים, ואולי יותר מכל – הוא מאלץ אותנו לבחון מה החירות העמוקה והיסודית ביותר עשויה לכלול, חירות שאי-אפשר להבחין בינה ובין עקירת הרצון והתשוקה. ומי מסוגל לדמיין חיים עם חירות מהסוג הזה?

עם זאת, למרבה המזל, איננו צריכים לדמיין חיים אחרים, את אותם חיים שעולים מתוך האדרת האינטרס העצמי: המצג המופלא של האנוכיות האנושית מקיף אותנו מדי יום.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ג'ף לאב (Jeff Gordon Love) הוא פרופסור לגרמנית ולרוסית באוניברסיטת קלמסון בקרוליינה הדרומית. ספרו האחרון מוקדש להגותו שלאלכסנדר קוז'ב. מייקל מנג (Meng) הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קלמסון, ובימים אלה כותב ספר על מוות, היסטוריה וישועה בפילוסופיה האירופית.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אריאל מלו

Published with special permission from the Los Angeles Review of Books, originally published here.

תמונה ראשית: מתוך "מותו של סנקה" (1773), ז'אק-לואי דויד. Petit Palais, פריס. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ף לאב ומייקל מנג, Los Angeles Review of Books.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על חירות שווה לכל נפש

חירות קפיטליסטית היא קלישאה ודמיון.

אם בכל ישות חברתית אחרת לפחות יש לך כעבד זכויות מינימליות. ככה העבדות עוד נסבלת.
בעבדות הקפיטליסטית אנו תחת אלוהי הגורל\המקרי.
הרי מה עושה הקפיטל ?
הוא שולל מכל בן אנוש את הטבע מראש מעצם המצאת הקניין הלא קביל. הרי כל נולד נולד בלי קניין וכל כדור הארץ שייך כבר למישהו.
מה עוד הוא אמור לשלם פרוטקשן לעיר על עצם הזכות לדרוך על כדור הארץ.
ואז הקפיטל אומר לו: תתחיל כעבד לשחק ואולי תהיה הטייקון הבא, או דווקא תמות מרעב תחת הגשר.

אז דבר ראשון כולנו עבדים. (הגדיל לומר הנאו ליברל הנודע - מילטון פרידמן, שצריך לבטל את המושג הירושה ככה באמת כל הנולדים ייוולדו בשוויון בלי הטבע). למה חושב האדון של העבדים שזה טוב לשלול מראש את הטבע מכולם ?
ובכן הוא צריך אותנו בשביל "חלוקת העבודה"
הרי אין צמיחה ואין עשירות בטבע עצמה. אך ורק בחלוקת העבודה מאפשרת צמיחה ועשירות.
אז אייך הקפיטל משיג את העבדים בשביל חלוקת העבודה ?
בינגו,,, הוא מקים משטר עם שוטר ורובה לשלול מכל אדם את הטבע מראש. ככה כולנו עבדים לצמיחה.

אז איפה החזיר הזה רוצה חירות ? הוא לא רוצה להיות בן חורין. הרי כבני חורין פלוס הטבע, לא תהיה חלוקת העבודה הכפייתית, ככה לא יהיה צמיחה ועשירות. אז הוא רוצה את העבדות הכפייתית, רק בחלוקת הצמיחה של כולנו הוא רוצה חירות. כלומר הוא רוצה להיות בן חורין לחמוס כמה שיותר מהצמיחה של כולנו.

אם הקומוניסט כפה עלינו את העבדות, הוא לפחות חילק את הצמיחה שלנו דיי בשווה.
בא הקפיטל החזיר ורוצה חירות בלחמוס חלק נכבד של הצמיחה הכפיתית שלנו ?! זוהי לא חירות רק חזירות של העבד.
למה האדון הקפיטל הדמיוני מעוניין בכך ? כי רק ככה יש לו צמיחה יעילה. מה לו כמה עבדים מתים תחת הגשר ?! זה מחיר שכדאי לו לשלם בשביל הצמיחה והשיגשוג.
אייך העבדים מסכימים לדבר מטורף שכזה ? פשוט מאוד יש לו חלום אולי הוא יזכה להיות הטייקון התורן.

חירות אמיתית היא לא חירות של עבדים אצל האדון. חירות אמיתית היא חירות מהאדון כלומר אין אדונים בכלל.

פעם כתבתי מאמר בשם "משולש החירות" והנה היא לשיפוטכם.

"משולש החירות"

מהי חירות ?

ר' יהודה אומר: "חירות מן המלכויות"

ר' נחמיה אומר: "חירות מן המוות"

חכמים אומרים: "חירות מן היסורין"

(אין כאן שלוש דעות מהי חירות, יש כאן "משולש החירות" כלומר כולם מודים בכל השלושה רק כל אחד שם את הדגש על אחת מהם. אגב: יש הרבה גרסאות למאמר הנ"ל אבל התוכן אותו דבר.)

חירות מן המלכויות

ובכן, ההבדל העקרוני והעמוקה בין היהדות לבין האומות היא, שבאומות אמור להיות חוקה משטרית כפייתית, ביהדות החוקה היא אישית ולכן מי שמקבל את התורה\הלוחות ?! הוא הוא בן חורין !! חרות על הלוחות = חירות, ומהי חירות ? חירות מן המלכויות = חירות מכפיית המשטרים והאימפריות. כלומר שלאדם יש חוקה אישית אז הוא בן חורין וחפשי הוא לא צריך מלכות = משטר = גננת.

חירות מן הייסורין

ביקום דינמי כידוע לכל, ההתפתחות התבונה האנושית האבולוציונית היא פונקציה של חירות, על דרך "התרופה לסרטן שתמצא מחר ?! יכולנו למצוא כבר אתמול". כלומר האשמה היא באנושות למה עוד לא מצאנו מזור לחולאים הרעים (זה לעומק הקללות התנכיות בתחילת בראשית) ?! התשובה היא "עבדות האדם" !! רק חירות וחופש מביא את התפתחות המדעים בכל תחום. ולכן מי שמקבל על עצמו את החוקה האישית = ביטול המשטרים והמלכויות ?! אז הוא בן חורין לעסוק במדעים ובעיקר במדעי הרפואה.

עקרונית גם האומות טוענים שהם מביאים מזור לכל החולאים הרעים, אם הם נותנים חופש וחירות לאנשי המחקר ולאנשי מדעי הרפואה. אבל כידוע אצל הקפיטל גם אנשי המחקר ומדעי הרפואה הם עבדים לקפיטל ולכן ההתפתחות המודרנית היא פונקציה כלכלית אינטרסנטית ולא באמת התפתחות דעתנית תבונית. כלומר התפתחות המדעים הם פונקציה אקראית לגמרי.

חירות מן המוות

שוב, עקרונית האומות גם טוענים שהתפתחות האנושות תביא לנו את ניצחון האדם על המוות, אבל מה לי חיים אם אנו עבדים למשטר ? מה עוד שהמשטר הוא פונקציה של כוח (אדם לאדם זאב) ולכן אם הטבע לא תהרוג אותנו אז המשטר תהרגו אותנו. כלומר כוח = מוות, ולכן מה ההבדל בין מוות טבעי למוות שבא בגלל שהמשטרים אוחזים בחרב ??

לא כן שלאדם יש חוקה אישית ולא אוחז בחרב לעולמים ?! לאדם כזה רלוונטי לנצח את המוות !! לאדם שיש חוקה אישית יודע שהטוב מנצח את הטבע ולא הכוח, ועומק המלכויות הם כוח, מה עוד שהם בחשיבה הפילוסופית שידע = כוח. לא כמו ביהדות שידע = נבואה = השגת הטוב האמיתית.

עד כאן בקצרה, מכאן בהרחבה.

מהי חירות ?

ובכן האומות טוענים שקודם כל זה המלכות (הישות המשטרי הדמיוני) והמלכות הוא הנותן חירות, כלומר בסוף כל סוף יש איזה לץ או כמה לייצנים שהם הסמכות בשם הדמיון = מדינה = מלכות, והם עושים לנו טובה לתת לנו חירות. לא רק שהם קובעים מהי חירות, הם גם קובעים מי יקבל אותה.

מה שהם לא מבינים היא שחירות עם מלכות זאת קלישאה. מה עוד שהם לא יודעים להגדיר חירות מהי. והם מתעקשים לבלבל את המוח עם חירות ל' וחירות מאת ושאר ההבלים. מה עוד שבתכלס לאדם המודרני אין זכות אפי' לאגור מי גשם ומים וצריך לשלם ארנונה על הזכות לדרוך על האדמה. כלומר כל המשטרים והמלכויות שוללים את הטבע מהאדם. אם חשבנו שלפחות צאצאינו הם שלנו ?! אז גם זה לא, המדינה נותנת להורים הביולוגים זכות להיות אפוטרופוסים, למעשה ההורה העליון הוא המדינה הדמיונית, ההוכחה לכך היא גיוס רווקים ורווקות בכפייה להגן על המדינה הדמיונית. אם ההורים מולדים את צאצאיהם לשרידותם האישית, אז באים המדומיינים ולוקחים מהם את שרידותם האישית של ההורים וכמובן של הילדים עצמן שלא השאירו זרע = רווקים ורווקות, למען הישות.

שלאדם יש חוקה אישית, אז הוא בן חורין עם הטבע = ארץ ישראל = ארץ ירושתו. וכן לכל בן אומה אחרת יש את הטבע בארץ ירושתו. וכל חברה צריך עבדי החברה, ולכן ביהדות כל בכור של המשפחה נבחר להיות עובד החברה וככה נבחרים שרי עשרות ושרי מאות ושרי אלפים והם בוחרים שבעים זקנים = סנהדרין = סמכות החברה.

אז קודם זה האדם עם הטבע וצאצאיו ורק אחר כך בא האמצעי שנקרא חברה וסמכות. כלומר קודם יש חוקה = חוקי יסוד = אדם + הטבע + וחי בהם = צאצאיו לדורי דורות.

ונרחיב בעניין וחי בהם כי זה מאוד חשוב להבין את ההבדל הבסיסי בין היהדות לבין תורת האומות.

אצל האומות, חיים = השבעים שנה של חיים. ולכן הישות החברתית הדמיונית כביכול אמור להיות נצחי (היא לא אבל היא יותר משבעים שנה = יותר מחיי אדם) ולכן בוודאי לשיטתם למפלצת הדמיונית הזו, יש זכות קדימה. אבל לא זכות קדימה לגבי החיים עצמן כלומר יש להם חוקי יסוד לגבי חיי האדם. אבל לשלול ממנו את הטבע ?! בזה יש לישות הדמיונית זכות קדימה !!

יוצא בעצם שחוק יסוד האדם שומר על חיו מצד אחד והחוק הזה לפני הישות הדמיונית אבל צאצאיו שייכים לישות הדמיונית וכמובן הטבע שייכת לישות הדמיונית, בקיצור חכמי חלם, שומרים את האדם בחיים אבל כעבד נרצע שאין לו את הטבע ואין לו את צאצאיו העיקר אסור להרוג אותו.

ביהדות וחי בהם = נצחיות אבולוציונית אישית = בתמידות זרעו לנצח. כלומר הנחת היסוד\הבסיסית היא שהאדם לא צריך את השפה ואת החקלאות ואת הקניין ואת החברה, אם הוא לא חושב לשרוד את חיו הקצרים של השבעים שנה.

ולכן הכל (השפה החקלאות הקניין החברה) אמצעי לשרידותו האישית שלו באבולוציה. ולכן לפני הכל חוק יסוד היהודית הוא "וחי בהם" = נצחיות אבולוציונית אישית. (מי שרוצה את ההוכחה הפשוטה לכך, יעיין בדף "גילוי עריות"
https://plus.google.com/106891541226727041508/posts/5ruTEpg2C2e)

ביהדות זה לא כמו שהתעמקנו לעיל לגבי תורת האומות. באומות אין דבר כזה חיים נצחיים ולכן אין להם באמת משמעות חיים. מה שאין כן ביהדות החיים הם חיי נצח על ידי זרעך + התפתחות התבונה. באומות התפתחות התבונה היא פונקציה של הישות הדמיונית כלומר הישות צריכה להתפתח (למעשה היא לא שורדת כמו כל האלילים הדמיוניים = כל ישות נחרבות וקמות עליהם חדשות. זה עומק סיפור דור הפלגה (= האימפריה\הישות החברתית הראשונה באנושות) התנכית. ) ולכן הפרט לא שורד בקושי רק את החיים שלו עצמו, לא כן ביהדות שכל פרט יכול לשרוד לנצח וזה כל משמעות החיים היהודיים.

לסיכום עניין זה

מהי חיים ? ביהדות חיים = נצחיות החיים על ידי זרעך + התפתחות התבונה שלך ושל זרעך. באומות החיים = שבעים שנה, והישות הדמיונית אמורה להתפתח = מין האנושי או גזע מסוים או מדינה מסוימת כלומר הם פועלים למען ישות דמיונית אם זה מין האנושי (=האלילות הראשונה בהיסטוריה = אנוש בן שת) או הגזע שלו (יהודים וכו' וכו') או ישות חברתית כמו מדינה.

חוק יסוד האדם באומות, שומרת על האדם בחיים אבל הוא תחת הישות הדמיונית כלומר שוללים ממנו את הטבע ואת צאצאיו (כמו עבד שאדוניו נתן לו שפחה, הילדים שייכים לאדון).

חוק יסוד האדם ביהדות, שומרת על האדם בחיים לנצח על ידי זרעו והטבע שייך לו ולזרעו על ידי המצאת הירושה. וכל השאר (שפה חקלאות קניין וחברה) הם אמצעי לדבר הפשוט הזה שנקרא נצחיות אבולוציונית אישית של האדם = וחי בהם.

באומות רק יחידי סגולה עוסקים בחקר הטבע ומדעי הרפואה, והכל פונקציה כלכלית של הקפיטל, או פונקציה של כוח על פי החשיבה שידע = כוח, כלומר המדע לא טהור ולא דעתנית והשקפתית. מה עוד שכל עמלם הם לישות הדמיונית ולאו דווקא לצאצאיהם האישיים שלהם. ביהדות חובה על כל בן אנוש לפתור את כל קללות האדם, ולמה ? כי ביהדות כל אדם בהווה הוא אדם הראשון התנכי לצאצאיו הוא לעתיד ולכן כל רע שעוד קיים בהווה ולא פתר אותם ?! הוא בעצם מביא\יוצר חיים לעולם עם קללות !! זה תוקף סיפור התנכי של קללות האדם וחוה וזה תוקף כל העונשים בתורה ונבואות הזעם של הנביאים. הסברנו את זה בדפים הקודמים ונסביר את שוב בקצרה.

כל מי שיפנים את הכלל הענק והעמוק הזה ?! יהיה המאושר שבאורגניזמים ובאדם !! "כל אדם בהווה הוא השחקן התנכי" כלומר ככה לומדים תנך יותר נכון ככה לומדים את חמש החומשים = התורה.

מה שקיים במציאות זה אתה בהווה, כל העבר מת וכל הסביבה הם אובייקטים (= אתה מודע להם אבל הם מחוץ לך) בשבילך, אתה הסובייקט (= ה"אני") קיים במציאות ומבחינתך אתה אדם הראשון לכל צאצאיך לעתיד בדיוק כמו שבעבר האדם הקדמון או התא הראשון האורגני, הוא הראשון לכל האורגניזמים. זאת המציאות היחידה כלפיך. ולכן הסביבה שאתה מודע להם, הם פונקציה ללמוד אייך כדאי ליצור חיים טובים ועם מה שפחות סבל וכאב. לא רק הסביבה בהווה הם פונקציה ללמוד, גם ההיסטוריה מלמדת הרבה, יותר נכון אם החיים האישיים שלך הם רק מאה שנה ככה שעד שתלמד וכמה כבר אפשר לראות בהווה ? מההיסטוריה יש לנו ראיה רחבה וארוכה (למשל ההיסטוריה התנכית היא בת ששת אלפי שנים). אז שאנו לומדים את הסיפור ההיסטורי התנכית, אנו מתחילים עם אדם יחיד ואחד כמו שאתה עכשיו יחיד ואחד. זה לא שאלה האם כדאי ככה ללמוד, זאת פשוט עובדה שאתה בהווה הוא השחקן היחיד לכל מה שתצא ממך בעתיד אם בכלל ח"ו.

שאנו למודים ורואים בהווה מה יצא מהאדם התבוני הראשון מלפני שש אלפי שנים, אז בא לנו להקיא במיוחד שנחשוב תבונית שזה מה שתצא ממני מצאצאי בעוד אלפי שנים ?! עדיף למות ולא להוליד\ליצור חיים במצב כזה !! אז מה עושים ?

ובכן, אם נודה לאמת ולא נהיה גאוותניים נאורים פנאטיים, נודה שאין ספר בעולם שעושה לנו תרגיל מחשבתי כמו ספר התורה. התורה מתחילה איתך בערום מכל, אפי' לאמץ שפה הוא מנסה לשכנע אותך (לא מחויב המציאות לדבר, אם נגדל את צאצאינו בלי שפה אז לעולם לא ידברו שפה) הוא אפי' מנסה לשכנע אותך להגדיר יום ולילה (יכולנו כאורגניזמים לחיות בקטבים של כדור הארץ ששם חצי שנה לילה וחצי שנה יום). הוא מנסה לשכנע אותך להמציא את הביגוד ואת החקלאות. בקיצור התורה נותנת לך סיפור אבולוציוני לאורך זמן דיי קצר מבחינת האבולוציה מהתא הראשון, אבל היא מתחילה מאז האדם התבוני שהמציא את השפה (דעתנית ולא אקראית) והגדיר את היום והלילה כלומר המציא את הלוח שנה כי בלי לוח שנה אין חקלאות וכמובן המציא את החקלאות ואת כל זה המציא בשביל חוקי המשפחה שהוא המציא לפני כן לפני השפה והלוח שנה והחקלאות והאוכל המבושל וכו' וכו'. בכדי לשמר את חוקי המשפחה הוא נצרך לחינוך וגידול הילדים ובשביל חינוך וגידול הילדים הוא נצרך לקניין וחקלאות ובשביל חקלאות הוא צריך לוח שנה והגדרת יום ולילה ועונות השנה וכמובן שפה שבלעדיהם אי אפשר לחנך ולהעביר תובנות כמו לוח שנה והמצאת החקלאות והביגוד ועוד ועוד.

אז עם כל הכבוד להורים ולחברה שיחד דאגו לנו כילדים להשיג את כל זה, האדם לכאורה חופשי לבחור לחזור לאיזה ג'ונגל או לחיות בתוך הציוויליזציה בדיוק כמו בג'ונגל = אקראי אבולוציונית = ברירה הטבעית. למשל אדם שבוחר ללכת אחרי משיכה המינית שלו להיות הומו או לסבית ולא לאמץ את חוקי המשפחה התבוניים של הוריו ?! הוא למעשה חיי בג'ונגל בתוך הציוויליזציה ולא שורד אישית באבולוציה. הוא יכול כמובן לתרום לאנושות בכל תחום אחר (כמו לפתח את מדעי הרפואה או את המדעי המוסר והערכים החברתיים ועוד ועוד) בלי לשרוד אישית, וזה טוב כמובן ונותן לו משמעות חיים טובים, אבל קצרים מאוד ומי יודע האם יצליח להביא תרומה לאנושות. כלומר בלי הבסיס שזה ליצור חיים, שהכל אמצעיים לחיים, אז למה שיוותר עליהם (על ליצור חיים) לטובת להביא טוב לחיים שהוא לא שותף ליצור אותם כלל. מה עוד שהסברנו לעיל שרוב רובם של המצאות בני אנוש הם לצורך החיים עצמן כלומר הוא מבחינתו לא צריך את החקלאות ואפי' את השפה ואפי' את הגדרת היום והלילה (למה לא לישון ימים ולהיות ער יומיים ?). כלומר נקודת ההתחלה שלו לעזור לאנושות היא נקודה לא נכונה מבחינתו, כל עזרה לאנושות הוא עוזר להם לשרוד אישית והוא עצמו מוותר על זה ?? אם כל בני אנוש יהיו כמהו ? כהומו וכלסבית אז הם לא צריכים עזרה רק לשבעים שנה. כלומר איזה משמעות חיים יכול להיות לאדם שמוותר מתחילה ליצור חיים ? יש עוד נקודה מאוד חשובה שהוא חייב להפנים וזה ההורים שלו וההורים של הורים שלו עד אדם התבוני הראשון, כלומר כולם יחד פעלו למענו אלפי שנים בכדי שהוא ימשיך לשרוד. כלומר הוא לא קיבל את הגן עדן האנושי החברתי ואת השפה ואת החקלאות וכל הכרוך בכך עם גידולו עד שהגיע לגיל הבגרות, כל זה הוא מקבל כמובן מאליו כאילו יצרו בשבילו את הגן עדן רק לשבעים השנים שלו ?? (להורים תבוניים אני ממליץ להוליד יותר מילד אחד. כי אחד הוא צריך שמה יהיה הומו ואחד צריך שמה ייהרג בצבא כרווק ואחד שמה שימות בתאונה רח"ל. כן כן זה נשמע מצחיק אבל זה לא מצחיק בכלל בג'ונגל האנושי המודרני שלנו)

ובכן אנו רואים שאפשר לחיות בג'ונגל אפי' בימינו אנו, ולכן אין כמו להיות השחקן התנכי וללמוד אייך כדאי לו לשרוד באופן התבוני והבטוח ביותר עד ניצחון המוות עצמו.

אז אייך התורה מתחילה ? היא מתחילה לשכנע אותנו שבלי להגדיר יום ולילה, יהיה לך אישית תהו ובוהו, אייך לא תהיה תהו ובוהו ? עם שפה ! נדבר אחד עם השני ויחד נברא את העולם שלנו. מה פתאום שפה ? ובכן גם הטבע פועלת עם שפה = חוקים שנוצרים באקראיות בלי דעת והתבונה. לאדם יש פלוס והיא התבונה ככה שעם שפה + התבונה נוכל לברוא עולם ומלאו.

האלוהים התנכי הוא לא אל טרנסצנדנטלי ואין לו שום קשר למונותאיזם. יותר נכון מבחינת התורה אפשר לוותר על המושג אל בכלל, על דרך "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו" (לא נעסוק כאן באלוהות. יש מאמרים כאן על הנושא וכדאי להעמיק בהם), האלוהים התנכי הוא שכלו של אדם ושכלו של האדם אומרת לו שהסדר של היקום נוצר על ידי שפה כלומר בלי שפה (= חוקי טבע) יהיה תהו ובוהו. ולכן מתחילה התורה עם שפה = ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור. כל תוקף עשר מאמרות (עשרה המאמירות של מעשה בראשית) באים לשכנע אותנו ששפה כדאי מאוד. השפה מונע ממך להיות אקראי בברירה הטבעית האקראית. מצד שני השפה מכניסה אותך תחתיו כלומר החיים והמוות ביד הלשון. כלומר אחרי המצאת השפה הבאנו עבדות על עצמינו שאנו נהפכים עבדים עד כדי כך שהחיים בידיו. ולכן מאוד חשוב לאדם התבוני לא להיות דוגמטי בחוקיו ובהמצאותיו ולהבין שהם רק אמצעי שלא כדאי להפוך אותו לאל עד כדי כך שהחיים יהיו בידיו. כלומר במציאות האדם התבוני לא אמור להתרגש משפה ולא לכעוס על זולתו אם אמר מילה לא במקום. (רציתי שנבין עד כמה תבוניים אנו צריכים להיות, שאפי' את השפה לא ייקח כמובן מאליו)

ובכן אפשר לראות בדפים כאן את ההמשך אייך לומדים את התורה ולמה חשוב שהאדם בהווה יבין שהוא בעצם השחקן האמיתי לו ולזרעו עד עולם. התעקשתי להביא בקצרה שוב את הנושא החשוב הזה, לומר שאין חירות האדם בלי שיבין מהי בכלל חירות בלי שיבין את עומק האחריות שיש לו כלפי העתיד צאצאיו עד עולם.

אדם כזה מבין שאם הוא רואה אדם שמצטמק ממחלת הסרטן, הוא מבין מיד שזולתו מצטמק בגלל החטאים שלו ושל אבותיו כלומר אם לא מצאנו תרופה למחלתו ?! סימן שהיה לנו דברים יותר חשובים לעשות, ומה הם ? לראות סרטים ולשחק כדור רגל\סל ולריב עם אחרים. וככה כל סבל וכאב אנושי שקיים בימינו הם תוצאה של חוסר התפתחות התבונה בהווה ובעבר ולכן כולנו סובלים את חטאיהם וחטאינו.
(ראו בעצכ"ח אשכול בנושא, אשכול בשם "חשבון הנפש שלי לימים הנוראים" (http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2975977&forum_id=1364
מכאן מגיעים לכלל העמוק של הגדרת חטאים ועונשו של התורה. שהתורה אומרת שאדם ימות, היא אומרת שכל זרעו ימותו עד ניצחון המוות. שהתורה אומרת עם נעבוד עבודה זרה (= למען ישויות דמיוניות לאומניות או אפי' למען המין אנושי), נמשיך לסבול אנו וצאצאינו עד שנשכיל להיות תבוניים ונחזור לקחת אחריות על עצמינו ועל צאצאינו לדורי דורות.

לסיכום:

קודם מגדירים מהי חיים ואחר כך מהי חירות.

מהי חיים על פי החשיבה הבסיסית היהודית ? חיים נצחיים על ידי צאצאינו עד ניצחון המוות עצמו. כלומר החיים הם לא רק שבעים שנה כפי ששוטי ההוגים בנאורות רוצים לטעון. החיים הם נצחית וכמובן עם זה בא האחריות הנצחית של האדם לו ולסביבתו בכדי שהוא יוליד לעולם יותר טוב ככה נשיג את התבונה ואת התפתחותה ונפתור את כל קללות האדם. כלומר אתה לא מביא חיים לעולם אכזר ולעולם של תהו ובוהו ואומר יש ברירה טבעית אקראית, אתה לוקח אחריות על כל הסבל הקיים בעולם ורק אז אתה יכול לחשוב על להוליד\ליצור חיים ולחיות באמת.

עכשיו שאנו יודעים מהי חיים, אפשר להתחיל להעמיק מהי חירות. וכפי שהבאתי מחכמינו בתחילת המאמר, יש שלושה דברים בסיסים לחירות

1, חירות ממלכויות (עבד לישות דמיונית).
2, חירות מחולאים רעים נפשיים וגופניים = ייסורים.
3, חירות ממוות.

חג חירות שמח לכל בית ישראל ולכל האנושות. מי ייתן שכל אדם ביקום יהיה בן חורין באמת, אמן ואמן,,,,,,,,

בברכה

Max maxmen