לא לגמרי דוממים

מאהבת התינוק לדובי שלו עד לאשה שנישאה למגדל אייפל -- מה משמעות הקשר שלנו לחפצים?
X זמן קריאה משוער: 2 דקות

ילדים מתייחסים לעצמים דוממים כאל יצורים חיים. נדמה שזו התנהגות שמתרחשת אצלם באופן טבעי, ואנחנו גם מעודדים אותה: מלמדים את ילדינו לתת נשיקה לדובי, "להחזיר" לרהיט שקיבלו ממנו מכה, להשכיב את הבובה לישון. במקרה של הדובי והבובה יש לפחות דמיון בין החפץ הדומם ליצור חי, שיכול להסביר את התחושה הזו. אבל למה ילדים חושבים שהרצפה יכולה להכות אותם?

האם ילדים אינם מבחינים באופן ברור בין חי ודומם? הפסיכולוג ז'אן פיאז'ה בדק אם ילדים מייחסים תכונות אנושיות כמו כוונה וידיעה לעצמים. הוא טען כי האבחנה בין חי ודומם מתפתחת בהדרגה - תחילה מייחסים הילדים תכונות אנושיות לכל העצמים, אחר כך רק לאובייקטים שפועלים באופן כלשהו, בשלב הבא לעצמים נעים בלבד, ולבסוף רק לאלה הנעים בכוחות עצמם. עם זאת, הניתוח של פיאז'ה זכה לביקורת, ומחקרים אחרים טוענים שילדים בני שלוש כבר יודעים לייחס רגשות לחיות ולאנשים, אך לא לעצמים דוממים, ואפילו תינוקות בני תשעה חודשים מסוגלים להבדיל בין חי ודומם.

היכולת להבחין בין חי ודומם היא חלק מתהליך ההתפתחות של הילד, אך מצד שני גם ליכולת להתעלם מההבדל יש תפקיד חשוב. כך למשל "אובייקט המעבר", מושג שטבע הפסיכואנליטיקאי דונלנד ויניקוט לתיאור עצם שהילד מאמץ בתהליך הפרידה שלו מהאם. החפץ מעניק לילד ביטחון שמאפשר לו להתמודד עם התודעה שהוא ישות נפרדת מאמו. והחפץ הזה לא חייב להיות דובי או בובה, הוא יכול להיות גם שמיכה או כרית.

במקביל ליכולת להבחין בין חי ודומם מתפתח אצלנו גם הדמיון והיכולת לייחס מחשבות ורצונות לאחר, ואנחנו מתרגלים אותו על מה שסביבנו  - על החפצים שלנו. היכולת להאמין שחפצים דוממים הם חיים מאפשרת לילדים לתרגל רגשות, אחריות, תקשורת וסיבתיות. מפתה אמנם לחשוב שהתרבות החומרית שלנו, או החשיפה לסרטים ולספרים עם עצמים מדברים משפיעות עלינו, אך נראה שזה בדיוק להפך. היכולת להאניש עצמים טבועה בנו, והאנתרופולוג סטוארט גת'רי סבור ש"אנתורפורמפיזם שיטתי" עומד בבסיס המחשבה הדתית שלנו.

רבים מאיתנו, אם נודה על האמת, לא מפסיקים לייחס חיים לעצמים דוממים גם בבגרותנו. אנחנו שומרים את הדובי הישן לא רק בתור מזכרת, אלא גם מתוך רחמים. הידיעה שמדובר במילוי עטוף בד היא לא משהו שאנחנו באמת יכולים לתפוס; חוש הסימטריה שלנו הוא לא היחיד שנפגם כאשר פינת השטיח מקופלת או התמונה עקומה; ריחמתי שנים על מאווררים כי חשבתי שהם מתעייפים מהסיבוב הנצחי שלהם. בדרך כלל התחושות הללו בקושי מנוסחות, אבל אצל אנשים מסוימים הם הפכו לעניין מוצהר: כמו במקרה של אריקה אייפל, אישה אמריקאית ש"נישאה" למגדל אייפל, ומקיימת מערכת יחסים ארוכה גם עם חומת ברלין.

וכך נדמה שהידיעה שחפצים הם דוממים מתקיימת אצלנו במקביל לתחושה בלתי מודעת שהם חיים. כמו הילדים, שאם דוחקים אותם לפינה מודים שהבובה אינה יכולה לראות, אך זה לא מונע מהם להתייחס אליה כאילו היא רואה. אולי הרגשות שפיתחנו כלפי החפצים בשלב מוקדם בחיינו טבועים בנו עמוק יותר מהידיעה על דוממותם.

מקורות:היסטוריה של אהבה אנושית לחפצים דוממיםמה ילדי גן יודעים על עצמים חיים ודוממים

Faces in the Clouds: A New Theory of Religion

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על לא לגמרי דוממים

02
כורה

לטעמי זה לא נגמר שם, היחס הזה לחפצים ולצורך בהפיכת חפצים לחלק חשוב מהחיים שלנו ממשיך גם אל המחוזות החשובים יותר של חיינו.
כך למשל מאמינים נוהגים לייחס לחפצים תכונות של קדושה או של קסם.
לכל דת ולכל מאמין יש אביזרי קדושה ואביזרים שנחשבים למשהו שגדול יותר מסך חלקיו הארציים הפשוטים. הסיבה היא שהאנשה וייחוס הסגולות הללו לחפצים היא משהו שהוא צורך נפשי עמוק של בני האנוש. הצורך "לראות" את הרגש ולחוש אותו הוא הצורך שמסופק על ידי השימוש הזה בחפצים. הצורך להראות את הממשות של האמונה ושל האהבה ואפילו של השנאה ונקמה(בובות וודו) הוא הצורך שהאדם ממשיך למלא גם כאשר הוא מזמן לא עולל קטן. הדתות שניסו להתעלות מעל לצורך האנושי הזה וייחסו למאמינים הללו כאל עובדי אלילים כמובן שנכשלו במשימתם ובני האנוש המשיכו לסגוד לאלים דרך החפצים ואף לחפצים ממש. אפשר לראות ביהדות של היום את האמונה באנשים (ממש) ובחפצים (ממש) ושוב הצורך הזה של האמונה במה שאפשר לראות ולחוש ולשקף את הרגשות צפה ועולה. החבדניקים למשל והנחמנים (ברסלבים) לא מתאפקים מלהאניש את האלוהות ולהפוך את הרבנים שלהם לאלוהים ממש ולמשיח וכו'. כל עוד אנחנו נטועים במציאות המוחשית, רק הגיוני שנדרוש לגעת גם ברגשות. ולקינוח: הארעיות האנושית גם היא גורם חשוב בהיצמדות שלנו לחפצים, שהם לעומתינו במקרים מסויימים ניצחיים.
סוף החפירה.

04
דן פלד

דבר ראשון הייתי מפריד בין התופעה שהתייחסת אליה במאמר ובין אנשים אקסצנטרים שצריכים תשומת לב כמו הגברת אייפל. זו אינה אותה תופעה. לא שאני טוען שההשלכ הרגשית על חפצים מפסיקה בגיל הינקות, אבל אין קשר בין האקסצנטריות שתארת, שהיא מגלומנית ואגוצנטרית ובין היקשרות ממשית לחפצים.
מעבר לכך אוכל רק להוסיף ממה שאני מבחין בו כהורה, שבני מבחין בין חפצים לבין יצורים חיים לפחות מגיל שנה וחצי, אולם גם עכשיו כשהוא בגיל שלוש הוא משתמש בחפצים כאלה ואחרים כדי לתרגל ולשחזר סיטואציות חברתיות שעברו עליו בגן או במשפחה וליצוק בה תוכן ומשמעויות נוספות.
יש לי הרגשה שיש קשר בין שימוש בחפצי מעבר ובין פיתוח של יכולות אמפטיות.
אני לא יכול להגיד בוודאות מה זה אומר על מבוגרים, אבל בהסתכלות על חברות שונות בהיסטוריה האנושית אפשר לראות לדוגמה שבחברות פאשיסטיות יש נטייה לקדש את החדש והנוצץ ולזלזל במה שישן.
סתם בשביל לעצבן קוראים מסויימים, אוסיף שאפשר לראות את זה גם באובססיית הניקיון והבנייה מחדש של הגברת שרה נתניהו. לקטגוריה הזאת גם הייתי מכניס את הגברת אייפל, אשר החליטה להכריז בעלות על אובייקט ציבורי ענק ומפורסם בעולם כולו. את המגדל אגב איש לא שאל ואיש גם לא ביקש את אישורו, מעניין איך זה מסתדר עם הרעיון של נישואין והדדיות.