חפש לי תמונה

דומה שמאגרי תמונות אינטרנטיים בתשלום הם האילוסטרציה השלמה ביותר של הפנטזיה הקפיטליסטית. בתור שכך, היית מצפה שהיא תהיה לבנה, עשירה וגברית – והיא אכן כזאת.

אבל לפנטזיה חדרו גם רכיבים אחרים, לא הגמוניים. לדוגמה, חיפוש הערך "Children" ב-Thinkstock, אחד משני מאגרי תמונות האילוסטרציה הגדולים בעולם (השני הוא Shutterstock), על פי מפתח פופולריות, מביא כבר בדף הראשון ללא מעט ילדים שחורים, או לילדים שחורים עם הוריהם השחורים. התמונה הראשונה של חבורת ילדים נראית כמו צילום מקייטנת האו"ם. נראה אם כך שיש הפנמה שזה מה ש"נכון" להראות: הפנטזיה כבר מופיעה ביחד עם הסובלימציה. מה אין? משפחות מעורבות כמובן. עד כאן.

בהמשך יש גם ילדים אסיאתים, והיספניים, ונראה שגם מוסלמים-אמריקאים. חלילה לא שמנים. כך שהשמנים הם אומה המקופחת באמת. אבל גם לתקינות הפוליטית יש גבולות, ולא כל היבטי המאגר חדורים בה, שכן המאגרים הללו בכל זאת נועדו למלא פונקציה כלכלית: תמונה של המילה "שחורים" תקפיץ שחורים, ותמונה של "אסיאתיים" – אסיאתיים. מה לעשות שצריך למלא כתבות עיתונאיות, פרסומות וכרזות בתמונות הללו. הבו לי שתי אסיאתיות ואחד שחור. הסייגים על הפנטזיה מופנמים רק בכל הנוגע לתוכן המוצר, לעולם לא בהקשר של תהליך הייצור עצמו. הוא חזק מהכול.
*

המבט המרוכז במאגרי התמונות המסחריים, כמכלול שטרם התפרק לחלקים-חלקים המפוזרים בעולם, מעלה על הדעת שיטוט במוזיאון המתעד את דברי ימי אימפריה שנפלה. בתפקיד הטקסט האידיאולוגי הבוטה, הנמסר תמיד בגמלוניות מבעד לחפצי הממורביליה, מתפקדים כאן הערכים האסתטיים החמוּרים שמשתקפים בתמונות. הכול משויף, חד, צוהל ומלוקק – תמונת עולם דיסטופית הלקוחה היישר מתוך סיוט. כיצד מה שנועד לשרת את הפנטזיה מתגלה כהיפוכה? הכול, כמובן, שאלה של מינון. התמונות הללו אמנם מופיעות אחת ליד חברתה, אך לא נועדו למבט הבוחן אותן יחדיו. אנו חוזים בהצגה שלא יועדה לקהל. בשל כך גם האפליה המתקנת שבה המאגרים נוקטים ביחס ל"אחרים" נעשית כה מפורשת וניכרת לעין, מביכה את המתבונן.

ככלל התמונות תמיד בוהקות מאוד. ההתרשמות הבלתי אמצעית החזקה ביותר מצפייה רנדומלית במסות של תצלומים היא בהירותם. אפילו ערך כמו ברים, "Bars", איננו מאתגר אותה. הדעת נותנת שהפנטזיה הקולקטיבית של המושג "בר" תכלול סצנות מעושנות, אפלוליוּת כלשהי. אבל בכל שלושת העמודים הראשונים לא נמצא סליל עשן אחד, ואני מניח שזה ממשיך כך גם בעשרות העמודים הבאים. בקטגוריה "פאבים" המצב לא שונה בהרבה. עם זאת, ייתכן שכאן אני זה שחוטא ברומנטיזציה שאבד עליה הכלח, כי מי בעצם עדיין מפנטז על יציאה לבר וחזרה הביתה כשהשיער שלו מריח כמו מאפרה (לעובדה שזה כך במציאות אין כמובן שום משקל). אין זה אומר אגב שלמושג "עישון" אין ערך מכובד משל עצמו. שימו לב: הרוב המכריע של האנשים המופיעים בעמודיו הראשונים נראים כמעשנים מתוך מתח, בעליל לא נהנים.

"קפה" הוא (בעיקר) פולי קפה. תה הוא (בעיקר) פעולת החליטה. "קוקה קולה", לאורך כל שני העמודים הראשונים, היא רק המשקה עצמו, מזוג לתוך כוס – עירום מהמותג. מעניין: במאגרי התמונות בתשלום, חומר הגלם של הקפיטליזם, המותג מוחסר מהמוצר, בניגוד לכל היגיון כלכלי של התקופה. גם כאן שיקולים מסחריים חדרו לתהליך הייצור (במקרה הזה הימנעות מפרסומת חינם), עיוותו את תוכן המוצר והוא חדל לשקף את המציאות שהוא מייצג. בהנחה כמובן שהוא לא שם לעצמו למטרה לייצג את אופנת ה"סופרמרקט הגנרי" ההיפית, המתקיימת בשולי המערכת הכלכלית.

תמונה אחת בעמוד הראשון בכל זאת מרשה לעצמה להראות בגניבה את החמישית העליונה של הפחית האדומה המזוהה. רמז דק כמו מלחמה. היא ממחישה היטב שבכל הנוגע למותגים, ההחסרה היא למעשה הדרגה הגבוהה ביותר של נוכחות: העובדה שהמותג רק נרמז ואתה צריך להשלים אותו בעזרת הדמיון, מחייבת את אופן המחשבה הטהור ביותר עליו. לקטגוריה Apple, לעומת זאת, לוקח עמוד וחצי כדי לשרבב Imac בינות לתפוחים.
*

יש כאן אוצר בלום עבור פילוסופים: אתה מקיש מושג, אפילו הוא מופשט, ומיד מופיעה האונתולוגיה שלו, מורכבת מפסיפס של עשרות תמונות. מקיש מילה ומקבל את הדבר. הפער בין העולם לייצוג נמחק. תרשום "חברוּת" (Friendship) ויופיעו בפניך כמעט אך ורק חבורות של בנות. האידיאה של חברות התחלפה, כמדומה, מאז ימי "קיד וקסידי", שלא לומר עברה ניתוח לשינוי מין. תרשום "אהבה" וייתכן שתתפגר מרוב כמות הקיטש. ודוק: במקום יחסית גבוה מדורגת ילדה המחבקת כלב. גם זו אהבה. "אהבה" ו"פחד" יחדיו כבר יפנו באופן כמעט בלעדי לעולם טרנסצנדנטלי, של שדים ומפלצות; חלילה לא לפחדים שמעורר הרגש בחיים האמיתיים. היוצא מן הכלל: דובי שנשכח במכונת כביסה.

צבעים, "colours", מגולמים מחצית מהזמן באובייקטים, אולם מחצית מהזמן ישנו גם ניסיון אמיתי להפשיט אותם מהם, בבחינת אידיאות של צבעים. "קטן" (Small) הוא, על פי רוב, המחשה של המושג על ידי השוואה בין שני אובייקטים שונים בגודלם או ייצוג של אובייקט בפרופורציה קטנה במפגיע (כמו מכונית המוחזקת בין שתי אצבעות). "גדול" (Big) פורש רבות מאותן התמונות. חסכון פשוט בעלויות.

Second הוא "שני" ולא "שנייה". Novel הוא "רומן" ולא "חדשני". Tackle הוא תיקול בפוטבול ולא התמודדות, Hit היא מכת בייסבול ולא להיט. Current הוא, באופן מפתיע, עכשווי, ולא זרם (על ידי ייצוג פריטי אדריכלות עכשוויים); מקרה נדיר שבו המופשט קיבל בכורה על פני הקונקרטי. ללמדנו את חשיבותו של ערך העכשוויות בתרבות העכשווית. ומהו "דו משמעי" (ambiguous) כשלעצמו? הוא... לא ברור מה הוא. ערב-רב של דברים. דומה שהמילה הזאת שיבשה את הסיסטמה. מה שבכל זאת בולט בתוצאות שהיא מעניקה זו נוכחות מסוימות לטרנסג'נדריוּת.
*

זאת ועוד. "תאגיד" הוא תמונות רבות של צעירים עומדים בלב חלל משרדי ודנים – סנכרון מרשים עם הטרנד העכשווי בעולם התעסוקה האמריקאי, לעבוד כל היום בעמידה. "פירמה" מביאה את אותן התמונות פחות או יותר, של אותם החללים המשרדיים, רק בהבדל אחד: כשהם ריקים. לאמור, הפירמה היא התאגיד מינוס האנשים שבו. הגיוני. חברה, Company, מעלה, בצד לחיצות יד רבות (תמיד גבריוֹת), מספר גבוה להפתיע של תמונות די זהות, המורכבות כולן משורות-שורות של אייקונים צפופים. הן די מלחיצות; מהדהדות קוד התנהגות דיסטופי כלשהו. זהו מופע מפתיע במיוחד – בלתי מודע – של הניכור השורר בעולם העבודה.

מותג, Brand, הוא בראש ובראשונה תמונות של המילה Brand כתובה בצורות כאלו ואחרות. המסמן ללא המסומן. ייתכן ש-Thinkstock, מותג מוביל, לא חושב שיש מאחורי המילה העושה אותו למה שהוא, ממשות כלשהי. כסף (Money) הוא חלילה לא ערימות על גבי ערימות של שטרות – גם בתוך מרחב של פנטזיה יש דברים שאין לומר אותם באורח מפורש.

ובמחלקת המטא: צילומים, Photographs, הם פולרוידים, רובם שחורים לגמרי. כנראה עדיין בעיצומו של תהליך הפיכתם לעוד חוליה בשרשרת הצבעונית האינסופית הזאת (על פי ויקיפדיה, יש בת'ינקסטוק כ-80 מיליון דימויים). תמונות, Pictures, מניב תוצאה כמעט זהה. רעיון, Idea, הוא נורות מהבהבות. האושר, Happiness, מֶעַרֵב פרחים רבים. האמת (Truth) – לחיצות יד למכביר. משולשות, מרובעות ומחומשות. מדוע? כנראה בשל הענקת הבכורה לאמת המשפטית, נוסח "זו האמת עליה הוסכם בעסקה", על פני זו המטאפיזית. אלוהים הוא קרני שמש.

ולבסוף, השאלה הרפלקסיבית האולטימטיבית: מהי הפנטזיה של "פנטזיה"? משום מה, היא כוללת הרבה מאוד יערות ועצים. מישהו מנסה להגיד לנו שמה שאנחנו באמת רוצים, זה לחזור לטבע.

 איתי זיו הוא כותב, עורך ספרי עיון, מורה לעיתונות ותלמיד מחקר בהפוגה.

הערת המערכת: התמונה הראשית ב"מחשבה" שלפניכם היא אחת התוצאות הראשונות המתקבלות עם חיפוש BIG במאגר המשמש את "אלכסון", Getty Images.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי איתי זיו.


תגובות פייסבוק