חשוב לתעות

פסיכולוגים דנים כעת ברצינות בדחיית שלב "הבגרות" לגיל 25. הסיבה לכך מבחינתם היא שלאנשים צעירים לוקח יותר זמן ל"התחיל" או לבחון את כל השלבים שנהגו להגדיר את הבגרות. ואני אומר: טוב מאוד.

כאשר אדם צעיר מדלג בחופזה ובחוסר הגיון מעבודה אחת לאחרת הדבר נתפס כמשהו רע, כסימן לכך שהוא אינו מוכן להתבגר. לעיתים קרובות הוא יסיים את לימודיו וייבהל מול הררי האפשרויות וחוסר הוודאות שמאפיינים את אופק הקריירה המודרנית.

כאשר אדם צעיר מדלג מעבודה אחת לאחרת הדבר נתפס כמשהו רע, כסימן לכך שהוא אינו מוכן להתבגר. ואני אומר: טוב מאוד.

הבהלה מתרחשת מסיבה טובה. מגיל חמש ועד גיל 22 רובנו חיים במה שאני מכנה "חיי שלבים" אשר מסגרתם הרחבה נקבעת עבורנו תוך התמקדות קצרת טווח במעבר לשלב הבא. אנחנו הולכים לבית הספר, מסיימים אוניברסיטה ומוצאים עבודה. סימנו "וי" על כל אחד מהשלבים.

אך כאשר אין בפנינו יותר שלבים קבועים מראש, רבים מאתנו עושים אחד משני דברים: או שאנו הופכים למשותקים מרוב אפשרויות או שאנו רצים בחזרה למצוא שלבים נוספים לעבור. אנו נמנעים מאפשרויות שסופן אינו ברור מראש, ובמקום זאת אנו חוזרים ללימודים או מוצאים עבודה ש"מתאימה" לתואר שרכשנו.

אני מעוניין להציע דפוס חשיבה שונה: אלו שהם "נטולי מטרה" חושבים נכון. החשיבה לטווח קצר שמקורה ב"חיים המובנים משלבים" מסתיימת בדרך כלל במה שהכלכלן דיוויד גרייבּר מכנה "משרות בולשיט". משרות שאתה הולך עליהן "רק כי צריך". אלה הן משרות שתכלית קיומן הוא לוודא שאנחנו עובדים. משרות שגורמות לנו תסכול כי אנחנו לא עובדים בהן למען עצמנו אלא כדי להרגיע את ציפיות הסביבה מאתנו. אנחנו עובדים במשרות אלו רק כדי לסמן שעבדנו בהן. ככל שהחברה הופכת להיות יצרנית יותר ומתקדמת מן הבחינה הטכנולוגית, המשרות האלו תהיינה הראשונות שייעלמו. בתור אנשים צעירים אנו עומדים לבלות את שארית חיינו בריצה קדימה כשבעקבינו נושכים מיקור החוץ והאוטומציה. הליכה בדרך שלנו איננה רק דבר נחמד: היא נדרשת.

כלומר התנאי להצלחה עובר דרך סקרנות, דרך אימוץ קריירה שאינה תחומה, כדי ליצור משהו משמעותי. כדי לעשות זאת עלינו לנתק את הכישרון המולד שלנו ממטרותינו. בעבר בחנו את המיומנויות והכישרונות שלנו ופעלנו למצוא משרה בהתאם. כיום יועיל לנו יותר להקדים לשאול את השאלות גדולות בדבר ההשפעה שלנו על המציאות, ואז לעבוד לאחור כדי לחפש את התשובה המתאימה. משתלם יותר לנתח ולפרק את מרכיבי הקריירות שלנו. והדבר אורך זמן וכרוך בטעויות. לפסיכולוגים חסרי המעוף הדבר עשוי להראות כ"גיל התבגרות מורחב". בפועל זו הבחירה ההגיונית היחידה.

למעשה ככל שנתיבי הקריירה יבלבלו יותר אנשים התקועים בדפוס החשיבה הישן כך ייטב. מכיוון שמרבית המיומנויות והכלים הנדרשים ברוב העבודות משתנים במהירות אנו יכולים לעבור משלב הטירונות לשלב המומחיות מהר יותר מאי פעם. מנכ"ל אמזון ג'ף בזוס משתמש בחברה שלו בתבנית דומה שבה "משימה קודמת למיומנות".

"בסופו של דבר המיומנויות הקיימות יתיישנו. עבודה לאחור ...דורשת מאיתנו לרכוש יכולות חדשות ולהפעיל שרירים חדשים לא משנה עד כמה הצעדים הראשונים הללו עשויים להיות לא נוחים ומגושמים".

לא כדאי לנו להימנע מן הבהלה שאוחזת בנו כאשר אנו הולכים לאיבוד. יש לאמץ אותה מפני שבתוך התעייה הזו אנו מוצאים את מה שאנו רוצים לעשות. כניעה ללחץ הציפיות של אחרים רק מעכבת את הבלתי נמנע. לוקח זמן לענות על שאלות גדולות כגון "באיזה אופן ברצוני להשפיע?" לוקח זמן למצוא את מקומך בעולם. זהו משחק לטווח ארוך שלעיתים קרובות צופן בחובו כאבים בטווח הקצר.

בראיון שנערך ב-INC Magazine עם פול גרהם מייסד חברת Y-Combinator (חברה המסייעת בהקמתן של חברות סטארט-אפ) הוא מדבר על החשש מפני לקיחת פיקוד כבעיה הגדולה ביותר שהוא מאתר כיום אצל אנשים צעירים הנכנסים לפרויקט החממות שלו:

"הם אינם מבינים עד כמה הם יכולים להיות עצמאים. כאשר אתה ילד הוריך אומרים לך מה עליך לעשות. אחר כך אתה בבית הספר ואתה חלק ממוסד האומר לך מה לעשות. אחר כך אתה הולך לעבוד בחברה כלשהי והיא זו שאומרת לך מה לעשות. לכן אנשים מגיעים אלינו כמו גוזלים בקן הפותחים את מקורם ומצפים שנאכיל אותם. אנו חייבים לומר להם 'אנחנו לא הבוסים שלכם. אתם האחראים עכשיו'. חלקם נבהלים מאוד מכך. אנשים מסוימים נועדו להיות שכירים. אחרים מגלים שיש להם כנפיים והם מתחילים לנפנף בהם. אין כמו להיזרק מצוק כדי לגלות שיש לך כנפיים"

אם אתם מוצאים את עצמכם ללא התחייבויות רבות ולא בטוח מה הלאה, חגגו זאת. התענגו על ההזדמנות לעשות פנייה חדה בזמן שכולם הולכים בתלם. סביר להניח שזוהי הפעם היחידה שבה איננו כבולים על ידי התחייבויות. להרגיש לחוץ על ידי אחרים ולברוח זהו בזבוז עצום של הזדמנות. גרוע מכך, לא להסתער על מה שחשוב לך מפורר עד דק את כל הרעיון של קריירה.

השלב הבא תמיד יחכה שם. למרות שאני חושד שברגע שתאזרו את האומץ ותבנו את הסבלנות ללכת בדרך שלכם, לא תרצו לשוב עוד לאחור.

 

שון בלנדה (Sean Blanda) הוא העורך הראשי והמנהל של 99U, אתר שזכה בפרסים ומשמש פלטפורמה לכנס שנתי. הוא מחברה של סדרת ספרים ועורך רבעון העוסק בהעצמת הקהילה היצירתית. שון בלנדה מתגורר בניו-יורק.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי שון בלנדה.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על חשוב לתעות

01
הורה

בעיה...לא רק של הצעירים, אלא גם של היצע נמוך של משרות במיוחד בפריפריה. שנים חשובות שהולכות לאיבוד לחיסכון והפרשות פנסיוניות. חבל שהכתבה לא מספקת פתרונות או לפחות הצעות לייעול להכנה ולפיתוח כישורים ומיומנויות עבור צעירים בעולם האמיתי.

02
לא יודעת את השלב הבא

לא יודעת את השלב הבא : זה מוזר שכתוב בתחילת המאמר שדנים על כך שרק בגיל 24 זה הזמן להיתגבר יש ילדים שבגיל צעיר כבר ניהים הורים אז לגבי כך אני לא בטחה .. אבל זה בהחלט נכון המאמר והוא מדבר על הרבא ממה שאני מרגישה אחשיו . חברה אמרה לי ליקרוא את המאמר ביגלל משאני חובה אחשיו אני עוד חודשיים בת 21 והישתחררתי ליפני שלושה וחצי חודשיים ועדיין איני צליחה למצוע עבודה . אני לא גרה במושב מבודד או רחוק אבל לא הרבא מכירים אותו והתחבורה הציבורית בו רק אחשיו מתחילה . הצבע נתן לי כוחות והקרתי את עצמי מחדש ויותר מיזה הקרתי בי כוחות שלא ידעתי עליהם כמו היחולת לעמוד בלחצים ותחת קושי ועומס ועדיין לבצע את העבודה ולעזור לאחרים ועדיין לנסות ולשמור על השפייות והשמחה . ליפני סייום השירות כבר לא יכולתי לחכות ורציתי לסיים כדי שאוכל לצעת לחופשי ולעשות את הדברים שאני רוצה לעשות ולא להיות סגורה בתוך בסיס אם חוקים ,ידעתי שיש עולם בחוץ שרק אחשיו היתחלתי להיפתך עליו כשפגעשתי אנשים שונים מקצוות שונים . לא רציתי ישר לינסוע לטייל ולשכוח את עצמי זה לא אני . היה לי חשוב כודם כל לעשות רישיון כדי לתת לעצמי עוד כלי לעצמעות להיתגבר על הפחד שבגללו נמנעתי מלנהוג ולכן זה גם חסם אותי לאפשרויות אחרות . אחשיו אני בתהליחים כימעט ליפני סייום האמת שזה לא כזה נורה וגם נתן לי והרגשה של עצמעות את הטסט הראשון לא עברתי למרות הלחץ והפחד הישתדלתי לא לתת לזה להפחיד ולמרות שלא היה קל כשה קיבלתי את התשובות זה היה פחות גרוע משחשבתי אז אני כבר מתכוננת לטסט הבא בתקווה שאני יעבור הפעם. אבל חוץ מרישיון אני עדיין מחפסת עבודה שזה הבעיה העיקרית ומשה כתבת במאמר אני בהתחלה היתי בגישה של "חיים ורודים" והכל קל וחשבתי שעבודה מחכה לי בחוץ ושאני יעבוד שנה במלצרוץ שזה הכי קל ונכוח ירביח ואז יוכל לנסוע לחופש קצר.... כמובן שזה לא בדיוק כרה והלחתי לבית קפה שמאוד אהבתי ותיחננתי לעבוד בו כבר מזמן אך הם לא חזרו עלי אחרי הרעיון והבנתי שכנירה התשובה היא לא. וחיכיתי לעוד כמה מקומות שיפתחו שקיוויתי שאוכל לעבוד שם אך ללא הצלחה החלטתי לנסות סושיה שידעתי שיהיה לי יותר כשה ללמוד את התפריט ולעבוד במקום כזה הרעיון היה טוב והם היתלהבו וקבענו משמרות. במשמרת הראשונה עשיתי ארבע שעות במקום שעתיים במקום הראשון שנתן לי הזדמנות לנשות לעבוד זה לא היה קל ולעבוד מהר ניסית להקשיב ולזכור את כל משה המנהלת אמרה לי למדתי את התפריט היטב עדיין היו דברים שהיתבלבלתי ולא זחרתי סיימתי את המשמרת הרשונה בערב והרגשה שלא היה קל אבל זה היה בהחלט מספק כשה קיבלתי את הכסף בסוף היום והרבחתי אותו עצמי . אבל יום אחרי זה היא התקשרה ואמרה שזה לא מתאים שוב פעם הרגשתי רע ושחזרתי לנקודת ההתחלה. ניסיתי עוד כמה בתי קפה אבל הבנתי שהעבודה לא מתאימה וקיבלתי יותר מידי לא שזה גרם לי להבין שזה לא בישבילי . אמרתי לעצמי שקנירה זה לא מתאים והחלטתי למחוק הכל ונסות דרך חדשה חיפסתי עבודה מועדפת והיסתכלתי בהמון אתרים לחיפוש עבודה ומסרות דרושים, היה גם תקופה כשה אם אמא שלי לא הרגישה טוב והפסקתי לחפס עבודה ולעזור לה ולעשות את עבודות הבית . הרגשתי שאם אני לא עובדת לפחות אני עדיין יכולה לעשות משהו כדי להקל על המצב . היא הבריא לאט לאט והיתחזקה ואני המשחתי בחיפוס עבןדה וחקרתי עוד מקומות , אתה בטח שועל אז מה אים לימודים ? טוב לימודים זה לא הצד החזק שלי ויש לי קשעים כך שלימודים לא כך רלונטים לי כרגע אולי בהמשך ארצע לכחת קורס או משהו אך חשוב לי לבסס את עצמי ולא להיות תלויה בהורים אני לא אוהבת לכחת מהם כסף למרות שהם נותנים לי ומשתדלת לא להגזים בקניות . אני מעדיפה לשלם בעצמי מהחיסכון שלי מכסף שחסחתי מהצבע ומאוד דברים אחרים. אני מרגישה תסכול בגלל חוסר עבודה נכון שאמרת של דבר מגיע וזה לא קל וכולם אומרים זה שזה שלא היתקבלתי לא אומר שאני לא טובה , אבל בהרגשה ביפנים זה עושה לא טוב שלא מצליך לי אני רוצה להאמין שזה בגלל שעוד לא מצעתי את המקום המתאים . אני כבר לא יודעת איפו לחפס מה לעשות כי חפסתי דברים שעינינו אותי וזה לא עבד , אז אני משתדלת לא להיתיאש ועדיין לנסות לחפס ולקוות שאני ימצע משהו טוב להרים רוש קדימה וכשאני ימצע משהו שאני אוהבת אני ידע אני מבינה שצריך לטעות כדי להגיע לתשובה הנכונה ,המשפחה שלי והחברות שטומחים ואוהבים ומבינים שאני עושה את הדרך הזו כדי בסוף למצוע את הדרך הנכונה וזה משאני צריכה אני אתעקש ובסוף אני אמצע בנתיים אני עושה את הדברים שאני אוהבת לרכוב על סוסים ולשחק טניס ולהיות בבית אם המשפחה כי אחרי שנתיים בצבע היתגעגעתי ואני שמחה להיות שוב איתם. ואני מצתאתת משפט שכתבת שמאוד היתחברתי שהוא מאוד נכון :הליכה בדרך שלנו איננה רק דבר נחמד: היא נדרשת.
וחגגו זאת . זה נכון וזה משה אני מתכונת לעשות עד שאני אמצע כי בסוף יהיה טוב (: . תודה על ההקשה ועל הכתבה ,כתבתי ארוך כי הגשתי שמשכתב נכון ואני צריכה לספר כי זה עוד שלב לפתרון הבעיה.

    05
    נעמי

    בצדק מתפעלים כאן מהיכולת שלך להתבונן בנפשך ולהבין את מה שקורה לך, זו אחת היכולות החשובות להתמודדות בעולם המשתנה והמבלבל של זמננו. מכיוון שאת נשמעת אמיצה- אני מציעה לך דבר נוסף: לבקש בכל מקום שדוחה אותך- (כמו הסושיה למשל) שיתנו לך פידבק על עבודתך והסבר מה היה לא מספק, כי את רוצה ללמוד מהניסיון. אולי לא בכל מקום ייקחו את האתגר הזה טוב, אבל זה מעורר הערכה ותוכלי ללמוד המון! וגם להתחזק ביחסי אנוש. בהצלחה!

    06
    ניצן

    כתבת מאוד יפה. התחברתי לכל מילה מדבריך.
    אין לי ספק שנכונה לך הצלחה, הגשמה ואושר בהמשך.
    לא יכול להיות אחרת. אדם כמותך עם יכולת התבוננות כה עמוקה, עם רגישות כה גבוהה, לא יכול אלא להצליח.
    מבלי להכירך, אני בוטח בך ומאחל לך הצלחה בכל מה שתבחרי.

07
נועם

תודה על התגובה הארוכה:) אם הצלחתי להכיר אותך מעט ממה שכתבת אני מאמין שאת תגיעי למקום שטוב לך אם רק תמשיכי כפי שאת ותתפתחי עם כל צעד בדרך והכי חשוב תחייכי ותיהני מהדרך. אני מאמין בך

08
הע

קראתי כל מילה שכתבת.
יש לי הרגשה שהיכולת שלך לספר לעצמך ולהבין את כל מה שקורה לך היא המפתח שלך למצוא לך מקום טוב בעולם ובלב.
העולם גדול
ויש לך זמן
הרבה זמן
בהצלחה!!