פרויקט המחילה טיפול פסיכולוגי, לא כלא

באוגוסט 2008, בתה בת ה-21 של ליז בְּרֶרֶטוֹן, רות, נהרגה בתאונת דרכים במהלך נסיעה מפורסמות' לביתה שבקרוידון. שנתיים לאחר מכן, הנהג נשלח לשנתיים מאסר בגלל גרימת מוות בנהיגה מסוכנת ורישיונו נשלל לשנתיים. הוא שוחרר כעבור שנה.

רות נהגה לערוך בכול שנה בקיץ ברבקיו לחבריה. בשנת 2008, אחרי שסיימה את לימודיה באוניברסיטת פורתסמות', היא הייתה אמורה לחזור הביתה ברכבת כדי לחגוג, אבל שינתה את דעתה ברגע האחרון והחליטה לנסוע הביתה עם חברה ספנסר.

בערב, אחדים מחבריה של רות הגיעו אלינו הביתה וכולנו המתנו לה. ניסינו לצלצל אליה, אבל לא הייתה תשובה. בסופו של דבר, אחר מחבריה של רות צלצל לחברה אחרת, שידענו שגם היא נסעה באותה מכונית. כך נודע לנו שהייתה תאונת דרכים ושרות במצב קשה.

בעלי כבר ישן, ולכן החלטתי לא להעיר אותו ומיהרתי לבית החולים עם חבריה של רות. כשהגענו לקבלה, האחות אמרה ששמה של רות אינו מופיע ברשימה. שניים מהנוסעים האחרים המתינו שם גם הם, אבל איש לא ידע איפה רות. הרופאה אמרה לי שהמשטרה רוצה לדבר אתי בחדר המיועד לקרובי משפחה. ידעתי שמשהו רציני קרה, אבל עדיין ציפיתי למצוא את רות בחיים. זמן קצר לאחר מכן, שני קציני קשר-משפחתי של המשטרה בישרו לי בעדינות שרות מתה במקום התאונה.

אני חושבת שנכנסתי להלם, כי לא הייתי היסטרית אלא נטולת תחושה. ידעתי שאני חייבת להתקשר הביתה ולספר למשפחתי. אפילו כשהגיעו לבית החולים ונלקחנו לראות את רות בחדר התפילה, איכשהו, עדיין לא התפרקתי. המשכתי כך די הרבה זמן, עד שחצי שנה לאחר מכן סבלתי לראשונה מדיכאון.

שבועות לאחר מכן הבית היה מלא אנשים וזה ממש עזר לי. גם קהילת המתפללים בכנסייה שלי תמכה בי מאוד. בשום שלב לא כעסתי. לפני הלוויה קיבלתי מכתב מספנסר ומאימא שלו. במכתב הוא אמר שלו היה יכול היה מתחלף עם רות, וידעתי שהוא כן. ביקשתי מקצינת המשפחה של המשטרה להזמין אותו ללוויה, והוא צלצל להודות לי ואמר שיבוא. אני חושבת שזה היה מאוד אמיץ מצדו. חששתי מתגובתם של החברים של רות, אבל רובם לא זיהו אותו. אחרי הלוויה חיפשתי אותו, כי רציתי שידע שאנחנו לא שונאים אותו. היה ברור שהוא עצוב מאוד ושזה משפיע עליו לרעה. ידעתי שהוא מתמודד עם אבל משלו ושזה כנראה ישפיע על שאריות חייו.

ברגע שהמקרה הגיע לדיון בבית המשפט, נתבקשנו לספק הצהרה על מצבנו ועל האופן שבו התאונה השפיעה עלינו. לא רצינו להכביד על ספנסר, שממילא עמדה בפניו התמודדות קשה, ולא חשבנו שזה יכול להועיל לנו. רצינו לספק הצהרה שאולי תעזור לו לפני גזר הדין, כדי שלא יצטרך להיכנס לכלא. אמרתי בהצהרה ששיש אנשים בכלא שעשו דברים נוראיים כי זה מה שהם רצו לעשות, אבל ספנסר מעולם לא רצה לפגוע ברות.

במהלך המשפט ראינו עד כמה ספנסר שבור בגלל מה שעשה. הוא אמר לבית המשפט שהוא אהב את רות ושלא חולף יום שבו אינו חושב עליה. איך אפשר לרצות לנקום במישהו שאומר דברים כאלה? בעיניי, הוא היה זקוק לטיפול פסיכולוגי ולא לכלא. התקשרתי אליו כדי לברר איך הוא מסתדר – רציתי לתמוך בו. שלחתי לו גם תמונות של רות, למקרה שיישלח לכלא. רציתי שתהיה לו מזכרת, זיכרונות שיעזרו לו לשרוד.

בסופו של דבר הוא נידון לשנתיים מאסר וזה הכעיס אותי. זה לא עזר לאיש.

כשיצא מהכלא, הוא שלח לי הודעה והודה לי על התמיכה ומאז, בכול שנה, ביום השנה למותה של רות, הוא מגיע לחצר הכנסייה ומניח על קברה פרחים. בדרך כלל אני מתקשרת אליו כדי להודות לו על הפרחים, אבל פרט לכך אני חושבת שעדיף להניח לו לנפשו.

המשפחה כולה מרגישה כמוני. על אף שספנסר אשם, אנחנו לא כועסים. הכעס יכול לגרום לך להיתקע בתהליך האבל. פגשתי אחרים במצבי, שאינם מסוגלים להתקדם וברור שהם אוצרים בתוכם מרירות כלפי האדם שעשה את המעשה או כלפי המערכת שאכזבה אותם.

אחרי שרות מתה, הועלו לעמוד הפייסבוק שלה הודעות שבהן נכתב כמה הייתה נדיבה ואכפתית. היא מעולם לא אמרה משהו רע על מישהו, ולכן שימשה לנו דוגמה. רות הייתה כל כך סלחנית ואני יודעת שהיא הייתה מרגישה כמונו – ולא הייתה רוצה נקמה בספנסר.

החמלה שלה היא שמדריכה אותנו.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי דפנה לוי

תצלום ראשי: © The Forgiveness Project / Photo by Brian Moody

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על טיפול פסיכולוגי, לא כלא

01
חנה רודיטי

החמלה מתאימה אולי למקרה שתואר- לא מתאימה למקרים האחרונים בארץ שבהם נהגים עם עשרות דוחות תנועה עולים על הכביש עם רכב כבד!
לאלו לא גיעה חמלה- גם לא בחודש אלול....