טעות, טועים, טעינו

לפעמים רצוי לשחרר ולעבור הלאה, לא משנה כמה השקעתם במשהו. מה מונע מאתנו להודות בכך שטעינו?
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

הסרט היה נורא. אחרי שעה לחשתי לאשתי: "קדימה, בואי נלך הביתה". היא ענתה: "בשום אופן. אנחנו לא הולכים לזרוק 90 שקלים". "זו לא סיבה להישאר", מחיתי. "הכסף כבר הלך. זה כשל ההשקעה האבודה בפעולה - שגיאת מחשבה!". היא הסתכלה עלי כאילו נעצה את השיניים בפלח לימון. נו, טוב, לפעמים אני מתלהב מדי מהנושא, דבר שהוא בעצמו שגיאה בשם déformation professionnelle [מצרפתית, עיווּת מקצועי. הנטייה לראות את העולם מבעד למשקפי ההתמחות שלכם.]. "בזבזנו את 90 השקלים גם אם נישאר וגם אם נצא, אז הגורם הזה לא צריך לקחת חלק בהחלטה שלנו", אמרתי בניסיון נואש להבהיר את המצב. מיותר לציין שוויתרתי, ושקעתי לי שוב במושב.

יום למחרת השתתפתי בישיבת שיווק. מסע הפרסום שלנו רץ כבר ארבעה חודשים ולא השיג אפילו אחת ממטרותיו. הייתי בעד ביטולו. מנהל הפרסום התנגד וטען: "אבל השקענו בזה כל כך הרבה כסף. אם נבטל אותו עכשיו, הכל היה בזבוז זמן". עוד קורבן של כשל ההשקעה האבודה.

חבר שלי התמודד שנים עם מערכת יחסים בעייתית. בת‑זוגו בגדה בו שוב ושוב. בכל פעם היא חזרה אליו מלאת חרטה והתחננה שיסלח לה. הוא הסביר לי את זה כך: "השקעתי כל כך הרבה אנרגיה בקשר שלנו, שזו תהיה טעות לפרק אותו עכשיו". מקרה קלאסי של כשל ההשקעה האבודה.

כשל ההשקעה האבודה מסוכן ביותר אם השקענו במשהו המון זמן, כסף, אנרגיה, או אהבה. ההשקעה הזאת הופכת להיות הסיבה להמשיך הלאה, אפילו אם אנחנו מתמודדים עם מקרה אבוד. ככל שאנחנו משקיעים יותר, כך ההפסדים גדולים יותר, והדחף להמשיך הופך להיות גדול יותר.

משקיעים נופלים קורבן לעיתים קרובות לכשל ההשקעה האבודה. הרבה פעמים הם מבססים את החלטותיהם המסחריות על מחיר הרכישה. "הפסדתי כל כך הרבה כסף עם המניה הזאת, אני לא יכול למכור אותה עכשיו", הם אומרים. זה לא רציונלי. מחיר הרכישה לא צריך לשחק כאן שום תפקיד. מה שחשוב הוא הביצועים העתידיים של המניה (והביצועים העתידיים של השקעות חלופיות). באופן אירוני, ככל שהמניה מפסידה יותר כסף, כך המשקיעים נוטים יותר להיצמד אליה.

ההתנהגות הלא‑רציונלית הזאת מוּנעת מן הצורך בעקיבות, קונסיסטנטיות. אחרי הכל, עקיבות מסמלת אמינות. אנחנו מוצאים שסתירות הן דבר נתעב. אם אנחנו מחליטים לבטל פרויקט באמצע הדרך, אנחנו יוצרים סתירה: אנחנו מודים שפעם חשבנו אחרת. ההתמדה בפרויקטים חסרי סיכוי דוחה את ההכרה המכאיבה הזאת ושומרת על תדמיתנו.

מטוס הקונקורד הוא דוגמה מופתית לפרויקט ממשלתי בזבזני. למרות ששני הצדדים, בריטניה וצרפת, ידעו הרבה זמן שעסקי המטוסים העל‑קוליים לא יעבדו לעולם, הם השקיעו בפרויקט סכומי עתק - לפחות להציל את הכבוד. נטישת הפרויקט היתה מבחינתם זהה להודאה בתבוסה. לכן כשל ההשקעה האבודה מכונה הרבה פעמים אֶפֶקְט הקונקורד (Concorde effect). הוא מוביל לטעויות שיפוט יקרות, ואפילו הרסניות. האמריקאים העמיקו את מעורבותם במלחמת וייטנאם בגלל זה. קו המחשבה שלהם היה: "הקרבנו כבר כל כך הרבה במלחמה הזאת. זו תהיה טעות לוותר עכשיו".

"הגענו כבר עד לכאן..." "קראתי יותר מחצי ספר עד עכשיו..." "אבל אני כבר שנתיים בקורס הזה..." אם אתם מזהים את אחת מתבניות המחשבה האלה, פירוש הדבר שכשל ההשקעה האבודה נמצא בפעולה באחת מפינות המוח שלכם.

ברור, ייתכנו סיבות טובות להמשיך להשקיע במשהו כדי להגיע לקו הסיום. אבל כדאי להיזהר שלא לעשות את זה מן הסיבות הלא נכונות, למשל כדי להצדיק השקעות שירדו לטמיון. קבלת החלטות רציונלית מחייבת אתכם לשכוח את העלות עד כה. לא חשוב עד כמה השקעתם כבר, הדבר היחיד שאתם צריכים לשקול הוא את ערך העלויות והיתרונות העתידיים.

רוֹלְף דוֹבֶּלי הוא סופר ויזם. הוא המייסד של Zurich.Minds, קהילה של אינטלקטואלים, מדענים, אמנים ויזמים מהמובילים בעולם. הוא גם מייסד שותף של getAbstract, המוציא לאור הגדול בעולם של תקצירי מאמרים. הוא חי בלוצרן, שוויץ. לאתר הבית שלו לחצו כאן.

המחשבה מבוססת על קטעים מספרו החדש של רולף דובלי ״אמנות החשיבה הצלולה״ שרואה אור בהוצאת "ספרי עליית הגג" ו"ידיעות ספרים". מאנגלית: שמעון בוזגלו

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רולף דובלי.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על טעות, טועים, טעינו

01
שם מלא

אני לוקה בכשל הזה, רק שאני לא משקיע יותר מדי, להיפך:
בסביבות 18 שנים אני לא עושה דבר בחיים שלי.
פשוט כלום.
לא עובד ולא לומד וללא בת זוג כמובן וגם לא עצמאי(גר עם הוריי).
לא, אני לא חולה פיזית חלילה וגם ללא בעיות נפשיות להבנתי.
אני ממשיך להשקיע בשום דבר הזה, כי כבר הגעתי עד לכאן; מה, עכשיו אעזוב הכל ואתחיל להפוך לעצמאי, אקח אחריות על חיי ואתחיל לעבוד בעבודה פשוטה כמו בחור אחרי צבא? לא חבל על כל ההשקעה שלי בשום דבר שיצרתי לעצמי כל השנים האלו?

02
משה אורין

שתי הערות:
אין מצב שמישהי תענה שהיא לא עוזבת סרט גרוע באמצע כי: "בשום אופן. אנחנו לא הולכים לזרוק 90 שקלים". לא מאמין. אף פעם לא זו הסיבה.
הסיבה בדר"כ היא: "לא עוזבים סרט באמצע". ככה וזהו. זה הרבה יותר אמין.
חוץ מזה, את כל הנושא של "עלות שקועה" (sunk cost) והבעייתיות הפסיכולוגית הנלווית אליו, הרי כבר טחנו המורים לכלכלה בשנה א' באוניברסיטה במשך שנות דור. אז מה חידשו חכמים כאן?