טראמפ ואמא שלי

היה לה פגם מלידה. תינוקת שיצאה לאוויר העולם עם יד ימין מעוותת שאצבעותיה דבוקות זו לזו בקרום. כשהייתה ילדה עברה מספר ניתוחים מכאיבים שאפשרו לה להניע כל אצבע בנפרד. אף שהייתה ימנית היא לימדה את עצמה והרגילה את מוחה לכתוב ביד שמאל. כתיבה תמה ללא רבב. מאז, על אף הקושי והכאב לא הייתה מלאכת יד אחת שלא הצליחה לעשות: היא ציירה ותפרה וסרגה וגזרה ובישלה (ופתחה בעצמה קופסאות שימורים וצנצנות עיקשות) ונהגה במכונית וקטפה תפוזים בפרדס והניפה טורייה בפלחה.

הקושי הפיסי הזה לא מנע ממנה להגשים כל רצון שרצתה, כל מטרה שהציבה לעצמה וכל חלום שחלמה: היא הייתה מדריכה בשומר הצעיר בהוואנה שבקובה, ולילה אחד כשהייתה רק בת 18 הפרה את צו הוריה וברחה מהבית: קפצה מהחלון ונסעה לנמל ועלתה על אנייה שלקחה אותה לניו יורק, להכשרה שלפני העלייה לישראל. כאן גרה בקיבוץ צעיר ועזרה לבנות אותו ועבדה בחקלאות והייתה מטפלת ומורה וגננת נערצת, והיא נישאה וילדה שני ילדים. אני אחד מהם.

בלה זיסהולץ, שגיא גרין, דונלד טראמפ, נכים

בלה זיסהולץ בילדותה. יד שמאל מושטת לפנים, יד ימין מאחורי הגב (הוואנה, קובה. שנות ה-40). התצלום באדיבות בנה, שגיא גרין.

אמא שלי מעולם לא אמרה או חשבה שהיא נכה, ומעולם לא ביקשה לעצמה שום הקלות ושום הנחות (ואף לא אחוז אחד מביטוח לאומי). עד כמה שאני יודע גם החברה והסביבה מעולם לא התייחסו אליה כאל אדם עם מגבלה גופנית. אני לא זוכר שמישהו לעג לה על כך (וגם לי לא). אני כן זוכר שבעיני היא הייתה אדם עד כדי כך רגיל ושלם שלפעמים, בתור ילד, הייתי מתבלבל וממש שוכח איזו יד מבין השתיים שלה היא המעוותת, והייתי ניגש אליה רק כדי להציץ, לבדוק, לוודא.

מכל הסיבות הללו לא יכולתי שלא לחשוב עליה כשראיתי איך בדיוק לפני שנה, בנובמבר 2015 לעג דונלד טראמפ בפומבי, במסיבת עיתונאים, לכתב ה"ניו יורק טיימס", זוכה פרס פוליצר, סרז' קובלסקי, שנולד, ממש כמו אמא שלי, עם עיוות ביד ימין. לא יכולתי להירגע מהמחשבה, ולא יכולתי שלא להיפגע ולקחת אישית וללב את העובדה שאילו דונלד טראמפ היה במקרה פוגש את אמא שלי - הוא בוודאי היה לועג גם לה.

כי כזהו: אדם שלועג לאנשים עם מוגבלויות פיסיות. זו, אגב, לא הייתה "מעידה חד פעמית", כמו שנהוג לומר. כך ממש עשה לפני כשבועיים כשלעג וסילק מאחת מהעצרות שלו את ג'יי-ג'יי הולמס, ילד בן 12 עם שיתוק מוחין שביקש להפגין על היחס של טראמפ כלפי אנשים עם מוגבלויות .

*
אבל גם לכן ולאמא שלכן הוא היה לועג. וגם לאחיות ולבנות ולנשים ולבנות הזוג ולחברות שלכן ושלכם. ואם לא לועג אז בז או מזלזל או מחפצן או משפיל או תוקף מינית או מטריד מינית. כי כזהו נשיא ארצות הברית הנבחר, כפי שהעידו 12 נשים אמיצות שחשפו כיצד טראמפ הטריד או תקף אותן; וכפי שאפשר להניח חשות רבות אחרות שבטח נושאות את טראומת המפגש עם היצור הזה.

וטראמפ היה מזלזל ובז לאמא שלי – ומצפה ומייחל ופועל שתעוף לו מהפרצוף – מעוד שתי סיבות: ראשית, היא נולדה בקובה. כלומר על פי ההגדרות הדמוגרפיות הרווחות כיום היא נחשבה "לטינית". אמנם מעולם לא שהתה בארצות הברית כמהגרת עבודה קובאית לא חוקית ובלי תעודות, אבל בכל זאת, אתם יודעים איך זה: אתה מתחיל עם זה שאתה אוסר ועוצר ומבטיח להעיף קיבינימט את כל "המקסיקאים הסוחרי סמים, האנסים", ואחר כך מסלק את כל אלה ש"באו לגנוב לנו את העבודה", ומשם האווירה הציבורית כבר משתנה, והתנאים כבר בשלים, והמדרון הוא חלקלק, והשמים הם הגבול.

ושנית, אמא שלי בלה זיסהולץ, בשמה בתעודת הלידה הקובאית, הייתה יהודייה. וכן, יש לנו בעיה עם זה. ומי שלא מאמינים שלסנטימנט האנטישמי יש חלק במסע הבחירות והניצחון של האיש שזכה לתמיכה פומבית מהקו-קלוקס-קלאן, דונלד טראמפ, שיבדקו את המקורות ההיסטוריים של מושג עליונות הגזע הלבן "אמריקה פירסט" שבו הרבה להשתמש, ומשם שיגגלו את ההתבטאויות של טראמפ כלפי לין פורסטר דה רוטשילד, בעלת מניות הרוב ב"אקונומיסט", או כלפי המנחה ג'ון סטיוארט, או כלפי "השאיפות העולמיות הייחודיות של הבנקאות הבינלאומית".

ולמי שטרם השתכנעו מומלץ להציץ בדו"ח החדש של הליגה נגד השמצה בדבר עלייה חדה בהתבטאויות ואיומים כלפי עיתונאים יהודים או שפשוט יבדקו מהי תפישת עולמו של סטיב באנון, מנהל הקמפיין והאסטרטג העתידי של הנשיא הנבחר .

ובאותו עניין, משפחה יהודית עם שם כמו זיסהולץ, איך בכלל התגלגלה לאי הקריבי שטוף השמש והסיגרים והרומבה והרוּם-קובה? כי כשסבתא וסבא שלי, הורי אמי, הגיעו ליבשת אמריקה מאירופה, ארצות הברית סגרה את שעריה לפני יהודים, אז הם נחתו בנמל הראשון שאישר לאנייה שלהם לעגון בו. ולמי שמחפשים אנלוגיות היסטוריות - מותר להשוות בין הדברים שנאמרו ונכתבו בשנות ה-30 וה-40 על כניסת יהודים לארצות הברית לבין הדברים שאמר טראמפ במשך מסע הבחירות שלו על כניסת מוסלמים לארצות הברית.
*
ועדיין, מה אתה לוקח את תוצאות הבחירות האלה כל כך קשה? ניסיתי לברר לעצמי. זה הרי לא קרה לך. אתה לא הצבעת בבחירות האלה. הנשיא הזה הוא לא שלך. זה נכון. אין לי אזרחות אמריקאית, ובטח לא גרין קארד ונדמה לי שאפילו ויזת התייר שלי לא בתוקף, וגם לא ביקרתי שם יותר מעשר שנים. אבל אני קשור בעבותות למה שקורה שם, כי מבחינה רוחנית ונפשית אני, וגם אתם ועוד מיליארדי אנשים בעולם, מושפעים מרצון ומכוח מכל הבט של התרבות האמריקאית, כל יום וכל היום: אני קורא את הספרים שיוצאים שם, ומכור לעיתונות שלהם ומעריץ אותה, ושומע את המוסיקה שנכתבת שם ואוהב את האמנות וצופה בטלוויזיה ולובש את הבגדים ואוכל את האוכל שלהם. ועל כן כל מה שקורה שם בהכרח משפיע וישפיע עלי ועליכם ועל מיליארדי אנשים בעולם כולו.

אבל אלה לא רק הסרטים והספרים והמוסיקה מאמריקה שמשפיעים עלינו. זה עמוק יותר. זה כמעט מיתי. מרגע היווסדה מושתתת ארצות הברית על אתוס של תקווה וסיכוי, ואז סיכוי נוסף, ואפשרויות בלתי מוגבלות ושוויון בפני החוק. ארצות הברית שנוסדה על ידי אנשים שביקשו חופש מדת וחופש המחשבה וחופש הפרט וחופש הביטוי, ארצות הברית של התיקון הראשון לחוקה, "ארצם של בני החורין ומולדתם של האמיצים", של "הב לי את בניך היגעים, העניים, ערב-רב של המונים כמהים לנשום...". מחוז חפץ וכיסופים למיליונים, אות, השראה ולפיד של פסל חירות שמפיץ את אורו על כל העולם.

מנגד, ולעתים במקביל, הושתתה ארצות הברית, מראשיתה, על האתוס החשוך והאפל של חיסול התושבים הילידים האינדיאנים ושואת העבדים מאפריקה ורדיפה והפרדה גזעית, לינצ'ים, ציד מכשפות, מקארתיזם, נעילת שעריה לפני המתחננים למקלט, סגירות מחשבתית, קנאות דתית, גזענות, לאומנות, אלימות, כיבוש ואימפריאליזם, והתיקון השני לחוקה. ביום שלישי שעבר ניצח האתוס הזה בבחירות בארצות הברית.

*
זה לא זה. מרגיעים עכשיו המומחים, "זה הכלכלה, טמבל". ובכן האם אלה לא בדיוק אותם מומחים שאך לפני שבועיים הוכיחו לנו באותות ובמופתים ובסקרים שאין כל סיכוי שדונלד טראמפ ייבחר לתפקיד הנשיא? מה הם בכלל מבינים בסיבות ובזרמי המעמקים שמניעים אדם לשלשל פתק מסוים לקלפי? "אז המועמדת שבה תמכת לא זכתה, מה קרה? היו כבר את ניקסון ורייגן ובוש", אומרים כל הדוגלים בריאל-פוליטיק, שצצים פתאום מכל עבר, ועל הדרך נוזפים בך על שאתה מסרב לקבל ולהבין ולהכיל, תוך שהם מנופפים ברישיון שקיבלו להתבהם – מעכשיו ועד הנצח.

אבל דונלד טראמפ הוא לא עוד מועמד רפובליקאי שבו לא תמכתי. כנראה שהספיקו 80 שנים כדי שאנשים שוב יבחרו, ואחרים שוב יקבלו בשלווה או לחלופין במחיאות כפיים סוערות, למנהיג (העולם החופשי, לא פחות) אדם שמאיים לשלול את כניסתם למדינה של בני דת שלמה. מספיק שעברו 80 שנים ורבים כבר לא יבינו ויבחינו בסכנה ובאיום שגלומים במנהיג מעצמה שאומר על בני לאום אחר שכולם "אנסים" שיש לכלוא או לגרש, איש שרומז כי יש לחסל את המתמודדת מולו בבחירות, אדם שמבטיח לזרוק לכלא את יריבתו הפוליטית. בור מוחלט, איש אימפולסיבי, לא יציב, חסר שיקול דעת, נרקיסיסט קיצוני שלא רואה ולא מתעניין באיש מלבדו, קסנופוב, גזען, דוגל ומקדם תיאוריות קונספירציה, מפיץ שקרים סדרתי, אדם שנישא על גל של שנאה ונקמה שאותו חולל בעצמו, מיזוגן, מטרידן מינית של נשים. אדם שלועג לאנשים עם מוגבלויות.

ולאמא שלי גם.

 

שגיא גרין הוא עיתונאי ועורך

תצלום ראשי: דונלד טראמפ נואם בוועידת CPAC בשוושינגטון, 2011. תצלום: Gage Skidmore

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי שגיא גרין.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על טראמפ ואמא שלי

01
גלעד טוקטלי

שגיא שלום,
תודה על הטקסט הבהיר, הנאור והנכון כל כך.
ברגע ההוא, מול קובלסקי, טראמפ הפגין את ההפך
מכל מה שמסמל אנושיות, אמפתיה וחמלה.
מחריד לחזות באומה שבוחרת דמות כזו לעמוד בראשה.

02
יאיר בן משה

טראמפ אדם אמיץ וישר, לא "פוליטיקלי קורקט" ולא מתחנף למיעוטים. הוא צודק כאשר הוא מבקש לבדוק היטב את המוסלמים המבקשים להתאזרח בארה"ב. הוא מעדיף לעצור את הטרור בכניסה למדינה ולא בכל בית ספר ומסעדה - כפי שאנו עושים.
ארצות הברית סגרה את שעריה בפני היהודים בעת השואה תחת שלטון המפלגה הדמוקרטית ואותה מפלגה דמוקרטית איפשרה ועודדה את עליית החומיניזם הרצחני, את "האביב הערבי" על מליוני קורבנותיו. ולאחרונה אף חתמה הסכם עם איראן הקוראת ופועלת להשמדת העם היהודי.
טראמפ אינו שמאלני "נאור" כמותם. הוא ישיר ובוטה, וגם על כך יבורך.