בין המדפים יון לוקה קאראג'אלה

ניסיון ראשון לתקן החמצה עגומה של הקורא העברי
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

לא רבים ההומוריסטאנים שזכו להימנות עם הקאנון הספרותי של אומה כלשהי. כולנו מכירים, ודאי, את סרוואנטס, טוויין, שלום עליכם או רבלה, אולם מי מהם יוכל להיחשב, בפראי שבחלומות, לבן קומתו של שייקספיר, דאנטה או גיתה? אולי רק סרוואנטס (לבטח! לבטח סרוואנטס! סילחו שמיים!). הסיבה לכך ודאי עמוקה ומורכבת, אולם נדמה שבאופן עקרוני מגלה הקאנון סלידה משונה מהומור, או, אם להיות מעט יותר נחרץ - שקיים ניגוד עניינים מובהק בין המופת והצחוק. כי בעוד שמהמופת מצופה לדקדק גם בזניח שבפרטים, להפסיע, אם נרצה, בזהירות על פני הגשר המתוח בין פסגות הלשון, מעדיף הצחוק את חניית-הביניים, את השחרור המתרפק והמנוחה תחת עץ רענן בשולי הדרך. אנו מצפים מהמופת לחומרה. מהצחוק - לפרצופים ומטוסי נייר. כל זה, בעצם, רק כדי להסביר עד כמה בלתי שגרתי שסופר מסוגו של קאראג'אלה, אמן מטוסי הנייר והפרצופים, ייחשב לגדול מחזאי רומניה ולאחד ממאורותיה הספרותיים המזוהים ביותר.

לא הרבה העניקו לנו המתרגמים בכרך צנוע זה: מחזה, רשימות וסיפורים אחדים. אולם די בהם כדי לעמוד על ייחודו ואפיו של המחבר, אם נביא בחשבון את תקופת חייו הייחודית. רומניה של שלהי המאה ה-19 היתה למולדת טרייה, צמד נסיכויות שקו הריתוך ביניהן עוד לוהט ואדום, ומאליו- גם מקום פוליטי מאוד. קאראג'אלה הסתייג והדגיש שוב ושוב את הניגוד החמור שבין פוליטיקה וספרות (ויעידו על כך הרשימות הקצרות "1 במאי" או "פוליטיקה וספרות"), אך למרות זאת היה ונותר כל ימיו אדם שהפוליטיקה אופפת את מחשבתו וסגנונו (ויעידו על כך אותן הרשימות עצמן).

ובכן, בתוך מרחביה המשתוללים של אומה נולדת כתב קאראג'אלה, והוא פיתח לו דפוס כתיבה שעשוי לצלצל באופן משונה על אזנינו היום: אירוניה נטולת רעל. הסיפורים הקצרים הללו גדושים ומלאים בהומור ולעג, בביקורת חדה כתער על הבורגנות, העסקנות הפוליטיית והחינוך (כלומר- על רומניה כולה), ובכל זאת, שמץ של ארס לא יימצא בהם, גם בזכוכית מגדלת. חיציו הספרותיים היו מושחזים כך שיכלו לחדור כל שריון, אולם הוא סירב למשוח אותם ברעל ממית, ולכן פגיעתם המדוייקת לא נוראה כל כך.

כך, לדוגמה, בסיפור הקצרצר ורב הקסם "הדוד והאחיין", מיטלטל המחבר בין ליברל צעיר לבין דודו השמרן ומבקש לפשר ביניהם. היינו מצפים מהסטיריקן, בשלב זה, להגחיך את שתי העמדות ולהותיר את היריבים באותה גיגית מבישה של לעג. אולם קראג'אלה עושה דווקא את ההיפך! הוא משתכנע לחלוטין מדבריו של הצעיר, נחוש ומזומן ניגש אל ביתו של הדוד, ומיד כשזה מתחיל לדבר- הופך את דעתו ומתייצב לצדו. כך שוב ושוב, עד שנחתם הסיפור ברטינה המופלאה: "סוף-סוף, מה זה אכפת לי, אם עוד יש אמת בארץ!", כאילו העיסוק בה הוא קטנוני ולא יותר, ואם רק היינו מסלקים אותה יכולנו לגשר על הפערים המצערים הללו.

חיבה מיוחדת נטה המחבר לצוררים קטנים, ובעיקר ילדים וחיות מחמד. שלושה או ארבעה סיפורים מתוך הקובץ מוקדשים להם, ונדמה שקראג'אלה מצא עניין מיוחד באותם רודנים-זאטוטים. הסיפור "ביקור", למשל, מציג בפנינו את יון, ילדה היחיד של מרת פופסקו שמופיע בטרקלין בבגדי איש צבא וממרר את חיי אומנתו, אמו וארחו גם יחד. האם התכוון הסופר לומר לנו דבר מה על טבעם של החיילות והכוח? האם ביקש להעמיד מלפנינו מניאטורה של מפקד, לערוך איזו אנאלוגיה נסתרת בין אנשי המלחמה המנהלים את עולמינו לבין ילדים סוררים? לחוקרי הספרות הפתרונים, שכן המחבר מקפיד שלא לסטות מהשביל הצר של אירוניה רכה ואוהבת, והוא מותיר בידינו, כביכול, את הבחירה עם להטעינה ברעל, אם לאו.

קאראג'אלה הוא בגדר גילוי של ממש, החמצה עגומה לקורא העברי, סופר מענג שמותיר לקוראיו להשתכשך בכל מנעמי הלעג מבלי לחדול מאהבת הנלעג, בדומה אולי למה שהיטיב לעשות סופר אחר על גדותיו של נהר אחר, ההאדסון - הלא הוא דימון ראניון הגדול.
אבל זה באמת כבר לפעם אחרת.

הספר: יון לוקה קאראג'אלה- מבחר כתבים. ספריית פועלים, 1955.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה | # ספרות
- דימוי שעריון לוקה קאראג'אלה, 1899


תגובות פייסבוק

3 תגובות על יון לוקה קאראג'אלה

03
ינאי

"אנו מצפים מהמופת לחומרה. מהצחוק - לפרצופים ומטוסי נייר." משפט למופת שדווקא גרם לי לצחוק. כיף לקרוא את הרשימה הזו, הסתקרנתי מאוד.