אלכסון קלאסיק יופי אמיתי

היופי חשוב לכולנו, גם אם איננו מודים בכך או מודעים להשפעתו
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

בילדותי היה לי ויכוח תמידי עם אחי: בעוד שאני אהבתי לרכוש קלטות, ולימים דיסקים, במיטב דמי הכיס שחסכתי שבועות ארוכים, הוא טען בתוקף שזהו בזבוז כסף משווע, מפני שאפשר להעתיק את תוכנן המוסיקלי של הקלטות (או הדיסקים) באופן שמעמיד את חשיבותן בספק. "אבל מה עם העטיפה?" הזדעקתי. הקיפול, הגרפיקה, הצילומים, הציורים, מילות השיר, אופן הנחת הטקסטים -- אלה הם חלק בלתי נפרד מהיצירה. אם נשאיר לרגע את החוק האוסר העתקות מחוץ למשוואה, הרי שזהו דיון מהותי, כפי שהוכח לימים בוויכוחים דומים בין שני הקטבים שאחי ואני מייצגים. יופי הוא הכול. או כלום. תלוי את מי שואלים.

מדוע אנו נבוכים להודות שיופי עומד בבסיס קיומנו? מתי הפך היופי לסמן שלילי או חיצוני להכאיב, עד כדי כך שניתן בקלות לייתרו או לחילופין לייחסו לאנשים שאין להם עניין בהעמקה? ביני לביני התחבטתי אינספור פעמים בשאלות אלה ונתתי להן הזדמנות להעמיד אותי על טעותי: ניסיתי לבחון את הדיסק בלי העטיפה, ניסיתי לרכוש דברים פונקציונאליים מבלי לתת את הדעת על הפן האסתטי. ובכן, אני עדיין פה. אבל היה לי הרבה פחות טוב, ובעיקר היה לי הרבה פחות משמעותי. והיה לי כבר אז הבסיס להאמין שגם לאחי חשוב יופי. פשוט בצורה אחרת. ואולי היופי לבש צורות אחרות, או שהוא נראה אחרת לאנשים שונים. כך או כך, היופי הוא משמעות של משהו.

היכולת להפריד בין המראה של הדבר לבין הדבר עצמו חדשה יחסית לתובנה האנושית, וזהו שריר שאומן במשך שנים

יופי הוא תכונה של אובייקט, המעורר תגובה מובחנת בקרב האדם והחברה בכפוף לצביון תרבותה. העיסוק הפילוסופי ביופי עובר דרך המונח אסתטיקה, אשר נטבע לראשונה ע"י הפילוסוף הגרמני אלכסנדר גוטליב באומגרטן במאה ה-18 ועיגן את היופי תחת דיסציפלינה מוגדרת בעלת הגיון פנימי משל עצמה. לאורך ההיסטוריה, על כל תקופותיה, עסקה החברה בניסיון לייצר סיווג אוניברסאלי לשאלה מה נחשב ליפה. הגדילה לעשות התרבות היוונית, אשר הגדירה עולם תוכן העוסק ביופי כערך עליון, מבוסס מתמטית ואוחז בנגזרות תרבותיות רבות כתוצאה מכך -- החל במודל יופי אנושי, עבור באמנות פיגורטיבית וכלה בפרטי בנייה, אדריכלות ובינוי ערים. יחס הזהב, למשל, הוא מספר קבוע המייצג מידות וגדלים רבים בטבע, שזכה לייצוג נרחב בתרבות יוון הקלאסית כמדד האולטימטיבי ליופי באמנות ובאדריכלות. יישום יחס הזהב בפרופורציות של מבנים אדריכליים מהתקופה היה ערובה ליופיים, באופן בלתי מעורער ומוסכם על ידי כל.

אנטינואוס, פסל מהתקופה ההליניסטית המוצג במוזיאון הארכיאולוגי בדלפי

אנטינואוס, פסל מהתקופה ההליניסטית המוצג במוזיאון הארכיאולוגי בדלפי

אנו מורגלים לראות ביופי אלמנט נפרד ובלעדי של אובייקט כלשהו. יתר התכונות -- למשל פונקציונאליוּת, חומריוּת ורעיון -- עומדות לצד היופי, לעתים משרתות אותו ולעתים מונחות לידו באין מפריע. "יפה אבל טיפשה" היא אמרה שטחית ופופוליסטית, אשר למעשה מגוללת בתוכה שכבות רבות של תובנות תרבותיות ואינטלקטואליות בתפיסת היופי. היכולת להפריד בין המראה של הדבר לבין הדבר עצמו חדשה יחסית לתובנה האנושית, וזהו שריר שאומן במשך שנים. אפלטון מיזג בראייתו את האידיאה של היופי עם הטוב, החשוב והאמיתי והשתמש במושגים אלה כנרדפים לא אחת בכתביו. היופי הגשמי הוא התגלמות של אידיאה נעלה הנחווית קוגניטיבית, וכל ביטוי ממשי שלו יישא משמעויות גדולות מהדבר עצמו. ההכרה ביופי כרכיב אוטונומי נעשתה על ידי אריסטו, אשר הגדיר את היופי לפי קונטקסט והגביל את מידותיו הנשגבות: כל יופי הוא לסוגו, תלוי בעיבוד שכלתני המאפשר היתכנות של סיבה ותוצאה: הפרח יפה כשהוא פורח.

גם מבלי שנתייחס ליופי כבעל משמעויות גדולות, קשה להתעלם מהעובדה שארמונות המלכים, בתי השליטים, הכנסיות ומבני הציבור היו במרכז תשומת הלב האסתטית, מתוקף תפקידם החברתי והייצוג הסמלי שהם נושאים

מחקרים מעידים, כי היופי בטבע הכרחי להישרדות ומעודד זיווגים בין מינים ליצירת המשכיות אבולוציונית. בדומה לכך, נצברים נכסים תרבותיים ונצרבים בזיכרונה הקולקטיבי של התרבות האנושית בין היתר על סמך ערכים אסתטיים. ערכים אלה מגובים, כמצופה, במשמעויות היסטוריות, אבל לא תמיד; שאלת ההיררכיה היא רלוונטית ביותר בהקשר זה: האם מבנים היסטוריים איקוניים נשתמרו משום שהיו יפים, או משום שקרו בהם דברים משמעותיים? והאם קרו בהם דברים משמעותיים משום שהיו יפים לתקופתם? אולי תחשבו שהשאלה הזו מופרכת, או מקלה ראש בחשיבותה של ההיסטוריה כהווייתה, אך למעשה גם מבלי שנתייחס ליופי כבעל משמעויות גדולות, קשה להתעלם מהעובדה שארמונות המלכים, בתי השליטים, הכנסיות ומבני הציבור היו במרכז תשומת הלב האסתטית, מתוקף תפקידם החברתי והייצוג הסמלי שהם נושאים. מכאן, שגם התרבות שואפת לשמר את ערכי היופי ומעבירה אותם מדור לדור באמצעים התקופתיים המוכרים לה. לא בכדי אנו מוצאים עצמנו בעיסוק טורדני בדמותה של מרילין מונרו, אשר במותה הקפיאה את אידיאל היופי הנשי לחמישה עשורים לפחות. זהו אידיאל יופי שהתרבות המודרנית עוד הופכת בו ומודדת מולו מודלים אחרים, עכשוויים יותר.

בעולם שבו לכל יצירה מוזיקלית נלוות רקדניות מפזזות ערומות למחצה, פיתחנו אדישות גוברת ואנו נאחזים שוב ושוב בדיון הניטש על אידיאל היופי כפי שהוא מתבטא במשקל הגוף. מובן שזהו דיון חשוב ורלוונטי, בפרט לעניין ההשפעה החברתית רחבת ההיקף וההשלכות החמורות על הנוער. עם זאת, עלינו לשאול את עצמנו באותה רצינות תהומית מה דעתנו כחברה על תפיסת היופי בימינו ומה משמעותו של הפתגם השגור "היופי הוא בעיני המתבונן", כאשר עיני המתבונן, רובן ככולן, רואות את אותו הדבר. אם היופי, בהשאלה מהגותו של אפלטון, הוא רק ייצוג גשמי לערכים נעלים יותר, מהם הערכים המתווים את מה שאנו רואים היום? ומנגד -- בהנחה שהיופי מקיים סיבתיות קונטקסטואלית, כפי שהציע אריסטו -- האם המשוואה של זמננו היא: הקליפ יפה כי יש בו נשים ערומות? ובאופן רחב יותר: מה בימינו מגדיר יופי, ומה עושה ריבוי מושאי היופי לתפיסתנו האסתטית?

התרבות היום היא עשירה ורחבת יריעה כפי שלא הייתה מעולם. קל להפריך קביעה זו אם מתייחסים לתרבות העכשווית כמקטע כרונולוגי המכיל את זרעי הרגע הנוכחי בלבד. קשה להפריך טענה זו אם מתייחסים לתרבות כאסופה נצברת של הנכסים המתועדים ששרדו את אלפי/מאות/עשרות השנים שחלפו. במהלך שנות הציוויליזציה הרבות, נוצרו מגוון חברות, תצורות בנייה, טכניקות אמנות ואומנות, פיתוחים טכנולוגיים ורעיונות מנחים. בנוסף לכל אלה, העולם המודרני ממזג בין תרבויות שונות ו"מערבב" רשמים בזכות הקוסמופוליטיות והקדמה הטכנולוגית. כפועל יוצא, התוצרים הויזואליים והפילוסופיים הנצברים הם רבים ובלתי נתפסים.

האדם הרווי נותר בלי יכולת אינטלקטואלית ממשית לבחון את סביבתו ולהחליט מה נחשב ליפה ולאן להשתייך. החברה הרוויה, מאידך, נותרת עם יכולת מוגבלת להבחין בין יפה ולא יפה, ונאלצת להיכנע לתכתיבים פופוליסטיים של הוגי הדעות של ימינו

התרבות עשויה ערמות-ערמות של ידע, כלים ורעיונות, אשר זוכים אמנם למיון כרונולוגי ונושאי, אך עדיין, ואולי בגלל כל אלה -- בחינת היופי והפרמטרים לאיכותו היא מורכבת מתמיד. האדם הרווי נותר בלי יכולת אינטלקטואלית ממשית לבחון את סביבתו ולהחליט מה נחשב ליפה ולאן להשתייך. החברה הרוויה, מאידך, נותרת עם יכולת מוגבלת להבחין בין יפה ולא יפה, ונאלצת להיכנע לתכתיבים פופוליסטיים של הוגי הדעות של ימינו, מובילי התרבות העכשווית. אם ביוון הקלאסית היה היופי נעזר במתמטיקה כדי להגדיר עצמו, ובתרבויות המזרח היופי נסמך על עקרונות הבודהיזם, הרי שהיום הכל קביל, מוכר ומדובר, ובתיווך אמצעי התקשורת אף זמין להתבוננות. היופי התנפץ ומרכיביו לוכדו יחדיו לכדי אופנה שהיא היא תכתיב היופי הזמני.

במאמרו הנודע "קישוט ופשע", טוען אדולף לוס, אדריכל ותיאורטיקן בן המאה ה-19, נגד קישוטיות ויישומיה בחיינו התרבותיים. ציפויים, חיפויים, עיטורים מכל סוג וגרבוני נשים בצבע גוף הם תוצר אבולוציוני נחות של זיוף תרבותי. הוא סבר, כי הגיוון העירוני בין מבנה למבנה הוא עדות לאגו האדריכלים, וקרא ליצירת מראה אחיד בין הבניינים: הקישוט הוא סממן לחולשה מוסרית וחברתית, ולא יישום אסתטי. דבריו החריפים עוררו סערה בשעתו, גם בשל אופיים המתריס והבלתי מתנצל, אך גם כי ערערו את תפיסת האסתטיקה הקלסיציסטית במערב, שעודדה קישוטי עמודים וחזיתות, ריבוי חומרים ועושר צורני, ובלבד שיעמוד מאחוריהם הגיון מתמטי סדור. אם מצליבים את הגותו עם הוואבי סאבי, שמה של פילוסופיה יפנית עתיקה, המגדירה את היופי דרך אמת החומר, הפגום, הזמני והמתכלה, אנו מגלים שהרצון למצוא (שלא לומר להמציא) אמת והגיון פנימי עומד בבסיס הגדרת היופי המקורית, ומתוקף כך בבסיסה של התרבות האנושית כולה. היישומים שונים בתכלית: בעוד שהמערב עסק ביופי נצחי, מושלם, סימטרי ולבן, מציג המזרח אידיאל יופי זמני, מרוחק, גולמי ועמום.

וילה סבואה שתכנן האדריכל לה קורבוזיה.

וילה סבואה שתכנן האדריכל לה קורבוזיה.

היופי המערבי במיטבו הוא יצירתו האדריכלית הנקייה והמודרניסטית של לה קורבוזייה, וילה סבואה, בעוד היופי היפני במיטבו הוא בית התה הבנוי בחומרים טבעיים ובפשטות פונקציונאלית מרהיבה. במבט מפוכח ומושכל תרבותית דבריו של לוס אינם יכולים לגלוש אל מעבר לגבולות המודרניזם, אך יחד עם זאת עלינו להודות כי לא בכדי החוזרים מטיולים באיטליה או לחילופין בתאילנד מתמוגגים מהסגנון האחיד בבנייה ובהוויה המייצר בהירות והגיון תרבותיים. הגיבוב קשה להכלה, ודי בסיבוב ברחוב אלנבי כדי לעמוד על כך: קשה יותר לתפוס יופי בצורה זו.

באותו דיון עתיק, ובדיונים נוספים מול אחי, נדרשתי לא אחת לבטא מדוע יש לי עניין בעטיפה, בצורה; מדוע אני רוצה להתקיים בסביבות יפות, מדוע חשובים לי בגדים יפים ומדוע אני מוכנה להוסיף עוד כסף עבור ביטויים אסתטיים שאינם כוללים יישום פונקציונאלי. מצאתי עצמי מנסה, לרוב בייאוש, למצוא בתוך עצמי את הסיבות. הרי אני אדם הגיוני. איך זה שאני לא מצליחה לבטא ברהיטות את מחשבותיי? אפשר להתייחס למאבק הזה בדרכים רבות: הרגשי מול הרציונאלי, הרוחני מול המעשי, המעטפת מול התוכן או אפילו הנצחי מול הזמני. מעבר למילים ולהגדרות, זהו דיון העוסק רובו ככולו במהות. מהות אהבת היופי על היותו יופי, בלי לתת לו משמעויות נוספות ובלי להתנצל על העדרן של פונקציות אשר אינן קיימות. הצורך המוכתב להוסיף שימוש וערכיות נלווים הופך את היופי להיות מוצר חסר, שטחי, כזה שיש להצניע בעולם המודרני התכליתי. העיסוק ביופי נתפס כנחלתם של אנשים רגשיים מאוד, או אנשים רציונאליים ביזאריים עם רגישות אסתטית, רק מפני שעל פניו אינו נמנה על הדברים ההכרחיים לחיים. לימים, משהצלחתי לנסח את חשיבות היופי בחיי, נדרשתי לסוגיה מורכבת יותר: הצורך להצדיק את אהבת היופי ואי הנעימות הכרוכה בכך.

הצורך המוכתב להוסיף שימוש וערכיות נלווים הופך את היופי להיות מוצר חסר, שטחי, כזה שיש להצניע בעולם המודרני התכליתי

אסתטיקה היום נתפסת כשטחית. מה שהתחיל כאידיאלים גדולים של מחשבות ברומו של עולם, המאחדים תוכן וצורה לכדי מהות כוללת, מצטמצם היום למוצר מדף המשתמש בכל מניפולציה אפשרית על מנת להוכיח את נחיצותו בחיינו. ההפרדה בין יופי לבין שימושיות הוטמעה באופן כל כך יסודי, עד כי היופי לא רק מנותק מהזהות של המוצר, אלא לעיתים משמש כמיסוך שיטתי למוצרים בינוניים באיכותם ובשימושיותם. היופי הוא נסיבתי, זמני, מעושה. במקום לחבר אותנו למהות ולטבעי, בהתייחסות לדברי אפלטון, עולם הצרכנות מפציר בנו לרכוש אסתטיקה מטעמים אופנתיים וחברתיים, המתכתבים עם סגנון או מגמה אליהם אנו רוצים להשתייך. לא מזמן נתקלתי בהתייחסות לסקאלת יופי חדשה, ייחודית לאנשים שעברו ניתוחים פלסטיים באופן ששינה את פניהם; המראה החדש שלהם מעיד על התערבות פלסטית גם במבט חטוף. כבר לא נהוג להתייחס לאנשים אלה כ"יפים/לא יפים" באופן אבסולוטי, אלא יפים מסוגם. אם לכך התכוון אריסטו, כשטען שהיופי הוא לסוגו, אזי המשוואה לפיה הנעורים יפים מוכיחה את הידרדרות אידיאל היופי: חיקוי הנעורים הוא יפה, ובאופן מופשט יותר: חיקוי הוא יפה. מסיבה זו, אולי, אנו חשים מבוכה להודות שהיופי חשוב לנו. כי מה שיפה כבר לא מעיד בשום צורה, תרתי משמע, על הדבר שאותו הוא מייפה, ואף מסייע למציאות להיות זניחה ביחס לאחיזת עיניים מוצלחת.

בסוציולוגיה קיימת הבחנה בין ערך לבין נורמה. ערך מבטא אמות מידה הקובעות מה טוב ומה רע בעיני חברה מסוימת, ומקנה הנחיות בסיסיות לפיהן החברה חיה ומתנהלת. הצלחה, חריצות, יושר ושוויון הם דוגמאות לערכים, אשר נתפסים כמה שראוי לפעול על פיו בחברה המערבית. אופן ביצוע הפעולה ויישומה כבר נחשב לנורמה: תרגומו המעשי של הערך, או ביטוי הערך על ידי הפרט או החברה. תחת ערך החריצות, למשל, אפשר לקיים נורמה של חריצות בעבודה, חריצות בלימודים, חריצות בניכוש עשבים או חריצות בסידור הבית. אם בימים אחרים ורחוקים היה היופי ערך בפני עצמו -- ערך בעל סימבוליות המשמש כאב-טיפוס רעיוני לפני שלבש צורה -- היום היופי הוא נורמה רווחת וכמעט חד מימדית, המשרתת ערכים אחרים: נעורים, כוח, עושר, איכות חיים. בעבר היופי היה יכול להיות מגוון דברים המאוחדים תחת עקרונות מסוימים, והיום היופי מסונדל לביטויים ארציים, זמניים ואפנתיים. מה שנחשב ליפה הוא לרוב גם עכשווי, ומחר כבר לא יהיה רלוונטי.

אנו חיים תחת הקונספציה שהבחירות האסתטיות (בין היתר) בידינו, אבל למעשה אנו שואבים את הווייתנו החיצונית ממנגנון תרבותי, כלכלי וחברתי אשר מכתיב לנו תפיסות יופי שגם אם נטיל בהן ספק, עדיין הן נטועות בתודעתנו 

תובנות אלה הופכות את היופי לתוצר נלמד ונרכש, ומאחר שהיופי מבוסס היטב כנורמה חברתית, אנו כנועים למרותו ומנסים לנכסו לעצמנו בכל דרך אפשרית. אנו חיים תחת הקונספציה שהבחירות האסתטיות (בין היתר) בידינו, אבל למעשה אנו שואבים את הווייתנו החיצונית ממנגנון תרבותי, כלכלי וחברתי אשר מכתיב לנו תפיסות יופי שגם אם נטיל בהן ספק, עדיין הן נטועות בתודעתנו כך שנביא אותן בחשבון. מפורסמות שהשילו קילוגרמים רבים ממשקלן טוענות בחירוף נפש כי החליטו שזה נכון יותר עבורן וכי אין באקט זה סימן של התכחשות. מבלי להפעיל מן הביקורתיות, די במבט מהיר בצמרת התרבות/ הבידור/ האמנות כדי לראות דמיון עקרוני בין רוב חבריו, למשל: מרבית המפורסמים רזים. לכל "מילייה" יש נורמות אסתטיות משלו, אך בשונה מחברות קדומות שביססו את ערך היופי באמצעים וויזואליים שונים ומתוך כך יצרו שייכות וזהות, כאן היופי הוא הדבר היחידי, והוא אינו מייצר סביבו אלא כמיהה לעוד אמצעים דרכם ניחשב ליפים או לבעלי יופי. היופי ניתן לרכישה ביוקר, ויותר מכך -- מה שנרכש ביוקר עשוי להיחשב יפה, מבלי לתת את הדעת על תוכנו וצורתו.

ב"המשתה" של אפלטון היופי הפיסי אינו היופי האמיתי; הוא רק שלב ראשוני בדרך ליופי האידיאלי לתובנות מעשיות, שעשויות היו להניח את דעתי באותו ויכוח מול אחי: האסתטיקה והיופי עומדים בבסיס קיומנו האנושי. בעולם המודרני היופי נתפס כשותף לפשע, מה שמערער באופן בסיסי את יציבותו הערכית כאב-טיפוס של נעלות אסתטית ורוחנית. ביסודו, היופי לא נועד למסך בינוניות או לתפקד כמכונת שיבוט להפיכת כל תוצרי התרבות לדומים ושטחיים. ההתנצלות על אהבת היופי היא הפחד מפני המעטפת הריקה, הקישוט הבלתי מנומק. אבל יופי אמיתי אינו בקישוטים וגם לא שוכן במעטפות. הוא מכיל ומחולל.

לי ברוידה, מעצבת חללים מסחריים, עוסקת בבניית קונספט ובמחקר עיצוב, מרצה לעיצוב פנים וסטודנטית לתואר שני בעיצוב בבצלאל, ירושלים.

המחשבה מובאת לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-15 באוקטובר 2015

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי לי ברוידה.
- דימוי שערמבקר בתערוכה במוזיאון דנוור מסתכל על ציור של צ׳אק פורסמן בשם ״שריל״. באדיבות גטי אימג׳ס

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על יופי אמיתי

01
אורה ראובן

יפה. היופי הוא אקסיומה, אם לקשור אותו למתמטיקה. אבל אף פמיניסטית לא קונה את זה. כי גם פרח נבול וגם שדיים נפולים יפים בעיניהן לטובת הצדק. ומה נעשה עם זה? על היופי בטבע, המייצר היתרבות, ולכן הגיוני לראות ביופי חוש שקיים בנו, הן לא רוצות לשמוע. דוקא עם זה אני יכולה להשלים קצת, כי האנושות לוחמת בטבע מאז ומתמיד ומצליחה!!!

05
ממ

בעיני הכתיבה שלך, השאלות שלך ואופן החשיבה שלך (ברוידה) יפה יותר מהנימוק עצמו.
יש הרבה מעבר לשאלת היופי, אבל נגעת ברוב הנקודות, התפלאתי לראות את תמונת הכותבת, שהיא בהחלט יפה (: