יותר מדי סוציולוגיה

הלוואי שיכולנו לומר שלסוציולוגיה של התרבות, שכבשה את האקדמיה במהירות מסחררת, יש ערך אמיתי. היא משרתת רק את בעלי הכוח -- ואת הסוציולוגים עצמם
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

זהו הרגע שבו הולכת וחודרת הסוציולוגיה של הטעם אל המיינסטרים. חשבו על הפעם הראשונה שבה שמעתם מישהו מפטפט על "הון תרבותי" במסיבה, לרוב בהקשר לאדם אחר שרודף אחרי אותו הון או צובר אותו באופן מביש; או על הפעם הראשונה שהקשבתם למישהו מהלל את "החתירה תחת הדומיננטי בשדה התרבותי," או משתמש במילים אסטרטגיה, משא ומתן, עמדה או מינוף בדיון על הקריירה של "יצרן תרבותי" נערץ (כי תמיד נבחנו קריירות, מעולם לא עבודות בודדות). אולי חשבתם שאתם מקשיבים לבנקאים מוול סטריט המספרים על מיזוגים ורכישות, אבל אלה היו בוגרי החוג לספרות! ויש גם את האינפו-גרפיקות המופיעות במגזינים כמו "ניו יורק" , מה חם ומה לא, הגזורות ישירות ממפות שדה הכוח של בורדייה. רק מעט תפיסות זוכות כיום להסכמה הרחבה שזוכה לה התפיסה שאמנות מביעה קודם כל היררכיות של מעמד ורק אחר כך שביבים של ערך אסתטי.

התפשטות החשיבה הסוציולוגית הזו הובילה לחיים סוציולוגיים – דרכי חשיבה והשקפה שמטרתן לבצע את הדה-מיסטיפיקציה הבלתי נלאית הנדרשת בסוציולוגיה - אך בה בעת להימלט ממנה. ההסתכלות על אמנות כמוצר, דבר פשוט, ולא כיצירה, הפכה לאחד ממאפייני הלך רוחו של ליברל טוב (בניגוד לאליטיסט רע). זו הסיבה שעליכם לתמוך יום אחד בטרנס מאליק, הפונה לקהל איכותי, ולמחרת להדהים את כולם ולהגן על "רובוטריקים 3: אפלת הירח".

לעתים קרובות מדי, נדרשת מאנשי השמאל ערנות רבה כדי להימנע מתווית הסנוב. בחיים הסוציולוגיים, אנו שמים דגש על היצירות או הקבוצות שנראה כי יש להן הסיכוי הגדול ביותר להעריך מחדש סדר חברתי מדיר או מדכא, או לחילופין, סדר שהרגיש כסדר מדכא רק כי הוא מדיר. ובכל זאת, למרות האומדן החוזר של כל הערכים, נדמה שהסדר החברתי הבסיסי ביותר נותר ללא שינוי: לא רק שהתחושה כי מדובר במשחק עדיין קיימת, היא אף מתחזקת.

זעזוע הדה-מיסטיפיקציה הראשוני שיצרה הסוציולוגיה של התרבות באקדמיה מסביר חלקית את הפופולריות שלה.

זעזוע הדה-מיסטיפיקציה הראשוני שיצרה הסוציולוגיה של התרבות באקדמיה מסביר חלקית את הפופולריות שלה. תודות למבוי הסתום שבו נתקלו סוגים שונים של הרמנויטיקה אירופאית – ההבנה שניתוח של נובלות של בלזק לאו דווקא יערער את יסודות הסובייקט, קל וחומר את אלה של הקפיטליזם – נעשה מעניין יותר לשאול מדוע שכבות מסוימות של אנשים עשויות להתעניין בבלזק מלכתחילה. לא עוד עתירות לטבעה הבלתי מוסבר של גאונות. כשבוחנים שינוי חברתי לאורך זמן, סופרים או יצירות ספציפיות חשובים פחות מאשר קולקטיבים או קבוצות סטטוס, ערים או מערכות. כמו נורתרופ פריי המאוחר, המבקרים-סוציולוגיים החמושים בנתונים, המירו את הסופרים חזרה ל"ספרות" כמערכת, ואז לקודים, מוסדות ושכבות חברתיות.

ההשפעה של תהליך זה על אחד ממגזרי האקדמיה, בכל אופן, הייתה משחררת. הוא הוביל לגל חדש של מחקרים סוציולוגיים-למחצה של מוסדות במקום של יצירות. אם נרשה לעצמנו לבצע שיפוט ערכי, רבים מהם, כגון The Economy of Prestige או The World Republic of Letters, שייכים לרשימת עבודות הביקורת הטובות ביותר של זמננו.

השפעתה המכריעה של הסוציולוגיה מחוץ לגבולות הדיציפלינאריים שלה עצמה אושרה לאחרונה ברשימה של האינטלקטואלים "המצוּטטים ביותר" במדעים ההומניים. סוציולוגים בעלי שיטות שונות והעמדות פוליטיות שונות -מליברל "הדרך השלישית" (אנתוני גידנס) ועד לרדיקל (לאטור) -תופסים שבעה מעשרת המקומות הראשונים. פוקו, תיאורטיקן של כוח מוסדי, ובורדייה מובילים, עם 600 ציטוטים יותר מאשר דרידה (הלא-סוציולוג הראשון), שהונו התרבותי כבר אינו מה שהיה.

אלה היו עשויות להיות רק הערות שוליים, אבל מה שקורה באוניברסיטה לא תמיד נשאר באוניברסיטה. הדור שלמד אצל אותם מלומדים ספרותיים מצטטי-סוציולוגים, סיים את לימודיו ומנסה כעת למצוא לעצמו מקום בזירות – שבעבר היו "אזורים" מוסכמים עד שעמום או "סְפֶרוֹת" מעורפלות – של פרשנות תרבותית (הידועה לשעבר כ"ביקורת") ושל יצרנות תרבותית (הידועה לשעבר כ"אמנויות"). לא כל אחד יכול להיות איש אקדמיה. אבל בלי להשקיע בזה יותר מדי מחשבה, רובנו, במיוחד בשמאל, נסכים שההעדפות התרבותיות שלנו (אלה שנקראו בעבר "שיפוטים") מושפעות באופן מהותי, ואף נקבעות על-ידי כמה גורמים חיצוניים. לא מדובר רק בשילוש הקדוש של גזע, שכבה חברתית ומגדר, אלא בתתי-שדות מעודנים יותר: אורבני מול כפרי, אזור גיאוגרפי, העדפה מינית, מקצועי ויזמי מול מעמד הפועלים. נקודת ההשקפה הסוציולוגית שאומרת שגם הייצור וגם הצריכה של תרבות מקורם בסביבות מוסדיות הנתונות להשפעתם של כוחות, אך גם לשינויים בכוחות, מציעה לנו מאזן דטרמיניסטי משלה למחקרים הספרותיים הטרנדיים, מבוססי הנוירולוגיה, של "ביקורת ספרות קוגניטיבית" ולניסיונות התפתחותיים אחרים המבוססים על פסיכולוגיה וטוענים שהאנושות מחווטת ליהנות מסיפורי חתונה קלאסיים.

***

אבל עם התפשטותה של התרבות הסוציולוגית, דעכה השפעתה הביקורתית. סוציולוגיה איבדה את יכולתה לדה-מיסטיפיקציה כי היא נעשתה דרך החשיבה המקובלת. לדיונים על אמנות יש כעת איכות מוזרה, משותקת: אנשים כמעט ולא שופטים את מצוינותן של יצירות בודדות, אבל כולם רוצים לדעת מי ישב בחבר השופטים שחילק את הפרס. נעשה טבעי לחשוב שרשתות כוח אחראיות להצלחתן או כישלונן של יצירות אמנות, במקום כוחו היצירתי של האמן עצמו.

אנשים כמעט ולא שופטים את מצוינותן של יצירות בודדות, אבל כולם רוצים לדעת מי ישב בחבר השופטים שחילק את הפרס.

הגענו לנקודה שבה מנכ"ל אמזון, תאגיד ענק, בניסיונו לשלב בין מכירת ספרים לייצור ספרים, אימץ באופן מושלם את שפתו של מבקר הספרה התרבותית, שרואה כל טענה ל"מומחיות" כמסווה של דעות קדומות, מעמד וזכויות יתר תרבותיות. ג'ף בזוס כותב בשבחה של יוזמתו העצמאית ומציין ש"גם שומרי סף בעלי כוונות טובות מאטים את החדשנות.... סופרים שערוצי ההוצאה לאור הממוסדים היו עשויים לדחותם, מקבלים כעת את ההזדמנות שלהם בשוק. ראו את רשימת רבי המכר של קינדל והשוו אותה לרשימת רבי המכר של  ניו יורק טיימס – איזו מהן מגוונת יותר?" בזוס לא מדבר על סמואל דילייני; הוא מאמץ את הניתוח הסוציולוגי של הון תרבותי ופונה לגיוון כדי לתקף את הצלחתם המסחרית של ספרים כגון חמישים גוונים של אפור - פנטזיה כתובה רע של אשה צעירה המשתחררת מהחופש המודרני שלה על-ידי שליטה ארוטית בגבר עשיר ורב-עוצמה. ההוצאות לאור הגיבו בהפחתת כמות "שומרי הסף" שלהם, עורכים אמיתיים שבאמת עורכים ספרים, מכיוון שאיכות או סטנדרטים נתפסים כחשובים פחות מאשר הפוטנציאל של היצירה לפנות למגוון של קהילות קוראים.

הסכנה טמונה בכך שהתובנות הביקורתיות של מה שמכונה "סוציולוגיה ביקורתית," קיבלו תכלית מחודשת בצורת החשיבה המקובלת של "הליברליזם המתעניין" – אותה צורת חשיבה שהיא ניסתה לחתור תחתיה. התפיסה של כל דבר כשעשועון מתוסרט לא הובילה לשינוי. לחילופין, החשיבה הסוציולוגית הפכה את התסריט לדבר ממשי והיללה אותו. או במילים אחרות: לשנוא את השחקנים, לאהוב את המשחק. גם דיוויד ברוקס הזדוני הצליח להשתמש (בלעג חלקי בלבד) בבורדייה, כשהוא הציע שעלייתם של "הבוהמיינים הבורגנים" פתרה ברובה את העימותים האימתניים של שנות השישים. במקרים כאלה, הסוציולוגיה, שמטרתה היתה להסביר כדי לבקר את היציבות של החברה הבורגנית, עברה כמעט ללא בעיה לידיהם של אלה הרוצים להצדיק את החברה הזו.  ייתכן שהסיבה לכך קשורה לאי-בהירותו של פרויקט הדה-מיסטיפיקציה עצמו.

הסוציולוגיה, שמטרתה הייתה להסביר כדי לבקר את היציבות של החברה הבורגנית, עברה כמעט ללא בעיה לידיהם של אלה הרוצים להצדיק את החברה הזו.

אנחנו יכולים לראות את הבעיה בסרט תיעודי על בורדייה, Sociology Is a Martial Art, כשעוברת אורח מזהה אותו ומספרת לו שעבודתו שינתה את חייה. "חשבתי שאני חופשית, אבל לא הייתי חופשית," היא אומרת בחיוך. יכול להיות שההפשטה האדירה הרגיזה את בורדייה, אבל זו מסקנה מדויקת יחסית לשאוב מעבודתו. ובכל זאת, ההשלכה של צורת החשיבה הזו אינה תמיד ברורה. אז למדנו שאנחנו לא חופשיים – יופי. מה עושים עכשיו?

***

מעלתה העיקרית של הסוציולוגיה הביקורתית, מבחינת מאמְציה ומבֵשְׂריה האמריקאים, הייתה יכולתה להסביר את הפרדוקס של הגיוון (התרבותי) הגדול בתוך אי-שוויון (כלכלי) גדול אף יותר, בלי להתעלם מאף אחד מהם. ב-Cultural Capital, אחד הספרים האקדמיים הראשונים שייבאו את רעיונותיו של בורדייה לתוך מחקרים ספרותיים ותרבותיים, מעלה ג'ון גילורי את הטיעון המפתיע, שדיוני הקָנון המתישים מימי מלחמות התרבות של שנות ה-80, היו למעשה "משבר בערך השוק של ההון התרבותי [של תוכניות הלימודים הספרותיות], שמקורו בעליית מעמד מקצועי-ניהולי שכבר לא הזדקק להון התרבותי [ובעיקר הספרותי] של הבורגנות הישנה." במילים אחרות, דיוני הקנון לא עסקו בהעצמת נשים, מיעוטים ותרבויות "שאינן מערביות" על-ידי חינוך, אלא אותתו שהקבוצות הנחותות-לשעבר האלה כבר עלו בכוחן עד לנקודה שבה הן יכולות ליצור קנונים חלופיים המשקפים את מעמדם החדש בתוך הסדר הקפיטליסטי. זאת בהתחשב בכך שיצירה ויצירה-מחדש של קנונים הן משהו שעושות קבוצות אליטה, כשהן נעשות מודעות להיותן אליטות.

גילורי לא התכוון לזלזל בהישגיהן של אותן קבוצות שבאופן היסטורי נדחקו לשוליים; הוא פשוט רצה להימנע מאותם דיונים מייגעים ששאלו אם אדית וורטון באמת הייתה טובה יותר בשבילנו מאשר הנרי ג'יימס. הוא התמקד, לחילופין, באופן שבו התפרצותם של דיונים לגבי סמלים מצביעה על שינויים בדינמיקות הכוח הנסתרות – בין שמדובר בעלייתן של השכבות המקצועיות-ניהוליות של שנות ה-80 (שייצרו את מלחמות התרבות) ובין שמדובר בבורגנות של שנות ה-80 של המאה ה-17 (שייצרה את הרומן האנגלי עצמו).

התובנה הזו, שהייתה רדיקלית למדי בשנת 1993, מקבלת כעת גרסה פשוטה, "ראויה לפרסום", בניו יורק טיימס הבורגני בעל הכוונות הטובות, שם הסוציולוג מאוניברסיטת קולומביה, שיימוס קאן, תקף לאחרונה את הטון רווי הנחת שהוא זיהה בקרב אליטות משכילות בכל הנוגע לטעמן המגוון, יכולתן לזפזפ בין תרבות גבוהה ונמוכה, אירופית ולא מערבית. "אליטות כיום חייבת להבין שהן דומות מאוד לאליטות של תור הזהב," הוא כותב. "באופן פרדוקסלי, אותן פתיחות וקבלה שהן מאמצות בחום גדול כל כך – היותן אוכלות-כול – עוזרת להגדיר אותן כשונות תרבותית מכל השאר. הן משתמשות בשוני התרבותי הזה כדי לטעון שאי-השוויון והעדר הניידות בחברה שלנו נוצרים בצדק ולא עוברים בירושה."

טיעוניהם של גילורי וקאן מניחים שתכליתה של האוניברסיטה והתרבות שהיא מקדמת היא להכשיר מעמד מקצועי-ניהולי או אליטה טכנוקרטית.

כדאי להאט את טיעוניהם של גילורי וקאן כדי להבליט כמה הנחות שהם חולקים לגבי האוניברסיטה והתרבות שהיא מקדמת: שתכליתה היא להכשיר מעמד מקצועי-ניהולי או אליטה טכנוקרטית; שאלה שלומדים בבתי ספר כאלה עושים זאת מתוך כוונה, ולא משנה כמה היא בלתי מודעת, להיעשות חברים במעמד הביניים המקצועי-ניהולי או האליטה שמנהלת את אותו מעמד; ושקבוצות כאלה זקוקות לסַמָנים מבדילים, שווי ערך ללחיצת ידיים סודית, המאפשרים להם לזהות את עצמם כמעמד, ושמלבד הכשרתם המקצועית, מסופקים להם על-ידי "תרבות" שלכל היותר מציעה לאנשים בעלי תחומי עניין משותפים אפשרות למסגר את חייהם בעיני עצמם, וזה בעיני זה, בדרכים המחמיאות ביותר להערכה העצמית שלהם.

התפיסה השחוקה של "האמנויות", אשר מופצת על-ידי סוציולוגים תרבותיים, אינה באמת שונה ממה שכתבו הסוציולוגים של תור הזהב הראשון של אמריקה בשנות ה-90 של המאה ה-19: "המדעים ההומניים....קיבלו צורה אחידה למדי שמטרתה להשפיע על אופיו של התלמיד בהתאם לסכמת הצריכה האנוכית המקובלת." ולכן תיעב וֶבּלן את מה שהוא כינה "משטר המעמד" בניגוד ל"משטר היצרנות" הפוריטני והתועלתני יותר.

התפיסה השחוקה של "האמנויות", אשר מופצת על-ידי סוציולוגים תרבותיים, אינה באמת שונה ממה שכתבו הסוציולוגים של תור הזהב הראשון של אמריקה בשנות ה-90.

פוסט-ובלן, תפיסתו של הסוציולוג העכשווי את תכליתה של האוניברסיטה היא מעין גרסה נאו-וֶבלנית: לספק הכשרה בתחום מסוים כך שהתלמיד יוכל לקבל עבודה טובה יותר ולהשיג חיים טובים יותר ממישהו ללא אותה הכשרה. בסופו של דבר, לא משנה אם הערך הסמלי הנוסף של התואר מגיע מקריאת שייקספיר, הצטרפות למועדון חברתי, או תקלוט בתוכנית רדיו על בלוז.

סוציולוגים תרבותיים שכללו את הטענה שתופעת לוואי של חברה לא צודקת קיימת כדי לנמק את אותו אי הצדק בחברה - כך שאי אפשר לנצח אותם בתנאים שלהם. האדם הפשוט מתרפס בפני העדר החופש שלו וקורא "נכנע!" – והסוציולוגים מפרשים זאת כקריאה לעוד סוציולוגיה. את מבנה המהלך הזה אפשר לזהות בהסבר שנותן גילורי לעלייתה של התיאוריה הצרפתית במהלך התקופה שהוא מכסה.

התיאוריה, לפי גילורי, תאמה בצורה מושלמת את המפנה ה"טכנו-ביורוקרטי" בעבודה האינטלקטואלית עצמה ובכלכלה בכללותה: "עלייתה של התיאוריה," הוא כותב, "היא תסמין של בעיה שהתיאוריה עצמה לא יכולה לפתור." ובכן, אם התיאוריה לא יכולה לפתור את הבעיה הזו, אף אחד לא יכול. אבל רגע – מי זה הטיפוס האקדמי הזה בשמיים, עם מערכי הנתונים מ-webCASPAR, הבא להציל אותנו?

מכיוון שאנחנו לא קרובים יותר לחברה נטולת שליטה, אי-צדק ואי-שוויון מאשר היינו בשנת 1993, אולי נשאל את עצמנו אם עלייתה של הסוציולוגיה התרבותית היא תסמין של בעיה שהסוציולוגיה עצמה לא יכולה לפתור. כל מי שבילה זמן מה בספיגת השיח, רואה שהגישה לסוציולוגיה ביקורתית היא כעת אחת הסחורות שאנשים יכולים לרכוש עם שכר הלימוד שלהם במוסדות עילית אמריקאיים להשכלה גבוהה. כמובן שמתברר כי השאלה, וההבחנה שמובילה אותנו לשאול אותה, מנוסחות גם הן במונחים סוציולוגיים.

***

נראה שאין דרך להימלט מהסוציולוגיה; עם זאת, הסוציולוגיה לא יכולה לספק לנו סיבות פנימיות ליוקרתה ההולכת וגוברת. היינו רוצים להיות מסוגלים לומר שלסוציולוגיה של התרבות יש ערך רב מכיוון שהיא נכונה או מעמיקה. אבל תרבות שמקבלת בשמחה הסבר סוציולוגי לעצמה, היא תרבות שכשלה באותו מקום שבו כשלה תמיד הסוציולוגיה: הניסיון לפתור את המתח שביחסי המבנה והסובייקט, או החברה והסוכן. איך להסביר את החופש האנושי אך גם את הכוח הקובע של העולם החברתי? האם אנחנו כבר לא יכולים לספק סיבות כנות להעדפותינו התרבותיות, סיבות המוטמעות בחוויות פרטיות וייחודיות לנו, אך מנוסחות בשפה פשוטה, וככאלה מסוגלות לייצר שינוי רצוני, בלתי כפוי?

תרבות שמקבלת בשמחה הסבר סוציולוגי לעצמה, היא תרבות שכשלה באותו מקום שבו כשלה תמיד הסוציולוגיה: הניסיון לפתור את המתח שביחסי המבנה והסובייקט, או החברה והסוכן.

למרות ניסיונותיהם המאומצים של סוציולוגים לשמר מידה של אוטונומיה אצל הסובייקט הפועל – ה"הביטוס" של בורדייה, תאוריית ה"שחקן-רשת" של לאטור – הפופולריזציה שלה גרמה באופן בלתי נמנע להעברת משקל נוסף לצד הסטרוקטוראלי של הדברים, הרשת ולא השחקן. השבריר היחיד של חירות שעוד נותר, שייך, אם כן, לסוציולוג עצמו. הסוציולוג הוא בעל ההכשרה הייחודית לספק לנו הסברים, הסברים הקשורים לרגשות של מעמד או רצון לקבל הכרה, אנוכיות טהורה. בסופו של דבר, לא ייתכנו עירוב של מניעים, סטיות פתאומיות, שינויי גרסאות, ולא תתכן "משיכה עוצמתית לעבר כל מה שאנו הוגים אותו או פוחדים ממנו או מקווים לו מעבר לעצמנו," כפי שאמר פעם שֶלי כשניסה להגדיר אהבה.

אם יצירה מצליחה בקרב מגזר מסוים של האליטה, אין ספק שהיוצר התכוון, איכשהו, להתחנף. הקונבנציונאליות השתקנית והציניות המרומזת של הסוציולוג התרבותי מוצעות כהסבר לבחירותיו של היוצר. רק כך תוכל הסוציולוגיה הספרותית האקדמית לשמר הד לכוח המעצב האינדיבידואלי. ב-The World Republic of Letters, טוענת פסקל קזנובה שנבוקוב התחיל לכתוב באנגלית כי "הוא ידע מהו גורלם הקשה של כל הכותבים המוגלים והנשלטים שכדי שיוכלו להתקיים ספרותית ולהשיג אוטונומיה יצירתית אמתית – כלומר להימנע מתלות או מתרגומים הנעשים ללא פיקוח – בוחרים להיעשות, במילותיו של רושדי, אנשים מתורגמים." הסופר רב האמן משתמר; זה יכול להיות משפט מתוך On Native Grounds, עם הרטוריקה הביוגרפית שלו. אבל החברה והסובייקט מחליפים מקום: במקום לקיים אינטראקציה חברתית, הסובייקט נעשה מניפולטור יודע-כול של קטגוריות סוציולוגיות – הסוציולוג עצמו.

גם מרצים באוניברסיטה הם קרייריסטים במופגן, לא פחות מאשר אידיאל הסופר שהסוציולוגיה הספרותית מציבה בפנינו.

קזנובה חושפת את כוונותיה כשהיא מייחסת את ה"אוטונומיה היצירתית האמתית" לשליטה על המוניטין הספרותי של אותו אדם, כאילו שלא יכול להתקיים סוג תקף אחר של יצירתיות או אוטונומיה. כמובן שלנבוקוב היו סיבות טובות לרצות לכתוב באנגלית – רוב הקהל הרוסופוני-אריסקטוקרטי שלו נרצח – אבל אוטונומיה אינה רק הבעה של אינסטינקטים של הישרדות, המופעלים ללא פאתוס, תיעוב עצמי או חרטה. גם מרצים באוניברסיטה הם קרייריסטים במופגן, לא פחות מאשר אידיאל הסופר שהסוציולוגיה הספרותית מציבה בפנינו.

תרבות שתופסת את אמניה אך ורק כיצרנים הפונים לשווקים נישתיים שונים, עלולה שלא לרצות יותר מזה. אך בשלב זה, סביר לשאול אם צמצומם של ה"ואניטאס" האנושי והפעולה האינדיבידואלית בספרה התרבותית הוא באמת פרויקט אופוזיציוני. בראיון משנות ה-80 עם בן חסותו, לואיק וקאן, מתאר בורדייה את עצמו כמי שירש את הנטייה המודרניסטית-אוונגרדית להיאבק נגד גישות הומניסטיות שבעות רצון ורוויות נחת: "שנברג אמר יום אחד שהוא מלחין מוזיקה כדי שאנשים לא יוכלו עוד לכתוב מוזיקה. אני כותב כדי שאנשים, ומעל לכול אותם אנשים שיש להם הזכות לדבר, דוברים, לא יוכלו עוד לייצר....רעש שרק נדמה כמוזיקה." באותו זמן היה צורך ביהירותו החלוצית של בורדייה, במיוחד אצל אומה שראתה את ברנאר אנרי-לוי כאינטלקטואל. אך שלושים שנה מאוחר יותר, מעבר לאוקיינוס, מסתבר שהדוברים שצומצמו יותר מכול על-ידי השפעתו של בורדייה הם אלה שכבר היו בעמדה המסוכנת שבה הם נאלצים להביע ולהעביר שפה של חוויה אסתטית שתוכל למלא תפקיד רב-משמעות גם מחוץ למשטר המעמד או משטר היצרנות.

ייתכן שהסוציולוגיה של התרבות צברה מניות כה רבות ב"שוק" הרעיונות העכשווי כי היא משקפת בצורה מושלמת מדי את אותם ערכים שאת השפעתם הנרחבת היא מנסה לחשוף.

ייתכן שהסוציולוגיה של התרבות צברה מניות כה רבות ב"שוק" הרעיונות העכשווי כי היא משקפת בצורה מושלמת מדי את אותם ערכים תאגידיים ומוסדיים שאת השפעתם הנרחבת היא מנסה לחשוף. ישנה תפיסה סוציולוגית הרואה את האוניברסיטה בתור המוסד פר-אקסלנס לשעתוק מעמדי וחלוקת תעודות הסמכה. ואת ניצחונה של תפיסה זו אנו מזהים בגרסה הפוזיטיביסטית של הביקורת על אותו מרדף אחר תעודות: האם תעודות הסמכה הן חסרות משמעות? ובכן, כיום, "חוות תארים" פרטיות כמו אוניברסיטת פיניקס מציעות שיעורים המיועדים להשיג נקודות, ללא תוכן מלבד שינון סטטיסטיקות על התועלות הקיימות כביכול בהשגת התואר.

ככל שהמוסד שרוי יותר בתפיסות הסוציולוגיות, כך נדמה יותר שהוא מבין שאין לו תכלית מלבד הנצחת המבנים וההיררכיות המוסדיים שלו עצמו, ושקשה לו יותר לדמיין שהמצב יכול להיות, או היה יכול להיות, שונה. כמו כל הפרויקטים העוסקים ב"התפכחות מאשליות" למען השגת הארה גדולה יותר, עשויה הסוציולוגיה של התרבות להיראות רודנית, בדומה למלך הפילוסוף של אפלטון: הוא יודע-כול ושחצן ומניע את האזרחים לעבר מפגש דיאלקטי שיגרום להם להבין את מקומם. הפילוסוף האסתטי הצרפתי, ז'אק רנסייר, היה הראשון להצביע על האפלטוניות המרומזת של בורדייה, והוא המשיך וטען שבתשוקתם למשטר שבו לא יהיו אליטות כי כולם יהיו סוציולוגים, מפספסים הסוציולוגים את מה שהוא מכנה אשליות שַׁפּירות, או "רמאויות" של תרבות.

עדיין קיים, במילים אחרות, מרחב שבו אפשר לפגוש את האסתטי באופן ישיר ולהפיק הנאה ואושר שלא ניזוקים מהמסגרות המקיפות אותם.

ישנן כמה פרקטיקות אסתטיות – מוזיקה קלאסית, למשל – שמסוגלות לפרוץ מבעד להבדלים ולזכות להערכתם של אנשים – איכרים בוליביאנים, באחת הדוגמאות – כל עוד לא אמרו להם שהם מקשיבים ל"מוזיקה קלאסית מערבית של הבורגנות הגבוהה." עדיין קיים, במילים אחרות, מרחב שבו אפשר לפגוש את האסתטי באופן ישיר ולהפיק הנאה ואושר שלא ניזוקים מהמסגרות המקיפות אותם ומרשתות של כללים והרגלים מעמדיים. נלך אף רחוק יותר מרנסייר ונטען שחלק גדול מהמשיכה של הסוציולוגיה הביקורתית עצמה נובעת מתחבולה דומה. ההשוואה שעורך בורדייה בין עצמו לשנברג חושפת אותו, מכיוון שהוא מציג הקבלה אסתטית, שאינה מבוססת אך ורק על השוואת תפקידים בזרמים אוונגרדיים שונים. המשיכה הסודית של הסוציולוגיה הביקורתית מקורה באפשרות לפנות לחברים מוּעדים להשפעה בשכבות השולטות ולעתור לאיזשהו חוש נעלה של צדק והוגנות רדיקליים הקיים אצלם – עתירה שעשויה להדהד גם בתחומי האמנות, הספרות והביקורת.

בלי האל החבוי הזה, האוניברסליזם הזה, הסוציולוגיה– אם להשתמש במונחים סוציולוגיים – אינה אלא דוברת של כוח מהתרבות הגבוהה. היא מתארת חוקים של קרב אינסופי שבו יש מנצחים ומפסידים, שולטים ונשלטים, אך בכל זאת לא מצליחה לשכנע אותנו מדוע כדאי לנו לבחור צד מלכתחילה.

המאמר נכתב על ידי עורכי המגזין הדיגיטלי n+1כל הזכויות בעברית שמורות לאלכסון.

All Rights Reserved. Published in Hebrew by special permission.
For more articles from n+1 magazine, visit n+1 website

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי העורכים, n+1.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על יותר מדי סוציולוגיה

01
יובל א

מאמר מעניין. במיוחד חביב לעשות לסוציולוגיה ולשימוש בה קצת....דה מיסטיפקציה של סוציולוגים.
עם זאת, חשוב לדחות את הנחות היסוד המדעניות של המשתמשים בסוציולוגיה, ואת הנסיונות להעמיד הסברי בני אדם (פעולות, רגשות, העדפות, וכיו"ב) על תכליתם החברתית בלבד.
יתר על כן, כאשר שמים לב לכך, מגלים שהמהלך, בחשבון אחרון, הוא מועד להפוך למהלך שמרני ודכאני.

כתבתי על המדעניות מעט בסעיפים הראשונים כאן, ועל הסכנות ב"זהות" בהמשך (בעיקר סעיף ו'):

http://www.haokets.org/2013/04/26/%D7%96%D7%94%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%A4%D7%A9%D7%A8%D7%AA-%D7%A4%D7%A9%D7%A2%D7%99%D7%9D/

02
דוד

טענה מוזרה נגד בזוס ואמזון. אתם משתמשים בטיעון שהוא מנסה להפריך בדיוק כנגדו, בלי להוסיף שום דבר. לשיטתכם - למה בזוס עושה משהו לא בסדר? כי הוא מוריד את האיכות. אבל מה בזוס אומר? הוא הרי מנסה לחתור תחת הסטנדרטים הקיימים של איכות ולטעון שזה מעודד שמרנות. לא סתרתם אותו, רק קבעתם שהתפיסה שלכם של איכות היא התפיסה הנכונה. קצת ילדותי.

03
איזי

במובן מסויים זה היה צפוי. זה מה שקורה שכלוקחים סט כלים אנליטיים חדים ומדוייקים ככל שיהיה (להלן "פרשנות תרבותית"/"ביקורת תרבות"/...) והופכים אותה לאידאולוגיה וקרדום פוליטי לחפור בו. אפשר לטעון שמעצם השימוש בכלי הביקורת הסוציולוגיה היתה "מוכרחה" להיכנס לשיח הפוליטי ולתרבות הפופולרית, אבל בכך ויתרה על המעמד המוגן שהיה לה כדיסציפלינה אקדמית.
אז נכון, אלמנטים מהשיח הביקורתי חלחלו אל הפוליטיקה והתרבות הפופולרית. אבל כמו שטוען המאמר לשני הממסדים יש כלים להכיל ולעקר כל חדירה כזאת לתחומם ופירורי השיח הסוציולוגי שנקלטו הפך לעוד כלי רטורי. הצד השני, הטראגי מעט, של תהליך הדיפוזיה הזה היה שהממסד הפוליטי וכוחות השוק של התרבות הפופולרית חלחלו לסוציולוגיה וסירסו אותה באופן אפקטיבי.