ילדים מרופדים

פעם הורים חשבו שקצת פחד וחיכוך עם העולם יועילו לילדים, ואילו היום הם מגוננים עליהם בכל צורה ודרך. מה קרה?
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

עם כמה פחד, חרדה וסיכון יכולים ילדים להתמודד? עד לקראת סוף המאה ה-19, רוב האנשים סברו שהתשובה היא "די הרבה". אריסטו עצמו אמר שאפשר להגדיר חינוך כתהליך שמטרתו היא ללמד אותנו לחשוש בצורה נכונה. האמונה הרווחת הייתה שמידה של פחד תורמת תרומה חיובית לבניית אופיו של הילד. העובדה שפחד נתפש כחיוני לצורך חינוך ילדים נוסחה במפורש על ידי ה-Church Missionary Society בשנת 1819, כשהאגודה הכריזה כי "נדרש שהילדים יפחדו ממורי בית הספר". חוויית הפחד של הילדים תוארה לעתים כחיונית לצורך התפתחות כוחות הדמיון והיצירתיות שלהם. למשל, ב-1848, כתב העת של הכנסיה היוניטרית The Christian Register יעץ להורים ש"לילד שמעולם לא ידע כל פחד לא יכול להיות דמיון: הוא אינו יכול לחוש פליאה, דחף של חיים, יראה או הערצה סוגדת".

בימינו, הפחד הגדול ביותר, פחד הפרידה, נתפש כמזיק במידה כזאת שאם אין מנהלים אותו נכון, הוא עלול להרוס את הילד לכל ימי חייו

בניגוד לתרבות של ימינו, שבה בידור מותאם לשכבת הגיל; שבה טוענים שמלה לא נכונה (או מיקרו-תוקפנות) יכולה לגרום להתקף חרדה; שבה הפחד הגדול ביותר, פחד הפרידה, נתפש כמזיק במידה כזאת שאם אין מנהלים אותו נכון, הוא עלול להרוס את הילד לכל ימי חייו. נראה כי פחדי הילדות, והפחד מפני הפחדים הללו, נוכחים בכל מקום: פחד מבריונים, שלא לדבר על פחד מחמושים שיפתחו בירי [לפחות בארצות הברית] ופחד מהתאספויות ציבוריות. פחד ממלחמות ומתאונות הנראות ללא הרף בטלוויזיה. רוב ההורים בימינו לא יעלו בדעתם להפחיד ילד, כפי שהם לא יעלו בדעתם להצליף בו בשוט או לשלוח אותו לשנה של עבודות כפייה בתנאי מאסר, אך אותם הורים חשים גם משותקים נוכח התנפלותו של העולם. אנחנו מכווננים ביותר לפחדים של הילדים, ואנחנו גם שואפים לנטרל אותם בכל מחיר.

המעבר מן הגישה הישנה לחדשה התרחש, כפי שניתן לראות, בסביבות סוף המאה ה-19, עם עליית מדע הפסיכולוגיה. רגש הפחד, שפעם הועלה על נס כבונה ומעצב, הוקע כמזיק לילדים. אחד מחלוצי הפסיכולוגיה, ג'י. סטנלי הול (G. Stanley Hall) הוביל את המתקפה נגד ההשפעה המזיקה של פחד בחיי הילדים. מחקריו, שנעשו בשנות ה-90 של המאה ה-19, קראו לשינוי ברור בתפישה. במקום לראות בפחד של הילדים מאפיין נורמלי של חייהם, ומה שאריסטו כינה "המורה של העולם", הוא טען שיש לראות בו איום על הבריאות. הול הוקיע את הסכנה של "פחדים ופוביות קטלניים, שהספרות הרפואית מתעדת במקרים רבים מאוד". ב-"Aspects of Child Life and Education" משנת 1921, הול אמר שמחקריו גילו "כמה רבים הם מיני העיכוב בהתפתחות ואף סטייה מנטלית הנובעים מפחדים לא-רצויים". והייתה לו תובנה נוספת: אפשר לייחס את אותם "פחדים לא-רצויים" להורות לקויה.

ילדה, גשר עץ

להרשות? להתערב? לדווח לרשויות? ילדה נוטלת סיכון: תצלום: קרוליין הרננדס

הדעות של הול התקבלו באורח סוחף על ידי פסיכולוגים, מומחים להורות ומחנכים. ב-1917, דרשה אחת מבעלות טורי העצות ב"The Mother’s Magazine" שהרשויות "יתערבו כדי למנוע מאיתנו מלגרום לילדינו להיות פגומים מבחינה שכלית ונכים מבחינה מוסרית". המחברת האלמונית קבעה ש"פחד הוא מחלה שעל פי רוב מקורותיה בהכשרה לא נכונה וביחס פגום".

הטענה שרגש הפחד הוא איום על שלמותם של הילדים זכתה לבסיס עוד יותר רחב בעשרת השנים שלפני מלחמת העולם השנייה. העצות להורים הטילו עליהם אז תפקיד של שומרים האחראים למנוע מילדיהם לחוות פחד. ג'ון ווטסון, מייסד הפסיכולוגיה ההתנהגותית, טען כי "המשימה העיקרית של ההורה צריכה להיות למנוע פחדים, שכן פחדים מסוימים קשים ביותר לריפוי".

הנחיות להורים טענו שפחד הוא בעיה מורכבת ומסוכנת, והטילו על מבוגרים את המשימה לבודד את הילדים בכל תחנה במסלול חייהם. כך, טור עצות משנת 1934, שעסק ב"כיבוש הפחד: שיטות מודרניות בחדר הילדים", דחק ב"אם ובאומנת... להימנע מכל דבר העלול לעורר פחד". אימהות שלא הבינו את הנזק שפחד גורם לילדים הוקעו לא פעם בנימה של התרעה ומוסרנות. "כיום הבנתה של האם הממוצעת את האויבים המנטליים והרוחניים הללו, את היריבים הפסיכולוגיים האורבים לילד שלה מוגבלת כפי שסבתה לא הבינה את הסכנה הפיזית הטמונה בחיידקים", כתב אחד הכותבים ב-McClure’s Magazine ב-1922. היו מומחים שדאגו בשל חוסר יכולתם של הורים לנהל פחדים של ילדיהם, ילדים שכעת נחשבו הרבה יותר שבריריים ממה שהיה מקובל לחשוב קודם לכן.

הרעיון בדבר שבריריותם של ילדים בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים התפתח בד בבד עם עלייתה של תרבות הורות שבמרכזה ניצב הילד

הרעיון בדבר שבריריותם של ילדים בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים התפתח בד בבד עם עלייתה של תרבות הורות שבמרכזה ניצב הילד, במיוחד במעמדות הביניים. הורים ומחנכים הוזהרו שהם אחראים להגן על הילדים מאיומים על בריאותם הנפשית. אחד מבעלי הדעה מתח ביקורת על הורים וטען שהם מפעילים לחץ רב מדי על ילדיהם והזהיר כי "בנקודות שונות לאורך הדרך מלאת הסכנות הזאת המוביל מחדר הילדים לתואר אקדמי, ילדים ומתבגרים נשברים תחת הלחץ". לחץ מצד ההורים ומשמעת סומנו כגורמים לפחד ולחרדה בקרב ילדים. להורים נאמר כי עליהם להצדיק את ילדיהם, לעודד אותם, במקום לגעור בהם, ונאמר להם גם להפסיק להפעיל לחץ רב כל כך על ילדיהם.

בשנות ה-30 הקריאה לבודד את הילדים מפחד אומצה גם על ידי מחנכים. ב-1939 מורה אחד כתב ב"Journal of Education": "בנים ובנות רבים סובלים מפחד", ו-"אני מתבייש להודות שלעתים קרובות בית הספר מחמיר את המצב". אחרים טענו ששיעורי בית ומבחנים עלולים לגרום ללחץ בלתי סביר ולתחושה של דחק בקרב הילדים. טענו לעתים קרובות כי שיעורי בית גורמים לילדים ל"עמוד שדרה עקום, סיוטים בלילה והתמוטטות נפשית". במענה לקביעות הללו, בתי ספר ציבוריים בניו יורק אסרו על שיעורי בית עד לכיתה ד', ואילו בסן דייגו האיסור נמשך עד לכיתה ח'.

בתחילה, רק מיעוט מקרב ההורים – לרוב בני מעמד הביניים – נענה לקריאה לרכך את המשמעת ולעודד ולחזק ללא הרף את ילדיהם. אך בהדרגה, אימוץ של טכניקות שהתבססו על תובנות פסיכולוגיות כדי לנהל את הפחדים של הילדים החל להיתפש כשקול להורות אחראית.

אפרוח, נעליים גבוהות

של מי אתה, ילד? תצלום: מג קאנן

למרות הפחד מפני הפחד, במשך עשרות שנים, רוב האנשים האמינו שמידה של קושי עשויה להגביר את העמידות. ילדים ששרדו אסונות היו עמידים יותר, כך טענו מומחים, במיוחד אם משפחתם הייתה מקור לתמיכה רגשית. אך בסביבות אמצע שנות ה-70, החל הגישה להשתנות: חוקרים החלו לבחון את העניין בקפידה רבה יותר, והטילו ספק במידת העמידות של הילדים , ולעומת זאת הדגישו את פגיעותם. בשנות ה-80, המושג "ילד פגיע" נעשה שגור. הדבר לא נתפש כבעיה ייחודית של חלק מהילדים, אלא כמצב קיומי הנכון לכולם.

יש טעם להתחקות אחר כניסת המונח "ילד פגיע" ("vulnerable child") לשפה הדבורה. בדיקת במסד הנתונים Nexis גילה רק 9 מופעים של המונח במהלך שנות ה-70. השימוש המתועד הראשון במונח היה ב-16 בנובמבר 1972, ב"ניו יורק טיימס", שבו המונח שימש כדי להתייחס לילדים פגיעים ל"סכנות מנטליות ורגשיות". בשנות ה-80 היו 141 התייחסויות למונח. בשנות ה-90 המספר הגיע ל-3,266. אך בעשור הראשון של המאה ה-21, מספר המופעים של "ילד פגיע" זינק ל-33,566. ב-2016 לבדה – השנה האחרונה שעבורה יש לנו נתונים שלמים – היו 17,781 מופעים של המונח "ילד פגיע".

האמונה שילדים מוגדרים על ידי הפגיעוּת שלהם זכה לעידוד בדמות נטייה בלתי פוסקת לנפח את האיומים שהם עומדים מולם

בחינה של המושג מגלה שברוב הספרות שראתה אור, הגישה היא שלהיות "ילד פגיע" הוא בבחינת מאפיין מובן מאליו של הילדות באשר היא. מדובר ברעיון שנתפש כנתון שאינו דורש בדיקה, ולעתים רחוקות בלבד מרחיבים ביחס אליו. ילדים נחשבים פגיעים לפי הגדרה, הן מבחינת חוסר בשלותם הפיזית והן מבחינת כל חוסר בשלות אחרת שלהם. יתרה מכך, מצב הפגיעות הזה מוצג כמאפיין מובנה.

האמונה שילדים מוגדרים על ידי הפגיעוּת שלהם זכה לעידוד בדמות נטייה בלתי פוסקת לנפח את האיומים שהם עומדים מולם. זה מה שאני מכנה "להפוך את הילדות למחלה", והתופעה אימצה לעצמה הגיון פנימי משלה. משמעות המגמה הזאת מודגשת בעבודה של הפסיכולוג ניק הסלאם (Nick Haslam) מאוניברסיטת מלבורן, שמדווח כי מאז שנות ה-80, מונחי מפתח המצויים בשימוש של פסיכולוגים חברתיים כגון "התעללות", "בריונות" ו"טראומה", הוחלו על קשת מתרחבת והולכת של חוויות. ספציפית, המונחים מוחלים במידה גוברת על מצבים שקודם לכן נתפשו כבלתי-נעימים, אך לא ככאלו הגורמים לטראומה.

התפישה החדשה משקפת את הנטייה הנוכחית לראות למעשה כל ממד של הילדות דרך עדשת הפחד. אך הפחדים הללו אינם נובעים מניסיונם של הילדים אלא לעתים רחוקות. לא הדאגות המסורתיות ביחס לילדים, כגון פחד מחושך או פחד להינטש על ידי ההורים, הן המודגשות בנרטיב הפחד של ראשית המאה ה-21. פחדיהם של ילדים מתווכחים דרך דמיונו של מבוגר ולעתים קרובות מבטאים חרדות האורבות במוחם של המבוגרים. פחד מזהות שברירית, פחד מכישלון, פחד מהערכה עצמית נמוכה, פחד מהידרדרות בסטנדרטים, פחד מהשפעה מזיקה של בחינות על בריאותם הנפשית של התלמידים, פחד מתחרות ומספורט תחרותי ופחד ממשמעת – כל אלו עניינים השבים ועולים בדיונים העוסקים בחינוך. לעתים קרובות, צלם של הפחדים הללו מוגדל, והחרדות ביחס לילד השברירי זוכות לחיים משל עצמן.

הליקופטר, מסוק

אביזר חיוני להורות נכונה. תצלום: פיליפ הוחרברוחה

עולם הילדות יהיה מקום הרבה יותר טוב אם החברה תלמד לתת אמון בהורים, ותפסיק לנסות לגרום להם לפחד כל כך

וכך נשאלת השאלה: האם הילדים נעשו מלאי פחד יותר מאשר בעבר? למרבה הצער, אין זאת שאלה שאפשר לענות עליה בשום מידה של דיוק מדעי. יחד עם זאת, מה שברור הוא שכיום, הרבה יותר מאשר בעבר, הרטוריקה של הפחד והפגיעות מבוטאת לעתים קרובות הרבה יותר ומקושרת לילדות. פחדי הילדים והפחדים של המבוגרים ביחס לילדיהם הם עניינים שלעתים קרובות דנים בהם בערבוביה, והם גורמים למצוקה רבה יותר מאשר בכל תקופה בעבר. אכן, יש היום ספרות רבה מאוד אשר טוענת שהפחדים של ההורים הם אלו שגורמים לילדיהם לפחד. הורים שבמשך עשרות שנים נאמר להם לגונן על ילדיהם מפני פחד, מואשמים כיום בכך שהם הסיבה לכך שילדיהם פוחדים.

"הורי הליקופטר" מלאי פחדים זוכים לא פעם לביקורת בטענה שהם בולמים את ההתפתחות הבריאה של ילדיהם. מחקר שהתפרסם בכתב העת Development Psychology בחודש יוני 2018, הגיע למסקנה כי "ילדים שיש להם הורים הלוקים בשליטת-יתר, עלולים להיות פחות מסוגלים להתמודד עם הדרישות המאתגרות העולות עם הכניסה לסביבה הבית-ספרית ועם הצורך לנווט בה". אחרים טוענים ש"הורות הליקופטר" מקעקעת את "הצורך הפסיכולוגי הבסיסי לאוטונומיה ולמיומנות" של הילדים. יש מי שמרחיקים לכת עד כדי כך שהם קושרים בין משבר בריאות הנפש הפושה בקולג'ים ובאוניברסיטאות ובין דור של הורים "מוכי פחד".

יחד עם זאת, מי שמבקרים את "הורות ההליקופטר" מתעלמים מן הלחצים התרבותיים העזים שאילצו אימהות ואבות רבים לאמץ את הנוהג הזה. במקום להפציץ את ההורים בזרם בלתי פוסק של אזהרות ועצות, מוטב למומחים-כביכול להרפות ולהרהר בתוצאה המעוותת של עצותיהם הסותרות. עולם הילדות יהיה מקום הרבה יותר טוב אם החברה תלמד לתת אמון בהורים, ותפסיק לנסות לגרום להם לפחד כל כך.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

פרנק פורדי (Frank Furedi) הוא סוציולוג ומבקר חברה. בעברו היה פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קנט בקנטרברי, אנגליה. הוא חיבר ספרים רבים, שהאחרון שבהם הוא "How Fear Works", משנת 2018.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: בנדנדה, בלי פחד. תצלום: Scott 97006

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פרנק פורדי, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על ילדים מרופדים

ערבוביה שלמה בין כמה מושגים וחבל, כי הדיון ראוי.
יש פחד פיסי ששייך למקום הקמאי שלנו, ולפעמים ילדים צריכים לחוות התגברות עליו כדי להרגיש שיש להם יכולת מאבק.
ויש פחד חברתי שבגדול נובע מחברה שהאלמנט השבטי בה די זנוח והיא אכן גורמת לאנשים מתוקות יתר חברתיות ובדידות. ילד שגדל בבדידות ובמצוקה חברתית - לא מומלץ.
ויש את היראה מסמכות - מה שאני את ילדי מחנך למינימום - אדרבה, שברו חוקים אם צריך, אבל בשכל.
ויש את הפחד מכשלון ששייך בכלל לתרבות התחרות המצוינות והמריטוקרטיה, והורים שלוחצים על ילדיהם להישגיות יתר בגלל החסכים באגו שלהם ומפחידים אותם אכן עושים להם נזק פסיכולוגי.
ויש פחד מיוזמה, מללכת אחר הלא ודאי ולקחת סיכון ולעשות דברים לא מקובלים שלא בטוח שיצליחו. וכדאי מאוד להרגיל את הילד להתגבר עליו.

04
גילה

יש הבדל בין פחד לטראומה. פחד הוא חוויה אנושית טבעית, שכדאי שילד יחשף אליו בהדרגה.
משהו המאיים על הילד, ובייחוד אם הוא גורם פחד לאורך זמן, עשוי לייצר טראומה. זה עשוי להיות נזק כבד ואף בלתי הפיך. מתוך חשש לייצר טראומות מגוננים יתר על המידה על ילדים גם מפחדים "רגילים" שיכינו אותם להמשך.

05
סיגל

מאמר חשוב.אך התחושה היא שהנסיון לתת הצעות לתשובות התפורר באמצע וחבל מאוד.הורים לדור שלם ,מודאגים וחסרי אונים והרי אין פנינו לייצור פתח לשנוי שנוכל לעשות למען ילדינו?

06
נטשה

לגדל בדרך האמצע,
דרך בודהיסטית,
אנחנו, ההורים, מחובתינו להיות ערים לעולם התופעות- רגשות ותחושות, נעימות או לא נעימות, להכיר בעובדה ובאמת שארעיות הן וכך גם בנפש הילד- ילד, אינו יודע פחד אלא יודע מה נכון לו ולגוף שלו ומה לא. כמי שעובדת עם ילדים והרבה, ברגע מאפשרת לילד לחוות את סביבתו כפי שהיא, ללא השלכה של פחדי או ספקולציות של 'מה עלול לקרות אם..' הילד נותן אמון ביכולותיו המולדים ובסביבתו וכך נבנה ביטחון ואמון כשפחד הוא עוד רגש שמגיע וחולף ולפעמים גם שומר, אבל רק לפעמים. כל זאת יכול להתאפשר לכל הורה אם כל הורה יפרוש מעולם ההפחדות והחרדות שפיתחה בנו החברה התעשייתית. יש פחד שמונע מאיתנו לחיות ויש פחד ששומר עלינו ובין פחדים אלו עולם ומלואו ועלינו לשים לב איזה פחד מופיע, לכמה זמן ומתי הוא עובר. תנו אמון בילדים, תנו להם להיות ילדים- סקרנים, חקרנים ועם פחד שומר ואנו המבוגרים מחובתינו להשתחרר מדאגות מיותרות. הן לא מועילות ובטח שלא מקדמות אותנו כחברה.