ילדי המחר כבר כאן

קמיעות של ענווה

מי שעיסוקם העיקרי אינו באחד התחומים הנוגעים ללשון, נוטים לייחס חשיבות יתרה ל"מקור המילים". לא פעם, נוכח מילה או ביטוי, אנשים משתוקקים לדעת מנין באו הדברים, מה הגלגול שהביא לכך שמילה מסוימת משמשת אותנו ונראית כפי שהיא נראית. העיסוק בשאלות הללו מזמן לא מעט פרטי טריוויה משעשעים, כדרכם של פרטים כאלו, ובכך אין כמובן כל רע. מצד אחר, אמר פעם בלשן חכם שהאטימולוגיה (העיסוק במקור המילים) היא "האלכימיה של הבלשנות". כוונתו הייתה לכך שהעיסוק במקור של מילים כרוך בלא מעט ספקולציות, תאוריות מופרכות מעיקרן וקפיצות לא מוצדקות מבחינת המידע וההיגיון. האלכימיה, זאת הממשית, שעניינה היה בטרנספורמציה של חומרים, הציבה לעצמה מטרה גדולה: להפיק זהב מחומרים אחרים, כלומר למצוא תהליך שבו נקודת המוצא תהיה איזשהו קש וגבבה, ובסיומה של דרך מפותלת יימצא בקדירת האלכימאי גוש נוצץ של זהב.

הביקורת על העיסוק המופרז, חסר האחריות, דל התיעוד והקלוקל עד מופרכות באטימולוגיה היא מוצדקת. אך לתשוקה האנושית הזאת יש גם צד שובה לב. כל תיאוריה אטימולוגית וכל ניסיון למצוא את מקורה של מילה, עשויים לשלוח אותנו למסע עשיר ומרתק. לדעתי, כל עוד אנחנו זוכרים שהמסע הוא רצף של אפשרויות, ולא בהכרח מורכב מתחנות של אמת מוצקה, עשויים להיפתח בפנינו אשנבים לידע ולתעלומות נוספות. ולא מיותר לומר שכמו בתחומים רבים בחיים, הוודאות המוחלטת מכשילה.

מסע אטימולוגי כזה מתרחש לעתים כמו מאליו ולא מתוך תכנון מראש או לאחר סימון מטרה. לפני זמן מה, נתקלתי בטקסט קצר על אבן האוניקס (Onyx), אבן חן שהיא סוג של קוורץ. יש הסכמה, ידיעה ברורה, שמקור שמה הוא במילה היוונית שפירושה "ציפורן". מה הקשר בין האבן ובין ציפורן (של חתול? של אדם?), עניין זה אינו ברור והוא נכרך בשורה של אגדות. בכל אופן, אבן האוניקס, במקום שבו קראתי עליה, הוזכרה כחומר גלם לחפצי חן קטנים מהסוג שמכונה בספרדית camafeo. מלה מוזרה בפני עצמה, המציינת תבליטים קטנים המשמשים כתליונים ועשויים בדרך כלל מאבנים יקרות למחצה: ערך בוויקיפדיה העברית על אוניקס מציין שהחומר "משמש גם להכנת תכשיטים כקמאו (חריתה המשאירה דמות בולטת מפני האבן)", ובכך גם מספק הגדרה למושג לועזי לא ברור, "קמאו".

וכך מתחיל המסע המוזר.

מה מקור המילה הספרדית camafeo? העין העברית אינה יכולה לא לראות פה מילה מוכרת מאוד, "קמע". עיון במקורות אחראיים למדי מראה ש-camafeo הספרדית, "דמות מגולפת מאוניקס או מאבן קשה ויקרה אחרת" מתועדת החל ב-1375, כמילה ממקור צרפתי, camaheu. לספרדית יש נטייה היסטורית להפוך h ל-f, וכך המעבר מהצורה הצרפתית לספרדית נראה הגיוני. והמסע חייב להימשך: מה מקור המילה הצרפתית? את זאת אין איש יודע בוודאות. היא מופיעה במקורות גם כ-camaïeu, ויש הממפים את המקור שלה לפרסית, למילה צ'וּמָהָאן שפירושה "אבן אגאת" או לערבית, למילה קָמָאאִיל שפירושה "ניצנים של פרח". האם התקרבנו להבנה או שמא התרחקנו? העניין מסתבך: יש טענה שהמילה הערבית קמאאיל היא המקור ל-cammeo באיטלקית שהיא מצדה המקור ל-cameo באנגלית.

ואילו cameo באנגלית היא מילה שגורה בהחלט, מתחום הקולנוע, שפירושה "הופעה קצרה ומזדמנת וקצרה במהלך הסרט של הבמאי או של אישיות ידועה אחרת". ומנין ההגדרה הזאת שהבאתי במירכאות? מאתר האקדמיה ללשון העברית, בתחתית הערך "קמע", עבור "הופעת קמע", ביטוי שלא יהיה מופרך לשער שנוצק על פי האנגלית.

אך האם cameo האנגלית קשורה ל-camafeo בספרדית ול-camaïeu הצרפתית? על כך הדעות חלוקות והראיות דלות לכאן ולכאן. והאם cameo קשורה ל"קמע" העברית? אבן שושן במילונו קושר בין "קמע" במובן של חפץ או פתק שמיוחסות לו סגולות, ובין "קמע" הפועל העברי הישן שפירושו "לקשור" או "לכרוך", כי קמע הוא לא פעם חפץ שנכרך או נקשר. אלא שאבן שושן, כנראה לאור דלות הראיות שבידיו, מסייג את הקשר במלה "כנראה". ולא זאת בלבד, אלא שכפי שהפועל יכול להיות המקור של שם העצם, כך גם ההיפך יכול להיות נכון, ובכל אופן לא ניתנת לנו השערה ביחס למקור הכללי, אולי החוץ-עברי, של "קמע" המוכר לנו כיום. מילון אוקספורד הגדול מגלה יושר וזהירות ומציין ליד cameo "ממקור לא ידוע", ובערך עצמו הוא מרבה לקשור את המילה האנגלית למילה האיטלקית, הן מבחינת התיעוד ההיסטורי, סוג המקורות וגווני המשמעות הבסיסיים.

אכן, ידיעותינו מוגבלות, ואינן מספיקות, לפחות במצב הדברים הנוכחי, כדי לקבוע דבר או להגיע לממצאים ברורים, שלא לדבר על מסקנות ודאיות. טוב שכך. מי שחושב שתהליך אלכימי הפיק עבורו זהב, צפוי להתאכזב. ובכל זאת, אם נשתחרר מהצורך המשועשע, שלעתים מגיע לכדי אובססיה, לדעת את מקורן של מילים, הרי שבמקרה הזה נוכל לומר שני דברים לפחות.

הראשון, הנוגע למילים שעסקנו בהן, הוא שעל אף ים אי הידיעה שאנו נסחפים בו בסירתנו הקטנה, נראה שכל המובנים שנתקלנו בהם עבור כל המילים שבדרך, נקשרים יחד בכך שמדובר בדבר קטן, בעל משמעות מרוכזת, מוקד קטן של יופי ותשומת לב, של כוח ממוקד: החל בתליון החרות וכלה בהופעה הקצרה, המפתיעה, בסרט, ובוודאי בקמע שעל צווארה של יולדת דוברת עברית או ארמית.

והעניין השני הוא, שהמסע תלוי בנקודת המוצא ובהנחות היסוד, גם אם אין מגדירים יעד ואין מגיעים לשום מקום ברור. הממצאים שנגיע אליהם, אפילו חלקיים, אם נצא לדרך מתוך העברית יהיו שונים מאלו שנגיע אליהם אם נצא מאנגלית, ושונים מאלו שנגיע אליהם אם נצא מספרדית. אם תרצו, יש כאן לקח על המגבלות של הידיעה, על חשיבות התיעוד ועל הזהירות שיש לנקוט בטיפול בו, ואפילו לקח כללי של ענווה הכרחית. ואולי גם זאת תועלת שעוד אפשר לראות באלכימיה.