יסודות הקלקלה

מה בעצם התקלקל בארצות הברית? לפני הדמגוגים, לפני המשבר, לפני הירידה – היה אבדן אמון כללי, שיטתי וחסר תקדים. אבדן אמון בכל דבר ובכל אחד. אבדן אמון במוסדות, מהממשלה ועד לתאגידים ולתקשורת. אבדן אמון בבני-אדם, משכנים דרך אינטלקטואלים ועד לאזרחים מהשורה. אבדן האמון היה כמו התמוטטות של מדפי קרח בטבע.

האמון התמוטט. במי אנשים נותנים את אמונם יותר מכל? בדמגוג. האמון אינו מוחלט: יתכן שהם אינם אוהבים או מעריכים אותו. רמות האמון עדיין נמוכות. אבל הם נותנים בו אמון יותר מאשר בתקשורת, בממשלה, בבנקים, בתאגידים ובאינטלקטואלים. וזאת הבעיה.

רמת שביעת הרצון מתפקודו של דונלד טרמאפ עדיין גבוהה מרמת האמון בכל מוסד דמוקרטי בחברה האמריקנית. אם רמת שביעות הרצון מטראמפ עומדת על כ-40%, הרי שהאמון במוסדות הדמוקרטיים נע בין אפס למעט יותר משלושים אחוז.  וזכרו: שביעות רצון מנשיאים משנה את מגמתה בקלות, חוסר אמון הוא עניין דביק ועיקש.

רק האמון בצבא גבוה יותר – והצבא אינו נוטל חלק פעיל בדמוקרטיה החוקתית האמריקנית.

מה כל זה אומר לנו?

אתם עשויים לחשוב שאמון אינו עניין חשוב כל כך. הרי מדובר בעניין רך כזה! אמון הוא לא דבר שאפשר לגעת בו, לטעום אותו או להריח אותו, בניגוד, למשל, לכסף טרי, למכונית חדשה ונוצצת, לאפליקציות בסלולרי. אלא שאמון קודם לכל אלו. בלעדיו, אנשים אינם מוציאים כסף, סחורה אינה מיוצרת, השקעות אינן מתרחשות. האם אתם משקיעים הרבה מעצמכם בדברים ובאנשים שאינכם נותנים בהם אמון? האם אתם מוציאים כסף בחנויות שאתם חושדים בבעליהן? האם אתם מבלים זמן עם עמיתים לעבודה שאינם מעוררים בכם אמון? האם אתם משקיעים אהבה באנשים מפוקפקים? אני מניח שהדברים ברורים. אמון הוא הון מהסוג הקודם לכסף, למאמץ ולרעיונות, קודם להון כספי, אנושי ואינטלקטואלי.

הנה לכם הקשר: מתוך מצב של חשדנות מוחלטת בין בני-האדם החיים בתוכה, הכלכלה האמריקנית הפכה להיות כלכלה של הפקת עושר: התל"ג "גדל" בעוד תוחלת החיים יורדת. חשבו על כך לרגע: משמעות הדבר היא שהקפיטליזם אוכל את עצמו, אתכם, אותי, את הדמוקרטיה, את כוכב הלכת, את החברה כפי שאנו מכירים אותה.

מדוע? מה הקשר בין אבדן האמון, כלכלה של הפקת עושר וחברה מתמוטטת, חברה שבה הממשלה עצמה הופכת לסמכותנית?

מה הוא מקום שאין בו אמון. מקום כזה הוא ג'ונגל. אולי כלא. תבחרו לכם את המטפורה המתאימה לכם, זה לא מאוד חשוב. העניין הוא אחד והוא ברור: ללא אמון, חברה אינה יכולה כלל להיות חברה. היא הופכת למשהו אחר לגמרי: למקום שבו הטורפים שולטים. אם אני לא יכול לתת בך אמון, ואתה אינך יכול לתת בי אמון, מה נותר לנו אם לא לנסות לטרוף זה את זה? אני לא יכול לתת בך אמון, וגם לא בתקשורת או בממשלה. אבל אולי, ממש אולי, אני יכול לתת אמון באנשים כמוני – לפחות קצת. וכך אנחנו מתפצלים לשבטים שמאגדים בתוכם אנשים דומים זה לזה – ושתלך לעזאזל החברה שמחוץ לשבט, שהיא תישא בעלוּת ובקשיים שלנו. אבל החברה אינה יכולה לתפקד כך: חברה אינה אוסף של שבטים. אוסף של שבטים הוא כלא. צריכה להיות איזושהי רמה של אמון שתחבר בין בני-אדם, שאם לא כן, החברה תידרדר באורח כמעט בלתי-נמנע לדמגוגיה, לקריסה, לחורבן.

תנו לי להסביר לכם בדיוק מדוע.

חברה היא בראש ובראשונה כלי להשקעה משותפת בנכסים ציבוריים. נכסים ציבוריים הם היסודות של חיים טובים: שירותי בריאות, תחבורה, חינוך וכדומה. וכל אלו לא רק גורמים לאנשים להיות "פרודוקטיביים", אלא שהם הופכים אותם לאנשים משכילים, שלווים, אמיצים וחזקים, לאזרחים שיכולים ליטול סיכונים כדי לעשות דברים גדולים באמת. הרי לא תצורו את האינטרנט הבא אם אתם מודאגים שמא אין לכם אפשרות לשלם חשבון רפואי שמאיים להחריב את חייכם, למשל.

אך חברה ללא אמון אינה מסוגל להשקיע בנכסים ציבוריים. אם אינכם נותנים אמון בשכניכם, בעירכם, במדינה שלכם, בחברה, בממשלה וכו', תהיו נתונים באובססיה באשר ל"כספי המיסים" שיוצאים מכיסכם, ולא במה שהשקעות חברתיות מניבות. לכן, אמריקנים אינם זוכים למה שיתר העולם מקבל כמובן מאליו: שירותי בריאות ציבוריים, חינוך ציבורי ראוי לשמו ועוד. חייהם מוגבלים באורח עמוק: אלו חיים התלויים על בלימה, נגועים בחרדה עמוקה, בפחד. הם לעולם לא יפרשו לגמלאות, הם אינם יכולים להרשות לעצמם להעניק לילדיהם חינוך וההכנסה שלהם דורכת במקום מזה עשרות שנים. אין כל פלא שהזעם התפשט בשכבות רבות של החברה האמריקנית.

וכך, אמון שהתמוטט מוביל לדמגוגיה. ראשית, האמון אובד. לאחר מכן החברה מאבדת את יכולתה לתפקד. ואז, נכסים ציבוריים אובדים. וללא נכסים ציבוריים, חייהם של בני-האדם מתרסקים. הזעם שעולה מתוך החלומות השבורים יוצר דמגוגיה. לכן, הדמגוג המוזהב של ימינו אינו העניין העיקרי. לב הבעיה הוא אבדן האמון.

כיצד עלינו להבין את כל זאת? כיצד נוכל לרדת לעומק העניין? אמנה שלוש נקודות.

קריסת האמון זהה כמעט בדיוק לשינוי האקלים. איננו יכולים לנופף בשרביט קוסמים ופשוט "לתקן את זה". הבעיה הרבה יותר רעילה ממה שאנו סבורים. היא יוצרת מעגל קסמים, שבו חברות אינן מסוגלות להשקיע בנכסים ציבוריים, רמת החיים של האזרחים צונחת, והם פונים לדמגוגים.

קשה לבנות אמון, וקל להרוס אותו. ברגע שהאמון איננו, הוא אמנם עשוי לשוב ביום מן הימים, אך לא לפני שיחלוף זמן רב מאוד. אמון אינו ניתן ל"אתחול" בלחיצת כפתור. במובן הזה, אמון הוא צורה ממשית של הון: עלינו להשקיע בעצמנו כדי להרוויח אותו, ואז להשתמש בו בחוכמה ולא פשוט לבזבז אותו.

אם מבזבזים אמון, צריך להרוויח אותו מחדש, ובכל פעם הדבר קשה יותר. תחשבו על חייכם הפרטיים: קל יותר לתת אמון בבן-זוג חדש מאשר בבן-זוג שבגד בכם. כך גם לגבי מוסדות וחברות. קל יותר לתת אמון במוסדות חדשים מאשר לשקם אמון במוסדות ישנים. לכן, חברות שבהן האמון קורס חדלות לא פעם מלהיות חברות. הן מתפצלות, נסדקות, נשברות ומתרסקות.

הסיפור של ארצות הברית הוא אזהרה לעולם ולעתיד. כמו בכל מערכת יחסים, גם חברות צריכות לגלות כמה הן נותנות אמון ובאיזה עומק. אם הן אינן מסוגלות לתת אמון, המצב דומה להתמוטטות מדף קרח בטבע: מרגע שמתחילה תנועת ההתפוררות, קשה מאוד לעצור אותה.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: "סערה", תצלום: ג'רמי תומס, unsplash.com