סקירת ספר יפה מבפנים

לפחות שליש מאוכלוסיית העולם הם אינטרוברטים ונראה שהחברה אינה מעניקה להם את ההערכה הראויה.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

נטולי הבנה של כוח כבידה, ללא תורת היחסות ועוורים לשורשינו האבולוציוניים- כך היינו רואים את עולמנו אלמלא היו בו אינטרוברטים- ניוטון, איינשטיין ודארווין במקרה זה. כדי להדגיש את החסך, היה זה בנוסף גם עולם שנעקרו ממנו מה שנדמה שהיו שם מאז ומתמיד- מוצרי אפל (סטפן ווזניאק) ומנוע החיפוש של גוגל (סרגיי ברין ולארי פייג'). גם יצירותיהם של שופן, פרוסט, אורוול, שפילברג היו נמנעות מאיתנו והדמויות המוכרות כל כך של פיטר פן והארי פוטר לא היו באות לעולם. וכמובן, גנדי, וורן באפט ואל גור, כולם אינטרוברטים מוכרים שלא להזכיר את משה שבלעדיו נגזר היה עלינו להשתתף עד היום בהפגנות בכיכר תחריר שבמצריים מולדתנו.

רמת האינטרוברטיות (מול אקסטרוברטיות) היא אחת מחמש התכונות המרכזיות המגדירות את האישיות בהתאם לאחד מסולמות האישיות המקובלים ביותר ( השאר: נועם הליכות, מוכוונות, יציבות רגשית ופתיחות מחשבתית). רמת האינטרוברטיות שלנו מסבירה היטב רבות מהבחירות החברתיות שאנו עושים, את הקריירה שאנו בוחרים ואפילו את בני הזוג שאנו מעדיפים. היא  קובעת כיצד אנו מנהלים שיחה וכיצד אנו מגשרים על פערים כאשר הם נוצרים. היא גם מסבירה את הנטיה שלנו לפעילות גופנית (אקסטרוברטים), יכולת התפקוד שלנו ללא שינה (אינטרוברטים),הסיכוי שנבגוד בבני הזוג שלנו(אקסטרוברטים), דחיית סיפוקים (אינטרוברטים),יכולתנו ללמוד משגיאותינו (אינטרוברטים), הימור כבד בבורסה (אקסטרוברטים) או יכולת מנהיגות (שניהם, תלוי בנסיבות ואופי המנהיגות הנדרשת). אינטרוברטים גם מעזים לשאול ו"מה אם" ואפילו מקשיבים לתשובה שאקסטרוברטים מעולם לא יבקשו.

לפחות שליש מאוכלוסית העולם הם אינטרוברטים ונראה שהחברה אינה מעניקה להם את ההערכה הראויה: "על מה אתה חושב כל כך הרבה"? הפכה נזיפה מוכרת לאינטרוברטים רבים- קודם ההורים ועכשיו החברים ואפילו בני הזוג. הסטטיסטיקה עשויה להראות מעוותת רק למי שאינו מבין שאינטרוברטים רבים מעמידים פנים שהם אקסטרוברטים על פי צו תרבותי- חברתי שהפך נחלת כולנו. אנו נוטים להעדיף את אלה שפועלים על פני אלה שחושבים ואת מי שמחליטים במהירות, גם אם לא תמיד את ההחלטות הנכונות, על פני מי שמתעכבים להרהר בהחלטתם. הדברנים, מראה מחקר, נתפשים כפיקחים יותר מהמאופקים בלשונם גם כאשר המתאם האמיתי בין השניים אינו קיים כלל. והעצוב יותר, גם מורים חושבים כך. גאונים טכנולוגיים הם היוצא מהכלל הכמעט יחיד בתרבות שמעמידה על הפודיום לא את מי שיש לו מה לומר אלא את מי שמרגיש בנוח באור הזרקורים.

את ההבחנות הללו למדתי מתוך קריאה בספר המרתק "שקט-כוחם של אינטרוברטים בעולם שאינו יכול להפסיק לדבר". המחברת, סוזן קיין, היא בוגרת אוניברסיטת פרינסטון ובית הספר למשפטים של הארווארד ומאמרה על התועלות האבולוציוניות שבביישנות היה אחד הפופולרים ביותר בניו יורק טיימס כשפורסם. מי שקורא את הספר אינו יכול להמנע מלחשוב כי מבחינה חברתית אינטרוברטים הם אטרי יד ימין המוצאים עצמם נאלצים לכתוב ביד האחרת כדי לעמוד בצפייתם של האחרים.

סוזן קיין

סוזן קיין, מחברת הספר.

הספר מתחיל בסיפורה של רוזה פרקס "ביישנית אך אמיצה" כפי שתוארה בהספד לאחר מותה. רוזה פרקס הייתה מי שסירבה בשנת 1955 לקום ממקומה באוטובוס כדי לעבור לבקשת הנהג לכסאות שהוקצו באותה תקופה לשחורים. בכך הציתה פרקר גל מחאה והזדהות שהביא בהנהגתו של מרטין לותר קינג לשוויון זכויות לשחורים. המחברת חוזרת לסיפורה של פרקר כדי להדגים את פוטנציאל השותפות בין אינטרוברטים לאקסטרוברטים- קינג במקרה הזה.

את ההגדרות הראשונות של שני טיפוסי האישיות הללו אנו חייבים ליונג. הוא קבע כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת, כי בעוד אינטרוברטים מתמקדים בנסיון לייצר משמעות מהאירועים סביבם, האקסטרוברטים צוללים אל תוך האירועים עצמם. אם אינטרוברטים זקוקים למלא את מצבריהם הנפשיים כשהם לבד, הרי שהאקסטרוברטים זקוקים לטעינה כזאת אם אינם פעילים מספיק בחברה. עד היום רבות ההגדרות לשני סוגי האישיות הללו. עם זאת, מסכימים רובם, טוענת קיין, כי אינטרוברטים ואקסטרוברטים נבדלים ברמת הגירוי החיצוני הדרושה להם כדי לתפקד היטב. רובם גם יסכימו על כך כי בעוד אקסטרוברטים נוטים לטפל במשימות במהירות, ומרגישים נוח בביצוע משימות רבות במקביל (מולטי טסקינג), אינטרוברטים עובדים לאט יותר ובכוונה רבה יותר.הם נהנים להתרכז במטלה אחת בכל פעם ונהנים מיכולת ריכוז גבוהה. אקסטרוברטים גם נהנים מהריגוש שבמרדף אחר עושר ומעמד בעוד האינטרוברטים מונעים מכך פחות.

אקסטרוברטים, קובעת קיין, מרגישים נוח בעימות אך לא בבדידות. אינטרוברטים עשויים להנות ממסיבה או מפגש עסקי אך חולמים חיש קל על הבית והספר הפתוח שהותירו שם. הם מעדיפים להשקיע את המשאבים החברתיים המוגבלים שלהם במשפחה ובחברים קרובים. אינטרוברטים גם מקשיבים יותר ממה שהם מדברים, חושבים טרם שהם אומרים, שונאים עימותים ומעדיפים דו שיח מעמיק על שיחה בטלה.

בשלב די מוקדם של הקריאה מציעה קיין גם שאלון בן 20 שאלות למבחן עצמי של הנושא שעל הפרק. שלא במפתיע ניתן למצוא בו תיאורי התנהגות עליהם אתם מתבקשים לומר "נכון" או "מוטעה": "לעתים קרובות אני מעדיף להביע את עצמי בכתב". "אני מניח לעתים לשיחות לעבור ישירות לתיבה הקולית למרות שאני בסביבה". "אני מעדיף סוף שבוע ללא כל תכניות מאשר סוף שבוע עמוס באירועים". עם זאת, חשוב להבין, כולנו תערובת במינון שונה של שני סוגי האישיות הללו. אין אינטרובטים או אקסטרוברטים טהורים, הגם שיש תרבויות עם נטיה ברורה לאחד הקצוות. על אזרחי פילנד מספרים את הבדיחה הבאה: "איך יודעים שפיני אוהב אותך? הוא מסתכל על נעליך ולא על שלו".

פרנסיס ג'ונסטון, "האינטרוברט והאקסטרוברט: מרפסת ביתו של המשורר", 1920. תמונה באדיבות ספריית הקונגרס האמריקאי

פרנסיס ג'ונסטון, "האינטרוברט והאקסטרוברט: מרפסת ביתו של המשורר", 1920. תמונה באדיבות ספריית הקונגרס האמריקאי

והבה נכיר בכך, הצלחתם של סרטים שגיבוריהם הרגישים מצליחים לנצח את השיטה, לכבוש את ליבה של הנערה היפה בכיתה או לנצח בתחרות איות לא הייתה מתאפשרת אם לא היו מרעידים מיתר אינטרוברטי בליבנו. גם לא הפיכתו של ספרה של קיין לרב המכר שהפך.

לספר ארבעה חלקים. החלק הראשון עוסק ברקע לצמיחת האידאל האקסטרוברטי בארה"ב.

קיין מצטטת בפתיחה לפרק את דבריו של ההיסטוריון החברתי וורן סוסמן שהגדיר את השינוי התרבותי בארצות הברית של תחילת המאה הקודמת כמעבר מתרבות של אופי לתרבות של אישיות ובכך "נפתחה תיבת פנדורה של חרדות ממנה כבר לא נתאושש יותר". את המעבר מייצג היטב סיפורו של דייל קרנגי שהפך את הנסיון האישי שעבר כשהפך מנער חווה ביישן לאיש מכירות מוצלח לתעשייה שלמה של הדרכה ופרסומים ספרותיים. ב"תרבות של אופי" שקלה התנהגותו של הפרט בפרטיותו ולא הרושם שהותיר בציבור. זה הפך מרכזי ב"תרבות של אישיות". שינוי זה גם תאם את המעבר של ארה"ב ממדינה חקלאית כפרית למדינה תעשייתית שתושביה מרוכזים יותר ויותר בערים. אנשים מצאו עצמם עובדים יותר ויותר עם זרים שאותם לא הכירו ואותם רצו להרשים. יותר ויותר ספרי עזרה עצמית של אותה תקופה (לכשעצמם תופעה חדשה) עסקו בדרך שבה אמורים הקוראים להיטיב את כישורי השיחה ואת הרושם שהם מותירים על האחרים. שלא במפתיע, הייתה זו גם התקופה שבה נולדה תרבות ההערצה של כוכבי הקולנוע. פרסומות של אותו זמן הדגישו את העובדה שאחרים בוחנים את הופעתנו בכל מימד אפשרי. גם האוניברסיטאות המובילות החלו מעדיפים סטודנטים עם כישורים חברתיים. להעדפת בעלי הכישורים החברתיים היה מחיר כבד: בשנת 1960 כללו שליש מהמרשמים הרפואיים בארה"ב תרופות נגד חרדה "המתלווה לתחושה של לא להיות שייך", כמו שאמרה פרסומות לאחת מהתרופות.

קיין מבקרת לצורך כתיבתה בכמה ממעוזי הנחלת האקסטרובטיות הידועים ביותר בארה"ב, החל מבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הארווארד וכלה בכנסים שעורכת הכנסיה האוונגליקליסטית בקליפורניה. בהארווארד, מודה אחד הפרופסורים, רואים ככשלון חינוכי אי הצלחה בהפיכת סטודנטים שקטים לאנשי חברה מוחצנים המביעים דעתם בכיתה גם אם אין להם מה לומר.

קיין גם מתייחסת לדרך הארוכה שבה התגלגל האידאל האקטסרוברטי לרשתות החברתיות. באלה הפכה מלאכת הצגת העצמי והצורך להסתיר כל מבוכה אפשרית למרכיב מכריע בקביעת הפופולריות של המשתמשים. לא פלא, אפוא, ששיעור המגדירים עצמם ביישנים מטפס בשנים האחרונות עם העלייה ברמת הדרישות להצלחה ברשתות אלה. עם זאת, מוזר לגלות כי אינטרוברטים רבים מרגישים נוח לחלק את חייהם, האינטימיים לפעמים, עם מאות זרים מבלי שיוכלו לחשוף את מודל המכונית שהם נוהגים לפני קהל חי.

אחת השאלות החשובות ביותר עליהן מנסה קיין לענות היא השאלה "האם אינטרוברטים הם גם יותר יצירתיים"? מחקרים מראים אמנם כי רבים מאלה שנהנים מרקורד של יצירתיות הם אינטרוברטים. הסבר מעניין לכך מוצע על ידי הפסיכולוג הידוע הנס אייסנק, אותו מצטטת קיין: "אינטרוברטיות ממקדת את המחשבה על המטלה שלפנינינו ומונעת תיעול אנרגיה לנושאים חברתיים או מיניים שאינם קשורים לעבודה". גם איינשטיין טען שבדידות היא המפתח לעבודה יצירתית עבורו (והסופר פרנץ קפקא לא היה מסוגל לעבוד בקרבת ארוסתו).

שאלה אחרת שמעסיקה את קיין היא יעילות העבודה בקבוצה מול יעילות העבודה לבד בעולם שבו יותר מ-90% מהחברות הבכירות מאמצות שיטה כזאת או אחרת של עבודה בקבוצות. "בעידן שבו עובדים מתפשטים בפייסבוק ובטוויטר אין שום סיבה שיסתתרו מאחורי קירות סגורים", טוען בספר מנהל בחברת שיווק חברתי המסביר את המעבר לשטחים פתוחים המעודדים עבודה בצוות. אך מחקרים, אותם מביאה קיין, מראים כי מי שעובדים במרחב פתוח יעילים פחות בעבודתם, ממהרים להתרגז ואפילו מועדים יותר להצטננויות. מדענים גם יודעים היום כי יתרונם לכאורה של אקסטרוברטים במולטי טסקינג הוא אגדה. מוחנו אינו מסוגל לבצע שתי משימות בעת ובעונה אחת ומה שאנו קוראים מולטי טסקינג הוא בעצם דילוג ממשימה למשימה הפוגע ביעילות הביצוע.

אגדה אחרת אותה מפריכה קיין קשורה ליעילותו של סיעור המוחות בקבוצה. מחקרים רבים, הראשון מהם כבר משנות השישים, מוכיחים כי לשיטה זאת להעלאת רעיונות אין יתרונות על חשיבתם של יחידים וככל שהקבוצה גדולה יותר היא פחות יעילה. היוצא מהכלל כאן, הן קבוצות סיעור מוחות ברשת הנהנות מהנחייה טובה.

סטודנטית ותינוק

סטודנטית לרפואה רוחצת תינוק, אוניברסיטת קורנל, שנות ה-30. רגישות גבוהה מגיל ינקות

חלקו השני של הספר עוסק בביולוגיה שמאחורי אקסטרוברטים ואינטרוברטים ומנסה לברר האם אינטרוברטיות היא תכונה תורשתית או תוצאה של חינוך וסביבה? קיין מסתייעת לצורך התשובה בעבודתו של ג'רום קגן, חוקר פסיכולוגיה התפתחותית בן 82 שמנהל את אחד מסוגי המחקרים שרבים מעמיתיו נמנעים ממנו: מעקב ארוך שנים, יקר בתקציב אך דל בפרסומים מדעיים, אחר קבוצת נבדקים מינקותם ועד בגרותם. קגן ועמיתיו עוקבים מאז 1989 אחר 500, אז תינוקות בני ארבעה חודשים, כדי לנסות ולברר אם יוכלו לנבא כיצד יתפתחו. הם בחנו את תגובתם לשורה של גירויים כגון: תנועה, צבע, מוסיקה ואפילו ריחו של אלכוהול המועבר מול אפם. 20% מהפעוטות שנבדקו הגיבו בתנועות גפיים נמרצות לגירויים אלה high reactive)-"מגיבים בחוזקה") והם, על פי מחקרו של קגן, יהפכו לאינטרוברטים כשיגדלו. לדעתם של החוקרים, מבנה המערכת העצבית של תינוקות אלה רגיש במיוחד לשינויים וגירויים חדשים והם מגיבים אליהם בחוזקה. לא בהכרח לאנשים. המערכת העצבית שלהם מגיבה יותר לכל סוג של גירוי. גם אייסנק חושב שאינטרוברטים רגישים יותר לגירויים שונים, קפה, צליל חזק ואפילו אירועים ברשת החברתית. בניסוי מפורסם משנת 1967 הניח אייסנק מיץ לימון על לשונם של אינטרוברטים ואקסטרוברטים כדי לבדוק מי מהם יפריש יותר רוק בתגובה למשקה החמוץ. האינטרוברטים זכו. ניסוי אחר מגלה כי עורם של אינטרוברטים ה"מגיבים בחוזקה" מזיע יותר בתגובה לגירויים רגשיים או אפילו לרעש (ולכן בדיקתם של אינטרוברטים במכונת אמת מועדת יותר לטעויות). סיווג האינטרוברטים למי שסף הרגישות שלהם לגירויים הוא נמוך היא אולי התובנה החשובה ביותר של הספר. גם מחקרים השוואתיים בין תאומים, זהים ושאינם זהים, כאלה שגדלו יחד ומי שהופרדו בילדותם, מאשרים כי אקסטרוברטיות ואינטרוברטיות, כמו תכונות אישיות אחרות, הן תורשתיות ברמה של לא פחות מ- 40-50%.

בסביבה אחת יהפכו תינוקות אלה, לכשיגדלו, לספורטאים מצליחים אך בסביבה אחרת יגדלו להיות עבריינים.

קיין גם מנסה להסביר את הדינמיקה האבולוציונית המסבירה את שרידותם של האינטרוברטים. היא מתארת מינים שונים בטבע בה אסטרטגית ההשרדות הביישנית היא ערובה להשרדות. אנטילופה רגישה לרעש עשויה להציל את כל העדר ממלתעותיו של טורף האורב בין השיחים. גם את פחד הקהל האישי שלה מסבירה קיין בשורשינו האבולוציוניים על פיהם המשמעות הפרה היסטורית של מישהו שצופה בנו הייתה של חיה העשויה לתקוף. לפיכך, תגובתה של המערכת הרגשית שלנו למבטים המופנים אלינו היא בבחינת דריכות הכרחית.השפעת הסביבה על הצלחתם של ילדים ה"מגיבים בחוזקה" לגירויים בילדותם עשויה להיות משמעותית מאד ומשתנה על פי אופיה. בסביבה אחת יהפכו תינוקות אלה, לכשיגדלו, לספורטאים מצליחים אך בסביבה אחרת יגדלו להיות עבריינים. המגיבים בחוזקה גם יהיו, על פי מחקר אחר, חסינים יותר לשפעת אם יגדלו בבית תומך אך יחלו ביתר קלות אם יגדלו בסביבה מלחיצה.

אינטרוברטים טוענת קיין, חסינים יותר למשברים כלכליים כיון שהם פחות רגישים לתגמול ולכן מצוידים טוב יותר לשים לב לסימני האזהרה כאשר הם מופיעים, ואלה תמיד מופיעים. זו גם הסיבה בגללה אקסטרוברטים מעורבים יותר בתאונות דרכים, מעשנים, צמאי ריגושים ונוטים יותר לבטחון יתר. ולמרות שאין כל הבדל באינטלגנציה בין שתי הקבוצות,האינטרוברטים מצליחים יותר כמעט בכל מבחן (חוץ ממבחני בית הספר היסודי) והם נחשבים משקיעים טובים יותר.

החלק השלישי של הספר מנסה לברר האם כל התרבויות חולקות את האידאל האקסטרוברטי. טיפולה של קיין בהבדלים התרבותיים בנושא, מאירים למעשה את חשיבותה של הסביבה בעיצוב אישיותנו. למרות ששיעור התינוקות האסיאתים בני ארבעה חודשים שהיו מגיבים לגירויים שהעמיד מולם קוגן היה זהה לשיעורם באוכלוסיה מערבית, שיעורם של האקסטרוברטים בחברות אלה הוא נמוך באופן מובהק משיעורם בתרבויות המערביות.

אחד החוקרים שהתווה מפה עולמית (שלא כללה את ארה"ב) על פי מאפייני אישיות שונים, צבע בגוונים שונים של אפור את הטריטוריות השונות על פי עוצמת כל אחד מהמאפיינים. באשר לאינטרוברטיות התמונה פשוטה: אסיה בהירה בעוד אירופה אפורה. אם היו מוסיפים את ארה"ב היא הייתה נצבעת בגוון כהה במיוחד של אפור.

באחד המחקרים התבקשו שתי קבוצות סטודנטים, מישראל ומהונג קונג להגיב לתיאור של סיטואציה זהה

אחד ההסברים האפשריים להתנהגותם של יוצאי מדינות " חגורת קונפוציוס" (סין, יפן, קוריאה ווייטנאם) היא החשיבות שהם מייחסים לזהות הקבוצה. אזרחי מדינות אלה מבטלים עצמם לעתים קרובות לטובתה של הרמוניה וצרכים של קבוצת ההשתייכות שלהם- משפחה, קהילה או אומה שלמה. בעוד המערב מאמץ את האידיאל האקסטרוברטי, באסיה, שתיקה שווה זהב. אך במקרים רבים מתלווה לה גם נחישות. ילדים אמריקאים שקיבלו חידה שלא ניתן לפתור אותה, ניסו לפותרה במשך 9.47 דקות לפני שהרימו ידיים. קבוצת ילדים יפניים שקיבלה אותה חידה ניסתה להתמודד עם האתגר במשך 13.93 דקות לפני שנכנעה.

באחד המחקרים התבקשו שתי קבוצות סטודנטים, מישראל ומהונג קונג להגיב לתיאור של סיטואציה זהה: חברת הקייטרינג בעלת המוניטין שביקשו להזמין לאירוע החתונה שלהם כבר עסוקה באותו ערב במקום אחר. מנהל החברה מציע להם לשנות את מועד החתונה או לוותר על שירותיו. באחת הגרסאות הוא אומר זאת בטון רך בגרסה האחרת בתקיפות. הסטודנטים מהמזרח לא היו מוכנים לשוחח עם המנהל התקיף ושמחו לשתף פעולה עם המנהל הידידותי. הישראלים לא הבחינו ביניהם. רובם פירשו את התקיפות כסימן למעורבות בעבודתם.

פיקסו

פבלו פיקסו, "שתי נשים רצות על החוף", אוסף מוזיאון פיקסו פריז.

בחלק הרביעי והאחרון חולקת קיין עם הקוראים צרור עצות מעשיות כיצד להתנהג במצבים שונים וכיצד לגדל ילדים שקטים בעולם שממילא לא יכול לשמוע אותם.

השאלה המרכזית העומדת כאן למבחן היא עד כמה אנו יכולים להגמיש את התנהגותנו? קיין סבורה כי למרות שאנו נולדים ומעוצבים על ידי סביבתנו לתכונות אישיות מסוימות, אנו מסוגלים להתנהג בשונה מהן נוכח "פרויקטיי ליבה אישיים". אלה עשויים להיות אותם נושאים שאהבנו כבר בילדותנו, הדברים שאנו נהנים יותר לעשות בעבודתנו ואפילו דברים שאנו מקנאים באחרים כשהם עושים אותם. עם זאת, מודה המחברת, אסטרטגיה זאת של התאמה חברתית עשויה להיות מסוכנת. אינטרוברטים הפועלים באווירה אקסטרוברטית מבלי לארגן לעצמם "הפסקות שיקום" עשויים לשלם באוטנטיות, באנרגיה שלהם ואפילו בבריאותם.

הורים המודאגים מנטייתם של ילדיהם להעדיף קריאת ספר בחדרם על פני משחק עם חברים נופלים כנראה קורבן לתופעה אותה מכנה קיין "חוסר התאמה של מזג בין הורים לילדים". זו משקפת פער בין הורים לילדיהם באופן בו הם מבכרים לבלות את זמנם. מדובר בתופעה טבעית לאינטרוברטים צעירים וכדי לקבל אותה חשוב לזכור כי ילדים אלה נרתעים מחידושים ומגירויי יתר ולא בהכרח מבני אדם. הרעיון לזרוק לבריכה ילד המפחד מהמים אינו חלק מהרעיונות שמציע הספר להורה המבקש לפוגג עבור ילדו את חששותיו מעולם מסוכן. כשאתם הולכים עם ילדכם למסיבת יום הולדת, היא מציעה, הגיעו לשם בין הראשונים. כך יחוש ילדיבם שהאורחים האחרים מצטרפים לחלל שהוא כבר "בעליו" מאשר שעליו לחדור לקבוצה שכבר התגבשה.

רשימה של לא פחות מ-271 מאמרים וספרים ברשימת המקורות הענפה המופיעים בסוף הספר מעידים על העומק המחקרי של עבודתה של המחברת. קיין אינה מסתפקת במחקרים אלה ומתבלת את הספר בדוגמאות אישיות ובכאלה מחייהם של אחרים, חלקם דמויות מוכרות. איני יודע כיצד מרגישים אקסטרוברטים עם סיום הקריאה של ספר חדשני זה. אבל אינטרוברטים, אני שמח להעיד, מצליחים להבין היטב את שורשי תסכוליהם החברתיים, נרגעים ושואבים עידוד רב להיות נאמנים לעצמם ולאישיותם במקום להכנע לתכתיב חברתי המגלם עבורם מחיר נפשי גבוה.

הספר יצא לאור בעברית בהוצאת כתר ספרים תחת השם "שקט-כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר".

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

21 תגובות על יפה מבפנים

03
נגה

סקירה מעניינת ומגוונת ועם זאת מעמיקה. בהחלט מעוררת מחשבה לאור המציאות של היום בה האקסטרוברטיות סוחפת את העולם, בין אם באמצעות הרשתות החברתיות או ההערצה להצלחה חומרית

04
אליעזר טו

מעניין ביותר . בעניין סיעור המוחות, לא כל כך מפתיע, הסכמתי ליעילות סיעור המוחות בתנאי של הנחיה טובה או לחילופין/למעשה אמור להשתמע שמשתתפי הסיעור מוחות הם כאלו שיש מוח בקדקודם, יוצא מכך שיקדימו מחשבה עמוקה לתפיסתם בכל עניין בטרם חשיפתה למוחות האחרים (מתוך הכרה בצריכת זמנם של שאר המוחות) כמו גם הקשבה מירבית לשאר המוחות.

05
שמעוני דיאנה

מאמר מרתק והיכולת של יעקב בורק לסקור ספרות מקצועית בלשון ספרותית מרתקת מפתיע אותי כל פעם מחדש. נהניתי מהניסוח הקולע של הפסקה האחרונה והזדהיתי עמה לגמרי. 

06
יעל

תודה על הסקירה המעניינת. נהניתי והחכמתי ואין טוב מלמצוא כתבה שמספקת את שני הדברים גם יחד. רק שאלה אחת לי, מה ההבדל בין אינטרוברט למופנם?

    08
    יעל

    אם כך, אשמח אם תוכל להבהיר את הבחירה בביטוי הלועזי. כקוראת שאינה מכירה את התחום ונחשפת לראשונה לחלוקה הזאת לסוגי אישיות, מצאתי את התרגום הסימולטני שלי לעברית מופעל גם בכתבה (עברית) זאת ומצייץ ״מופנם״ כל אימת שקראתי את המילה ״אינטרוברט״. אם אכן אין הבדל בין המושגים, האם נהוג בעולם הפסיכולוגיה לכנות את טיפוס האישיות אינטרוברט, ומכאן באה הבחירה להשתמש בו? וסליחה על השאלה הלא עניינית בעליל, נהניתי מאד מהסקירה ומהידע החדש שנחשפתי אליו, פשוט במהלך הקריאה התחושה שאני מפספסת משהו בדקויות המושג עם התרגום האוטומטי ניקרה בראשי כל הזמן.

10
אב"ג בן ימיני איטר ימינו

מאמר מאיר עיניים.
מספר שאלות (/סייגים):

1. בנוגע לאיזכור האושיות בתחילת המאמר שנופלים להגדרת המופנמות (יעל שמעליי, "אינטרו"=תוך/גו; "וורסיה"=כלפי/לכיוון ז"א מופנה פנימה ז"א מופנם): זה נראה לי קצת ספוקלטיבי לאפיין את אישיותו של משה למשל כמופנם רק כי גמגם. גם אם ככל הנראה נכון. אותו כנ"ל לכל אושיה שהוזכרה שקדמה כרונולוגית לענף הפסיכולוגיה בכלל ולאיפיון של יונג בפרט.

2. מצאתי את הפירוט של הבחירות החברתיות שאנחנו עושים כפועל יוצא של אינטרו/אקסרוברטיות מעט דיכוטומית. תפקוד ללא שינה אינטרוברטים? פעילות גופנית אקסטרוברים? גם אם כמכלול יש צדק מסויים זה לא צריך היה להיות מוזכר בלי איזה הסבר של למה נעשות הבחירות האלה או איזה פן באישיות הן משרתות.

3. אשמח אם תפרט בהזדמנות על ארבעת סולמות האישיות המקובלים האחרים (= נועם הליכות, מוכוונות, יציבות רגשית ופתיחות מחשבתית). ובנוסף: אם "יכולת מנהיגות... תלויה בנסיבות ואופי המנהיגות הנדרשת" ולא משויכת לאינטרוברטים/אקסטרוברטים, הייתי מצפה שכריזמה תופיע דווקא בתור עוד סולם אישיות מקובל. אולי איזה קווינטאסנציה (או ססטאסנציה שכן כבר ישנם חמישה סולמות) ולא בתור ביטוי של החמישה שצוינו לעיל.

4. ואני ארסן את עצמי בנקודה הזאת כדי לא לקשקש יותר מדי בקומקום אבל נדמה היה שהאווירה הכללית של המאמר (אולי כהמשך של הספר אני לא יודע) הייתה יותר מדי פרו-אינטרו ואנטי-אקסטרו. לדוגמה אם כבר הזכרת את מרטין לותר קינג, לא היה ראוי לציין שהוא היה אישיות אקסטרוברטית, חשובה מאין כמותה (לא פחות מרוזה פארקס), לתנועה לשיוויון זכויות בארה"ב?

סליחה על אורך התגובה.
מחמאות על מאמר מעניין.

11
יעקב בורק

אתה כמובן צודק בהבחנתך כי סקירת הספר פרו-אינטרוברטית.
אך זו בדיוק האווירה השורה על הספר שמנסה להאיר את "כוחם של אינטרוברטים בעולם שאינו יכול להפסיק לדבר"-כבר בכותרת המשנה שלו. המחברת, אינטרוברטית ביישנית אך גאה, מבקשת להעמיד משקל נגד מבוסס מחקר למרכזיות החברתית שתופשים האקסטרוברטים בעולמנו.

קינג, אגב, דווקא זוכה לכבוד הראוי לו בספר ואפילו בסקירה שלי המביאה את סיפור שיתוף הפעולה בין פרקר לבינו כדוגמה לפוטנציאל שבשותפות בין אינטרוברטים ואקסטרוברטים.

12
אילת רויטר

הגעתי לאתר אלכסון דרך כתבה בהארץ על מקורות המידע הישראלים המונעים על ידי בעלי עניין. חיפשתי מידע טהור נקי מאינטרסים שראיתי שאדון בורק כותב כאן,נזכרתי שקראתי את ספרו המצויין, למה שימפנזים לא חושבים על פנסיה. קראתי הספר לפני מספר שנים, והחכמתי ממנו.בזכותו של יעקב בורק גם הגעתי לאלכסון,ונהניתי לקרוא הכתבה שלעיל,בתור מופנמת אני מזדהה עם כל האמור לעיל .ולמר בורק היקר המשך להפיץ חוכמה לאלו המחפשים אותה.כמו שאומר הפתגם הסיני כאשר התלמיד מוכן המורה מופיע.תודה לך.

13
פלברות

שתי הערות:
1. מכיוון שמדובר ברצף ולא בקטגוריות מוחלטות, שיעור האינטרוברטים והאקסטורברטים באוכלוסייה הוא מזערי. הרוב הגדל נע על פני הרצף. לכן נכון יותר לדבר על נטייה לאינטרוברטיות ועל נטייה לאקסטרוורטיות, במקום לתייג אנשים לקטגוריה כזו או אחרת.
2. זו טעות נפוצה להניח כי אנשים ניחנים בגרעין אישותי קבוע או יציב. הנטייה לאינטרוברטיות/אקסטורברטיות עשויה להשתנות במצבים שונים ולאורך החיים. במיוחד בולטת הנטייה של מהגרים לתרבות שונה לשנות את מידת מופנמותם או מוחצנותם (ולא רק כמצג חיצוני).

14
משה סיגל

הטענה המובלעת בכותרת היא שתכונת המופנמות (במינון גבוה מספיק כדי שהאדם יתוייג כמופנם מבין כל בני תערובת התכונות האחרים) היא תנאי הכרחי לגילוי כוח הכבידה, תורת האבולוציה, פיתוח מוצרי אפל ומנועי חיפוש - שכן היינו "נטולי הבנה של כוח כבידה, ללא תורת היחסות ועוורים לשורשינו האבולוציוניים- כך היינו רואים את עולמנו אלמלא היו בו אינטרוברטים- ניוטון, איינשטיין ודארווין במקרה זה. כדי להדגיש את החסך, היה זה בנוסף גם עולם שנעקרו ממנו מה שנדמה שהיו שם מאז ומתמיד- מוצרי אפל (סטפן ווזניאק) ומנוע החיפוש של גוגל (סרגיי ברין ולארי פייג')" - אין מקומה בבית המכובד של אלכסון

15
יורם ארבל

שלום רב,
בסיפא של ה'מחשבה' נרשם תאריך הפרסום 23 בספטמבר 2015
התגובות הראשונות ליעקב בורק נרשמו החל ב-13 באפריל 2013
אם המאמר ממוחזר, מדוע אינכם מציינים זאת?

    16
    יעקב בורק

    יורם, אתה צודק. המאמר פורסם לראשונה באפריל 2013, עם השקת אלכסון. גם המאמרים האחרים בגיליון השבוע פורסמו בעבר, כפי שהודענו לקוראים לפני שבוע. השיבוש בתאריך נובע מאילוצי התוכנה של המערכת המעלה את המאמרים על פי תאריך מעודכן ליום הפרסום. אני מתנצל.

17
דליה יאירי דולב

מאמר מצוין, מקיף ומעביר בפירוט רב את הנחקר והמסוכם בספר . אבל אין ספק שלמרות הרשימה הביבליוגרפית הכבדה בה השתמשה הכותבת, ולמרות הקביעות הבאות לסכם -נראה לי שכדאי לשים סימן שאלה על המסקנות. לפני שנים לא מעטות, בטרם המחשב האישי, ערכתי מחקר שהחל כתחקיר עתונאי ונמשך כחומר לספר שהתכוונתי להוציא יחד עם רופאה פסיכיאטרית שעניינו היה ''בושה ובישנות''. באנגלית אלה הם שני רגשות שונים או ניתן להגדירם כמצבים שונים. בושה היא לא רק הרגש המונע מאתנו להתבטא ברבים, או להתבלט, אלא גם מצב נפשי הכרוך בסוג של אשמה. של תפיסת עצמך או תפיסת אחרים אותך כמי שיש לו במה להתבייש. ביישנות היא התכונה המשיקה למופנמות. התכונה הגורמת לך להסמיק, לגמגם, להתחבא, למצוא תירוצים למה לא לעשות או לאמר דבר מה. לצורך המחקר ראיינתי עשרות אנשים. מאלה הנחשבים מוחצנים- כוכבי תיאטרון ותקשורת, פוליטיקאים , מרצים, דוגמנים, ומאלה הנחשבים מופנמים. סופרים, חוקרים, מדענים בעיקר במדעים מדוייקים, עובדי מעבדות, -ניצלתי את עובדת נגישותי גם לעמיתים מחו'ל - והצגתי גם להם שאלות זהות על מנת לנסות ולבדוק האם יש באמת חלוקה חד משמעית למופנמים ומוחצנים, ומה לדעתם יחסה של החברה לאלה ולאלה. האם יש קיצורי דרך לאותם הנחשבים למוחצנים בשל יכולתם להשמיע את מטרותיהם, לייחצן את עצמם, ל''מכור'' את מרכולתם. הסתייעתי גם בחומר כתוב שהיה לא רב בשנים ההם, כאמור, בטרם המחשב האישי. בעיקר ניזונתי מספריו ומחקריו של פרופסור זימבארדו מהאוניברסיטה של קליפורניה, שהיה בתקופה ההיא כמעט היחיד שעסק בנושא הזה.
הספר שלי מעולם לא קרם דפים וכריכה, ואיך שהוא נמוג בשלב העיבוד, אבל עיקרי מסקנותי היו כי לא ניתן לסייג ולהפריד לחלוטין עד כדי קביעה אבסולוטית כמו זו של המחברת שכך וכך אחוזים מהאוכלוסיה הם אינטרוברטים ואחוז אחר אקסטרוברטים. לא צרכים חברתיים או אילוץ או לחץ חברתי גורמים למי שרואה עצמו כאינטרוברט -לרצות ''לשבור'' דימוי זה ולהופיע, ודווקא בתכנית טלויזיה בפריים טיים.. מהכרותי עם כותב הביקורת אני מאמינה שיצר פתיחת מסך מעל מוסכמות גובר לעתים על הטבע המופנם. סקרנות ולא לחץ חברתי, לדעתי ועל סמך הרבה נחקרים שענו על שאלה זו - מביאות אינטרוברט, כותב, חוקר, אמן, להציץ אל מעבר לכתף של עצמו לטעום איך זה ... כמה סופרים מידידי המופנמים מאד על פי ההגדרות -כוססים צפרניהם בציפיה לתגובה על ספרם שיצא [במקומם?] לאור העולם. לעומתם אני מכירה היטב שדרן או שדרנים שהפכו מפורסמים מתוך החלטה [וטיפול פסיכולוגי ממושך] שלא להסתגר מפני העולם. כל הופעה שלהם שזכתה לרייטינג מדהים היתה מלווה פחדים , חששות ואפילו סימנים גופניים של חרדה. כי, לדבריהם , הם הרי אינטרוברטים.
אני, כמין אינטרוברטית אקסטרוברטית ,מעידה על עצמי שאני מאלה שנולדו איטרי יד ימינם. יום אחד בכתה א' החלטתי להיות כמו כולם ולעבור לכתוב ביד ימין. ועשיתי זאת . לא הופעל עלי לחץ , לא מצד הורים ולא מצד מורים כמובן שגם לא מצד ילדים בכתה. אבל היה משהו באויר - הרצון להיות כמו כולם. נכון, יש כאן לחץ חברתי סמוי, אבל נתון לבחירה. ועובדה, בכלל לא רציתי להיות כמו כולם. כן רציתי להתבלט, להופיע, להשמיע קול, לכתוב... וכן, גם לכתוב בבדידות וללא לשתף איש בעולמי תוך כדי... הדברים מורכבים, ולאדם ניתן קול. כל אחד מאתנו עושה בחירות למרות הגנים הבונים אותנו. אנחנו יכולים לתקוע בשופר או לחלל בחליל רועים. אנחנו יכולים להפיל חומות או לשרוק לעצמנו ממעמקי מערה. לצעוק גילוי מדהים מהאמבטיה...אך לא הייתי אומרת שהיינו נדונים לשממה תרבותית, מדעית, טכנולוגית, אלמלא המופנמים המפורסמים... חומר למחשבה. גם לויכוח. גם איש איש לעצמו וגם בככר העיר...

18
נוה

מאמר נפלא, ותמיד ישמחו אותי זרקורים על הספר הכה חשוב וכה נותן כוחות ושינוי מחשבה. קראתי את הספר מספיק מוקדם, אך בכל זאת הוא יכל לחסוך לי וללא מעט אנשים שזכיתי להכיר הרבה כאב וכעס לו רק קראו אותו בזמן. חובה לכל אדם.
עם זאת, כאמביוורטית גאה, מדוע לא הוזכרה האישיות השלישית האמצעית? (שלצערי גם בספר עצמו מוזכרת במשפט אחד.)
עד כמה שהעלאת המודעות לאינטרוורטים עצמם ובעצמם חשובה, כדאי לומר ולהראות לאותם אלו שחיים את שני העולמות וככל הנראה מבולבלים בשל כך שאפשר ויש מצב שבו אדם יכול להיות גם מופנם וגם מוחצן.

20
איציק ניסני

מאמר זה זה מתיישב עם התיאוריה להומוספיינס שהצליח בגלל מוחצנותו לאחד כוחות ולגבור על האחרים גם בגלל שמירת המופנמים בתחילת האנושות ש"סידרו לו כלים". אבל מאמר זה מעביר אותי לשאלות אקטואליות .האם הדת שהנה מרכיב חשוב בחיי אומות ואדם בודד תופסת מקום בחיזוק ?בהחלשה ?של המוחצנים ? האם היהדות הנה אומה שפרטיה מתכנסים בתוך עצמם יותר וכך היא שומרת על כוחה ? והאם השוני הזה בין אומה מתכנסת בגולה לאומה מוחצנת בישראל תלוי בחינוך, מסורת אמונה דתית רב תרבותיות ?האם יכול להיות מצב שמוחצן כריזמתי מתרבות או מעם אחד ברובו מופנם יוביל ליצירת מוחצן מנגד לאותו סוג של עם ומכאן הדרך למלחמות ?

21
סמדר זאבי

בס"ד
שני סוגי האב- טיפוס מוצגים במאמר חיוניים בעולמנו. ולכן, השאלה אינה עוד מי מהם חשוב יותר, אלא כיצד ניתן לקיימם זה בצד זה לתועלת הסובב.
ובנוסף, לשניהם אופי מנהיגותי. לאחד מוחצן ולשני מופנם. שניהם מודעים ליכולתם לייצר ידע אודות חוויותיהם ולהציע פתרונות לבעיותיהם.
נעים לקרוא הן על "רעש" והן על ה"שקט".