ירמיהו השחור

סיפור חייו של פרדריק דאגלס עולה על כל דמיון וממשיך להדהד ולהציע לנו להיות טובים יותר
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

באותו בוקר בוושינגטון הבירה, אשתו השנייה של פרד ביילי הלכה לספריית הקונגרס, ואילו הוא פנה למקום שבו נמצא כיום בניין ה-FBI, בשדרות פנסילבניה, לכינוס של המועצה הלאומית לנשים. הוא בילה שם את רוב היום.

החורף הוושינגטוני היה קר, ולא הרחק משם, והאיש שישב בכינוס לא ידע שאדם עני כותב לו מכתב בבקשה לעזרה, לכל עזרה שהיא: " וַאֲנִי, עָנִי וְאֶבְיוֹן, אֲדֹנָי יַחֲשָׁב-לִי". בסוף מכתב הבקשה הכותב ציין: "נ.ב.: לעתים קרובות קורא ישעיהו פרק ל"ב, פסוק ב', מתוך מה שכתבת ביולי 1862".

הפסוק מישעיהו הוא "וְהָיָה-אִישׁ כְּמַחֲבֵא-רוּחַ, וְסֵתֶר זָרֶם, כְּפַלְגֵי-מַיִם בְּצָיוֹן, כְּצֵל סֶלַע-כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה". המכתב נשלח והגיע ליעדו, אך באיחור עבור מבקש העזרה.

הנמען, שנולד כפרד ביילי, מת מדום לב באותו ערב, ונודע בשמו המאומץ, פרדריק דאגלס, עבד לשעבר, כבן 77 במותו, האיש שמסלול חייו מעורר ההשתאות הפך אותו לסמל, לקול הגדול ביותר של השחורים בארצות הברית במאה ה-19, ולטיטן ספרותי מופלא.

כפי שנאמר על צ'רצ'יל ברגע המכריע ב-1940, גם דאגלס נטל את השפה האנגלית והפך אותה לנשק

על אף שאותו מכתב אחרון התייחס לפסוק של ישעיהו הנביא, הדגם הבסיסי שניצב לנגד עיניו של דאגלס במשך יותר מחמישים שנה של כתיבה, נאומים לאלפיהם ופעילות ציבורית ענפה, היה ירמיהו. כפי שנאמר על צ'רצ'יל ברגע המכריע ב-1940, גם דאגלס נטל את השפה האנגלית והפך אותה לנשק, והוא בהחלט לא היה זר לא לדם, לא ליזע ולא לדמעות.

פרדריק דאגלס

פרדריק דאגלס (1876), והוא בן 58 בערך. תצלום: ג'ורג' קנדל וורן, Google Cultural Institute, ויקיפדיה

לפני שפרד ביילי היה לדאגלס, הוא נולד כעבד לא הרחק ממפרץ צ'יספיק. הוא כנראה לא ממש זכר את אמו, אך אין ספק שהוא לא ידע מעולם מי היה אביו. הלה היה ככל הנראה לבן, ומירב הסיכויים הם שמי שהוליד אותו היה האדון הלבן, הבעלים של אמו, של אחיו ושלו. פרד הצעיר סבל מהסתלקותה הפתאומית של אמו ומהיעדר אב בחייו, פצעים שלא אוחו כל חייו. כילד קטן, מוכה רעב, הוא נשא חן בעיני אחת מנשות האחוזה ולמד שאם הוא ישיר למרגלות חלון המטבח, יתכן שישליכו לעברו מעט אוכל. בשלב מוקדם הוא הושכר לקרוב משפחה של בעליו, בעיר בולטימור, ושם החל במסע של לימוד עצמי, משחר אחר פירורים של השכלה, ומעורר בכך את חמתם של מעסיקיו הלבנים. בתוך שנים מעטות הוא יקנה שליטה באנגלית של תרגום המלך ג'יימס לתנ"ך, התחמושת הבלתי נגמרת בחייו הארוכים, חיים של מאבק, תהילה ואופקים שלא יאמנו עבור מי שסך שנות הלימוד שלו היה בדיוק אפס.

דאגלס נשלח לאירלנד, סקוטלנד ואנגליה, כדי לספר את סיפורו לשוחרי החירות הלוחמים למען ביטול העבדות. הם יהיו אלו שיקנו את חירותו, שכן כל אותה עת העבד הנמלט היה נתון בסכנה להילכד ולהימכר "דרומה", אל ארצות החושך

ביילי הצעיר יחמוק מעונש חמור על קשירת קשר לבריחה מן העבדות, יספוג הצלפות קשות שיותירו צלקות עמוקות על גבו ויצליח בכל זאת לברוח, לעשות את דרכו לניו יורק ולעבוד תקופה בניו בדפורד, מסצ'וסטס, עיירה לחוף הים שהחלה לשגשג תודות לתעשיית שמן הלווייתנים. בעיירה חי במקביל לביילי גם הרמן מלוויל, שעתיד לחבר את הרומן הגדול על חירות היחיד האמריקני, "מובי דיק", רומן שלא מעט ממנו הוא מאבק חסר פשרות בתשוקות האנושיות האפלות ביותר, ברשע ובהפרדה בין אדם לאדם. השניים ככל הנראה לא נפגשו, אבל סמליות היסטורית טבועה בחייו של ביילי-דאגלס. לאחר זמן הוא התגלה כנואם מוכשר וחבר למפעל ההתנגדות לעבדות בראשותם של לבנים מַצפוניים בצפון מזרח ארצות הברית. הוא התחיל במסעות בין עיירות וערים, ובסופו של דבר נשלח לאירלנד, סקוטלנד ואנגליה, כדי לספר את סיפורו לשוחרי החירות שלחמו למען ביטול העבדות. הם יהיו אלו שיקנו לבסוף את חירותו, שכן הנואם הכריזמטי, בעל החזות המרשימה והמטופחת, לא חדל להיות גם עבד נמלט שהיה נתון בסכנה מתמדת להילכד ולהימכר "דרומה", אל ארצות החושך של תעשיית הכותנה המופעלת בכוח העבודה הזול של העבדים השחורים.

אז הוא גם הפך רשמית לפרדריק דאגלס, נעשה בעליו ועורכו של עיתון שממומן בקושי בכספי המנויים שלו יחד עם תרומות שמגיעות מן האיים הבריטיים ומהלוחמים נגד העבדות בארצו. דאגלס, שכל מעייניו היו נתונים למאבק של השחורים בארה״ב, היה עם זאת בעל מבט אוניברסלי רחב, וידע כי דיכוי הוא דיכוי באשר הוא. כך, האיש המיוחד הזה ייחד זמן, מאמץ ורצון מרוכז לטובת המאבק הפמיניסטי, אכן עד יומו האחרון.

טוסיין לוברטיר, האיטי

דאגלס העריץ אותו והחזיק דיוקן שלו בטרקלין ביתו בוושינגטון: טוסיין לוברטיר, מנהיג המרד בסן-דומנג (האיטי) ומשחררה מהצרפתים. דיוקן מהמאה ה-19. תצלום: ויקיפדיה

סופר, עיתונאי, נואם, איש פוליטי, ממלט עבדים, מגייס חיילים שחורים במלחמת האזרחים, נוסע בלתי נלאה ועוד ועוד: דאגלס מעולם לא חדל לספר את חייו, לעצב את סיפורו ולהעמיד מראה חדה מול עיניהם של האמריקנים

כל ימי חייו, ידע דאגלס שסיפור חייו הוא חומר הגלם הטוב ביותר שיש לו כדי לבנות את טענותיו ובעיקר כדי לכבוש את שומעיו. סופר, עיתונאי, נואם, איש פוליטי, ממלט עבדים, מגייס חיילים שחורים במלחמת האזרחים, נוסע בלתי נלאה, כנר חובב, זמר מוכשר ועוד ועוד: דאגלס מעולם לא חדל לספר את חייו, לעצב את סיפורו ולהעמיד מראה חדה מול עיניהם של האמריקנים ושל בני המאה ה-19 באשר הם. דאגלס היה לאיש המצולם ביותר בארה״ב. רעמת שיערו, תווי פניו, גופו המרשים, הופעתו המוקפדת, מבטו עשיר ההבעה – אפשרו לו להפוך לנכס תקשורתי בעידן שלפני האמצעים האלקטרוניים. שלוש פעמים הוא כתב אוטוביוגרפיה, בשלוש תקופות שונות מאוד בחייו.

ובכלל, דאגלס לא חדל לכתוב, עד יומו האחרון, כפי שהוא לא חדל לנאום למען זכויות השחורים: הוא האמין כי רק חירות מלאה תוכל להתחיל תהליך של נורמליזציה, שתהיה בו מידה של כפרה על הפשעים שנעשו בבניה כהי העור של ארצות הברית של אמריקה. על פי רוב, הוא התנגד לתכניות של התיישבות של עבדים לשעבר מחוץ לארה"ב, וטען בלהט לזכויות השחורים כאזרחים אמריקניים, כמי שבנו את הארץ. דאגלס פגש את לינקולן בבית הלבן, והיה מקורב לאחדים מן הנשיאים שבאו לאחר שלינקולן נרצח. שוב ושוב הוא טען שללא זכות הצבעה, לא יהיה צדק לאדם השחור. זכות הצבעה, יכולת לממש את זכות ההצבעה, ומימוש בפועל של החירות לבחור ולהיבחר. את זאת הוא אמר מעל כל במה, ובאחרית ימיו גם במדינות הדרום המובסות, שהוא לא חדל מלכנותן, בצדק, "המדינות המורדות", ולקבוע שהן בגדו בחוקה האמריקנית והפרו את עקרונותיה. הוא התנגד לכל פשרה עם מדינות הדרום, שהמשיכו לנצל את השחורים ולהיבנות מעבודתם, לרצוח בהם ללא היסוס באלפי מעשי לינץ' ובדרכים אחרות, ולמנוע מהשחורים את האפשרות להצביע. דאגלס חשב שמלחמת האזרחים היא הזדמנות חיונית ונדרשת, בעלת חשיבות מוסרית-היסטורית, להקים מחדש את הברית של ארצות הברית. ההזדמנות הוחמצה, אך ירמיהו השחור המשיך לשאת את קולו, להיות מותקף במלים, באבנים ובאגרופים, ולעמוד על שלו.

אברהם לינקולן

פגש את פרדריק דאגלס בבית הלבן: אברהם לינקולן, כאן בדיוקן מפברואר 1865, חודשים לפי הירצחו. תצלום: אלכסנדר גרדנר, ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

סיפור חייו של פרדריק דאגלס ייחודי ומעורר השראה, והוא היה הראשון להבין זאת ולעשות בו שימוש. אין זה מפתיע שגם כיום הוא מרבה להעסיק חוקרים ואנשי רוח, ולאחרונה (2018) ראתה אור ביוגרפיה מקיפה, עמוקה ומעודכנת, פרי עיסוק ומחקר רבי שנים של דיוויד וו. בלייט (Blight), היסטוריון אמריקני ותיק. והספר מרתק מאין כמוהו.

דאגלס חזר לביקור באחוזה ומצא את העץ ונטל מן האדמה סביבו, בניסיון נוסף, והוא כבר כבן 60, לחוש משהו מאמו, לקחת תחושה למשמרת מן האישה שמתה כשהוא היה בן שבע

מדוע אנחנו קוראים ביוגרפיות? כמו בכל ספר, יש חשיבות עליונה לסיפור. ביוגרפיה היא גם ספר היסטוריה, עם כל המגבלות המיוחדות שיש לסוגה הביוגרפית. למה לקרוא ביוגרפיה של דאגלס ולא להסתפק במפגש איתו דרך ספרי ההיסטוריה? מעבר לסיפור, יש לאיש, לדבריו, לפעולתו בעולם, למורשתו כפי שהיא מטופלת מאז הלך לעולמו, ב-1895, רלוונטיות מיוחדת לימינו. לכן המבחן של ביוגרפיה הוא כפול: איכות הטיפול שלה בנושא, בהבאת הסיפור ובהפקת המיטב ממנו, אך גם מתן אפשרות למפגש עם דמות שעשויה לעורר בנו קשת של רגשות.

דאגלס בהחלט נמנה על יחידי הסגולה שמעוררים רגש גם ממרחק רב. בקריאת הספר, קריאה איטית וסופגנית, מצאתי את עצמי עוצר, פותח מפה מקוונת, מחפש את המקומות שהאיש התהלך בהם, מילדותו ועד בגרותו. לא פעם ירדתי לרזולוציה לא צפויה, תודות לטכנולוגיה, אך בעיקר בזכות הדחף העצום שהסיפור והאיש מעוררים: איפה האולם במנצ'סטר שהוא נאם בו? היכן בדבלין הוא התארח? איפה בלונדון הוא התהלך? היכן העץ באחוזה שהוא היה משועבד לה, העץ שהוא חזר אליו כאדם בוגר ומפורסם, העץ שהוא רצה לזכור שהוא אכן זוכר את אמו למרגלותיו? דאגלס חזר לביקור באחוזה ומצא את העץ ונטל מן האדמה סביבו, בניסיון נוסף, והוא כבר כבן 60, לחוש משהו מאמו, לקחת למשמרת איזו תחושה של האישה שמתה כשהוא היה בן שבע. הוא גם שב אל מי שהיה משעבדו, אולי בניסיון למחול מחילה נוצרית, ובוודאי בניסיון נוסף, כי תמיד היה ניסיון נוסף, לגלות מי באמת היה אביו.

ההיסטוריה, הסיפור שבני אדם מספרים על העבר, היא טקסט דינמי ועשיר באירוניה. הנה לכם אחת: האחוזה הגדולה שדאגלס גדל בה, ושב אליה בשיא תהילתו – המקום שבו הוא הוצלף כמעט עד מוות, ביתם של האדונים הלבנים העשירים שהחזיקו אותו כרכוש – ניצבת על תילה עד היום, ומוכרת אפילו במזרח התיכון למוד הסכסוכים: זאת אחוזת וואי (Wye Plantation).

אחוזת וואי

אחוזת וואי, בבעלות משפחת לויד, מרילנד. דאגלס היה כאן עבד בהיותו ילד בן 7 ו-8. תצלום: ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

העבד לשעבר עדיין מדבר אלינו, בני המאה ה-21, אלינו ועלינו ועל הבעיות שהוא ראה ושאנו טרם השכלנו לפתור

דאלגס היה שחור ולבן שהיה לו גם קורטוב של דם אינדיאני, עבד לשעבר שהגיע עד לבית הלבן, נואם בעל שם עולמי, בעליהם של עיתונים, פקיד ממשל בוושינגטון. הוא אף מונה לשגריר בהאיטי, שם נקלע בין הפטיש לסדן כשהגן על ריבונות מדינתם של העבדים שגברו על צרפת של נפוליאון מפני ניסיונות קולוניאליסטים מצד בעלי אינטרסים מסחריים שהיו להם מהלכים בממשל בוושינגטון. פרדריק דאגלס, פטריארך של שבט משפחתי גדול, שהיה נשוי רוב ימיו לאנה, אישה שחורה אנאלפביתית, ועם מותה נשא אישה לבנה ועמד במתקפות מכל עבר – היה ונותר ילד שחיפש את אמו, שלא ידע את אביו, ושעדיין מדבר אלינו, בני המאה ה-21, אלינו ועלינו ועל הבעיות שהוא ראה ושאנו טרם השכלנו לפתור.

תמונה ראשית: פרדריק דאגלס (1817-1895), דיוקן בשנות ה-30 לחייו. תצלום: Bettmann, אימג'בנק/גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על ירמיהו השחור

02
חירות

מרתק!
עם זאת, גם היום, עם זכות הצבעה המוקנית בארה"ב גם לשחורי העור, אבל במצב שבו עבדות אישית אסורה אך עבדות קולקטיבית מותרת דה-פקטו (אם במקרה יש ברשותך בית כלא פרטי..), האם מצבם של שחורי העור האמריקאיים טוב יותר, בחשבון הכולל? דומה כי לכמה מיליוני אסירים אפרו-אמריקאיים (יש כמובן גם אסירים ממוצא אתני אחר), ועשרות מיליוני (!) נשותיהם, ילדיהם, אחיהם והוריהם יש זוית שונה במקצת על הסוגיה. בכך אין כל טענה לגבי שיבה לעבדות, אלא אדרבה: להלאמת בתי הסוהר ונסיון לצמצום מעגל הסבל הנורא המיוצר ומשוכפל בו. ראו בהקשר זה את הערותיו של משה הלברטל בכנס שנערך לאחרונה: https://www.facebook.com/socialvisionbook/