כדי להמריא מהחדר

בקדחת הנסיעות שלנו, דומה שהיוצאים נראים מנצחים, והחוזרים - מנוצחים. אבל המסע האמיתי מתרחש תמיד במקום אחר.
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

אפשר לנסוע רחוק מבלי לצאת מהבית. האימרה עשויה להועיל בשעה שערב חג כמסך ברזל יורד על ירושלים, ודבר לא זז ברחובות – אפילו לא העלים. החתולים העצלים בחוץ עצובים, השיחות בין התושבים מתנהלות, כנראה, בלחישות, ושדה התעופה כבר דומם, לאחר שקרס בעקבות רבבות נוסעים שברחו בבהלה מגבולות המדינה – שמדי שנה כופה עלינו מניפת חגיגות דתיות-לאומיות משעממות. מאחר שהערים סביבנו (ובמיוחד ירושלים) הן מונוכרומטיות להפליא, ואף צבועות מעין גוון חרוסת, קניידלך וקוגל תפוחי אדמה – אנחנו למעשה, כאילו, אוכלים מהחומר שממנו עשויים הבניינים ומתגוררים בקונסטרוקציות סנסואליות כמו צורתו של גפילטע פיש עם כובע עשוי פרוסת גזר.

שאלה לניניסטית נלחשת בין שפתייך: "מה לעשות?" והתשובה המיידית היא: "לשוטט"

שאלה לניניסטית נלחשת בין שפתייך: "מה לעשות?" והתשובה המיידית היא: "לשוטט". הבעיה היא שלכאורה, אין מאוס יותר ממושג ה"שוטטות", שמסמל בימינו את אי-הקריאה בספר הפסאז'ים של ולטר בנימין, כמו שעוגיית המדלן של פרוסט, מסמלת היתקעות נצחית בפרק הראשון של "בעקבות הזמן האבוד – בצד של סוון". עם זאת, התחושה שלי כעת, בין קירות צנועים אלה, היא שרק בנימין יוכל לקחת אותי מכאן עכשיו, ורק פרוסט יוכל להצית את חושיי ולהטיס אותי, למשל ליוון.

אני פותח בקבוק יין לבן: אסירטיקו "אקרוטרה" 2015 מסנטוריני, שילווה אותי בתחילתו של המסע. אורות קטנים וצהבהבים דולקים בארבעים וחמישה המטרים שתוחמים את חיי האינטימיים. מרבית הרהיטים הם מאיקאה, מסדרות הבסיס שאותן מוצאים במיליוני בתים בעולם. עיצוב הפנים מורכב בעיקר מאוסף פתרונות לאחסונם של הספרים. רפרודוקציה ממוסגרת של הצייר רומאר בירדן תלויה על קיר לבן, תמונה אחרת מראה עטיפה של אלבום של ת'לוניוס מונק, ומטר רבוע של מרפסת עם ארבעה צמחים, הוא המקום שאליו אני יכול לצאת ולנשום אוויר. ועדיין.

שזיף, אפרסק, דובדבן, קנקן, יין, איטליה

איטליה, יין ופירות. תצלום: רוברטו פאטי

האף מתמלא ריחות עזים של הדר ויסמין. הלגימה הראשונה של האסירטיקו מכריחה אותי לעצום עיניים. החיך חש בנוף רב שכבתי: לימון, אננס, מליחות וחמיצות גבוהים, טעם קל של לבּה הנספח לכרמים של האיים, שנוצרו על שרידי הר הגעש סנטוריני. עשרת האחוזים מזני האת'ירי והאיידני, מעניקים ליין איזון, נגיעת מנטה, רכות, ורצינות, היכן שהאסירטיקו מבקש לבטא את מלוא פראותו החצופה. אך יותר מכל, אפשר להרגיש את קרבתו של הים דרך היין, את השפעות הרוחות הלֵיליות והערפילים הסמיכים של איי סנטוריני. ענבי האסירטיקו גדלים באזורים הרריים, בין סלעים וולקנים ובגבהים שונים. ככל שהקושי הגיאולוגי גובר, הפרי נושא תכונות עוצמתיות יותר. לשתות אסירטיקו פירושי לשתות פיסה של אי. להרגיש את אדמת המקום. שלא כמו היין הגלובלי המבוקר וטעם הלוואי המיותר של חביות העץ, מרבית יינות האסירטיקו, מיוצרים מפרי נדיר באיכותו, שנקטף מכרמים בני מאות שנים. אני זוכר כעת את הפעם הראשונה שבה שתיתי את נסיך האסירטיקו של האצידקיס, יינן מכונן שהתאבד לפני מספר חודשים. יין מלוח, מינרלי ולימוני בעל סיומת ארוכה, שמצייר תמונה של הים האגאי. ואני זוכר את טעמו של האסירטיקו מן הכרם "גאה", עם שמרים פראיים הפותחים מבפנים את טעמיו של היין לכדי מניפת צבעים זוהרים. אסירטיקו קפוא של "גאה" עם דגים או פסטה טרייה או ברוסקטות וגבינה, יכול להחזיר לך את האמון באנושות ובהישגיה.  כעת אני מתבונן שוב בארבעת עציצי הקטנים, מחייך אליהם, מריח אותם והם נראים לי נס. נזכר ב"חכמתם של הפרחים", טקסט נפלא של מוריס מטרלינק, המציין כל מה שפרחים מסוגלים לעשות למרות מגבלת אי התנועה המיסרת אותם מלידה ועד מוות. וכמה קטן המרמור שלנו התקועים באי תנועה רק עד צאתו של החג. הבה נריח ונחפש ניחוחות! אני אומר לעצמי, כמו דז אסנט - הגיבור על על זמני ברומן "להפך" של הויסמאנס.

יכולתי לתמצת את תפישותיי, רגשותיי, ולהתבונן על העולם דרך המשפט של פרננדו פסואה: "מה שאנו רואים הוא לא מה שאנו רואים, אלא מה שאנחנו"

שתיתי קצת יין, וכעת רוחי כאילו מתהלכת ברחובות אתונה, ואני עושה זאת תוך קריאה ברשימות שכתבתי בפנקסים בנסיעות האחרונות: אני נכנס לפארק והעיר נעלמת, קורסת פנימה. העצים מזקקים את השקט והשבילים העליזים מובילים אותי בהדרגה לשכונת קיפסלי, הצפופה ביותר בעיר, מלאת שיכוני ה"פוליקאטקיה" בעלי קומת עמודים מוגבהת וטרסות עליונות משותפות, לעתים מלאות גפנים. הבולבאר פוקיונוס נגרי ירוק וזורח. בחזרה לכיכר בשכונת אקסרכיה התוססת,  מתאספים זוגות, שלישיות, קבוצות ויחידים – אתה נמצא לכאורה בתוך ג'וינט. בענן המבושם הזה, ניתן להאזין למִשלבים שונים של שיחות בלתי מובנות. להתבונן בחיוכים יווניים על רקע שקיעת השמש. עם הגעתו של החושך, מתגבר פס הקול האתונאי של אקסרכיה; שלישיות פסנתר ג'אז, צחוק, מסע האוויר הנע בין הרחובות הבלתי גיאומטריים. ואז מתחשק לך לעשן את המקום, לשתות אותו. לידי, למשל, שולחן שכל יושביו שותים ראקי עם דבש. אני רואה סיגריות דקות, נעליים לבנות, מכנסיים משובצים, ג'קט ג'ינס, תסרוקות מושקעות, איטלקים ויוונים. סינים, ונורדים. בנקודה כלשהי, במסעדת "אטיטאמוס" הכרתאית שליד הכיכר, יכולתי לתמצת את תפישותיי, רגשותיי, ולהתבונן על העולם דרך המשפט של פרננדו פסואה: "מה שאנו רואים הוא לא מה שאנו רואים, אלא מה שאנחנו". וברגע שהגיעה אלי צלחת ובה מעין גולש עם עשבי תיבול, סלט תפוחי אדמה וסלט ירוק שאינו ירוק, לחשה לי אסוציאציה חרישית שכל טקסט – אפילו תזה אקדמית, אפילו דו"חות וסקרים ורשימת מכולת, הוא למעשה יומנן אישי, המבטא אי אלו פיסות מן האני האינטימי שלנו.

בית, עץ, חלון, אתונה, יוון

בית באתונה, חלום של טבע בעיר. תצלום: אליינה רנץ.

זיכרון הגוּלָש באקסרכיה גורם לרעב בירושלים, ואני מבשל פסטה עם רוטב שכולל אורגנו מכרתים, מלח מהאי סימי, פפריקה מהונגריה, עגבניות מפלסטין, טימין מלסבוס ושמן מאתונה. הפנקס מוביל אותי לבר היין המופלא "Cinque", גם הוא באתונה, שבו בני הזוג שפתחו את המקום, מסתובבים בין היושבים עם מפות, במטרה להציג את הבלתי אפשרי: מדינה עם יותר ממאתיים וחמישים זני ענבים, עשרים ושמונה אזורי יין מוגנים (PDO), ומאות רבות של יקבים הפזורים באיים, בהרים, ביבשת ובאדמות וולקניות. אני אוהב את קרקוש הצלחות בשילוב השיחות בבר, ושירי הפופ של ואן מוריסון אך ורק כאן. זוג נשים בריטיות חיפש שולחן, ואחת אמרה לשנייה בחיוך רחב: "בכלל לא זכרתי את פרצופך, אבל זכרתי היטב את התחת שלך. הייתי מזהה אותו בין שלוש מאות תחתים אחרים, נכון שהתחת הוא מעין פרצוף?" מבטי נע ימינה ושמאלה, בעודי מנסה לייצר שיטוט נשלט של התודעה. אבל אין כל דרך להכניס את הקיום למשטר ממושמע, ומצאתי את עצמי מתבונן באישה יפהפייה דרך כוס של יין לבן מזן "מלגוזיה". האם הג'ינג'ית בבר היין באתונה הייתה באמת ג'ינג'ית? אני שואל את עצמי בירושלים, או שמא שיערה נצבע באפרסק דרך הזכוכית המלאה ביין? ובכן, מה שחשוב הוא שכיום, יינות המלגוזיה הם בין הנשתים ביותר ביוון. עובדה חשובה מאחר שמדובר בזן ענבים עתיק שבשנות השבעים עמד להיכחד, עד שפרופסור מסלוניקי אסף דגימות קטנות בין כפרים הרריים, והביא אותם לאזור פורטו קאראס, לוואנגליס גרוואסיליאו – אנולוג צעיר שעתיד היה להציל את הזן, ולהיות חלוץ מחדשי המלגוֹזיה ביוון. זה היה היין שדרכו התבוננתי באשה הג'ינג'ית: נוזל ארומתי מאד, פרחוני, מבנה מאוזן וסיומת אינטנסיבית וארוכה על אף שהוא בעל חמיצות גבוהה, שמשמרת את היין מכל אפקט זר או קלישאה. אם הגרוֹואסיליו מספק תחושה אגסית, שנונה וקריספית, לצד  נוכחות דקה של החבית בפה, המלַגוזיה האיקוני של האלקידיקי, הוא אפרסקי, רך וטרופי. ואילו המלגוזיה מדומיין "אלפא", שקסמו נתגלה כשעה לאחר פתיחת הבקבוק, מציע חוויה מאופקת יותר אך אלגנטית של הזן החמקמק הזה.

"לספֵּר הוא לא רק ביטוי של מחשבות, אלא ההגשמה הממשית שלהן. כפי שללכת ברגל אין פירושו לבטא את רצונך להגיע למטרה, אלא מימוש המטרה עצמה" - ולטר בנימין

השעה 03:00 ביום החג הירושלמי כשאני נשכב על הספה שלי ומסתכל על התקרה, והשעה הייתה 24:00 בפנקסי באתונה, כשפיניתי את מקומי בבּר לטובת הליכה חסרת מטרה. חשתי צורך לספר דברים לעצמי ולאחרים, כפי שבחצות הלילה הרגשתי דחף ללכת ברגל. ניתן לזכור את בנימין כותב בקטע "הסופר הטוב" מתוך "התגלויות בנסיעות", כי "לספֵּר הוא לא רק ביטוי של מחשבות, אלא ההגשמה הממשית שלהן. כפי שללכת ברגל אין פירושו לבטא את רצונך להגיע למטרה, אלא מימוש המטרה עצמה". הסיפורת לפי בנימין היא מפתח להבראה, בדיוק כמו ההליכה או השיחה הטובה.

פירנאים, זריחה

זריחה בפירנאים. תצלום: לוסיה אוטרו

ערים, כמו נסיעה או כתיבה, נוצרות ומתפתחות בחיבור האקראי של אלמנטים שבהם אנו נתקלים

באתונה, שוטטתי בשכונות הסמוכות, ב"קֶרמיקוס" – לשעבר שכונת הקדרים, ו"מֶטאקסורחיו" – שכונה עזובה לשעבר, וחושב ש"עיר" נוצרת אך ורק מתוך ערבוב, מתוך ארטיקולציה בין מרקמים, אנשים, קריאות ויינות. או אם נרצה, המצב "עיר", נוצר בערבוב הריחות של פיפי של חתול וקקי של כלב. וערים, כמו נסיעה או כתיבה, נוצרות ומתפתחות בחיבור האקראי של אלמנטים שבהם אנו נתקלים. מאחורי כל מכת ריח עירוני, יש עוד שכבה, ומאחורי כל מרקם אורבּני, יש אחד נוסף. בקרמיקוס נתקלתי בנקודות חלוקה של תחליף ההרואין לנרקומנים, מתדון, פגשתי בסינים, פקיסטנים ומחוסרי בית, לצד רבעים שעברו ג'נטריפיקציה. שכן הג'נטריפיקטורים מזהים נקודות תורפה עירוניות של אינטראקציה והוויה, כדי לשתול וליישם חיים בורגניים ומסחר –- משום שהם לא יודעים להקים עיר בעצמם. מֶטאקסורחיו גדושה באמנים, בפרויקטים אלטרנטיביים, בהריסות בתים ובניינים. קֶרמיקוס מלאת בּרים, ובאחד מהם ישבתי כדי לכתוב ולשתות עוד יינות לבנים: הגיע זמנו של הזן "מוסקופילֶרו", הנפוץ באזור מנטינִיה, בפלופונס. לגמתי מוסקופילרו של "בוסינאקיס", המשלב נימת ורדים עם חמיצות וארומת גינה תוססת. אחר כך עברתי לווידיאנו, זן ענבים מכרתים שממנו, בשנים האחרונות, מייצרים יינות נפלאים, כמו ה"דולופאקיס" שמזגו לי, יין סימפוני עם הֵדי נענע וגוונים אקזוטיים שאותם דמיינתי כ"כרתיים".

למחרת בבוקר, כנראה, נסעתי לחוף “אסטיר", שבאזור ווגליאגמני, עשרים קילומטרים מאתונה. שם זכיתי לצפות בוולגריות הקיטשית של המעמד האמיד החדש באתונה, הדומה לזה המצוי אף בסביבה שלנו: הנה מיטות לבנות, שירותים לבנים, צבא של עובדי שירות, בגדי ים לבנים, רבי מכר זולים נוסח מרגרט אטווד ושיזופים מלאכותיים, עולם סגור ורשימת שירים של פעם המשולבת בלהיטים אמריקאים. אך רצה הגורל, ודווקא בשפת הים בחוף אסטיר, עמדתי לקרוא קטע פרוזה בלתי נשכח של הסופר לפקדיו הרן, שנולד באי לֶפקאדה ביוון ומת ביפן ב-1904. ובכן, בספרו A Midsummer Trip to the West Indies, הרן מתעד הפלגה לעומק האיים הקאריבים, דרך נמלים קטנים, שפות בלתי אפשריות, ועמים זרים. קולונְיות, מרחבים עצמאיים, פירות אקזוטיים וצבעים עזים. בקטע שאותו קראתי, הרן מפליג בספינת דייג לכיוון מרטיניק. שם, בדרך, הסופר אינו מאמין עד כמה עמוק יכול להיות הכחול של הים. הדייגים טוענים שאין מדובר בכחול, משום שהכחול טרם הגיע. במשך עשרה עמודים, הרן מנסה לתאר גווני כחול שאת עומקם הוא אינו מצליח להגדיר, ובכל פעם שהוא חושב שהגיע לבן-גוון הכי עז ועמוק, מופיע הכחול הבא שמכניע את קודמו. בחיפוש הזה אחר הכחול המושלם, לפקדיו הרן פוגש בסופו של דבר את הכחול האולטימטיבי: צבע שלפיו לוכד את תמצית הכחול הראשונה בעולם.

תכף בוקר יום חג בירושלים, ושעת צהריים באתונה. היין נגמר, ומתחשק לי עוד. היין דומה לרצף צבעי הכחול בספר של הרן: האחד מוביל אל השני, הזן השני מוביל אל השלישי. את הטיול אין כל דרך להשלים, ולמעשה, אני מתאפק כעת שלא לכתוב על יין האת'ירי החלק ונטול הצבע. לימוני, עם סיומת קצרה וחודרנית. או על הסבטיאנו שגדל בפאתי אתונה, ההדרי והים-תיכוני כל כך. או על זן הרובולה הנפלא מאזור קפלונייה. או על הרודיטיס הסמיך בעף והשמנמן כמעין סלט פירות יבש בחיך. ובכן, הטיול ככל הנראה נגמר; אני קצת שמח וקצת מדושדש. ואז אני קורא בפנקס האתונאי: "מדוע אנשים יותר יפים בשדות התעופה? יותר חגיגיים, יותר מוקפדים". ואני מאשש בראשי הירושלמי שזה נכון. אבל אז בפנקס כתוב שהגעתי בחזרה לנתב"ג וציינתי כי "היוצאים נראים מנצחים, ואנו החוזרים – מנוצחים". לשמחתי זה לא המקרה שלי. לא נסעתי לשום מקום; אבל גם לא חזרתי.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אוריאל קון הוא העורך של הוצאת "תשע נשמות". יליד בואנוס איירס, ארגנטינה, מתגורר בירושלים מאז שנת 1998. למד בינוי ערים בטכניון וארכיטקטורה בבצלאל, שם הוא מלמד. כותב ומפרסם מסות על ארכיטקטורה, מוזיקה, צילום, ספרות וביקורת תרבות.

תמונה ראשית: נוף במרטיניק, תצלום: דניאל היאלמרסון, unsplash.com

Photo by Daniel Hjalmarsson on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אוריאל קון.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על כדי להמריא מהחדר

02
לואיס נגרי

הרשמת אותי אוריאל, הכתיבה שלך החזירה אותי לאתונה(וקצת לירושלים)
והביאה לי חשק גדול ליינות היוונים שריחם וטעמם משכר. קבל שאפו גדול מפורטניו לפורטניו