כולנו יודעים, ובכל זאת

לא נחיה לנצח, אבל אנחנו מתקשים מאוד להבין זאת באמת. הלם קיומי יכול להועיל לחיינו כאן ועכשיו
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

בנובלה "מותו של איוון איליץ'" משנת 1886, לב טולסטוי מציג בפנינו אדם שחווה הלם כשהוא קולט לפתע שהמוות בלתי נמנע. אף כי אנו יכולים להבין שהאבחנה שהוא חולה במחלה סופנית באה לו כהפתעה לא נעימה, כיצד יתכן שרק אז הוא גילה שהוא בן תמותה? ובכל זאת, זהו מצבו של איוון. לא רק שמדובר עבורו בחדשה גמורה, אלא שהוא לא ממש יכול לקלוט אותה:

"דוגמה זו של סילוגיזם שלמד בלוגיקה של קיזווטר: 'קאיוס – אדם, בני־אדם הם בני־תמותה, לכן קאיוס, בן־תמותה', נראתה לו כל ימיו יפה לגבי קאיוס, אך בשום אופן לא לגביו. הלה היה קאיוס־אדם, סתם אדם, וזה מוצדק לחלוטין; אך הוא לא היה קאיוס ולא סתם אדם, אלא תמיד היה בריה שונה, שונה לגמרי מאחרים..." [תרגום עברי: א"ד יציב, הוצאת "דביר"]

הסיפור של טולסטוי לא היה יצירת מופת אילו תיאר דבר בלתי רגיל, מאפיין פסיכולוגי משונה של דמות בדיונית שאין לה שום מקבילה בחיים הממשיים. כוחו של הספר בכך שהוא מצליח לתאר חוויה מסתורית שנוגעת ללב לבה של השאלה מה זה להיות בן-אנוש.

טולסטוי

טולסטוי על סף גיל 70 (בשנת 1897). תצלום: ספריית הקונגרס האמריקני, ויקיפדיה

ב-1984, ערב יום הולדתי ה-27, חוויתי את התובנה של איוון: שיום אחד אחדל מלהתקיים. זאת הייתה החוויה הראשונה והעזה ביותר של מה שאכנה בשם "הלם קיומי". היה זה האירוע המבלבל ביותר בחיי, ובפער גדול, דבר שלא דמה לשום חוויה אחרת שהכרתי בחיי.

נכון שאדם צריך לחוות הלם קיומי כדי שיוכל להבין באמת במה מדובר, אך החוויה עצמה אינה מובילה בהכרח לשום הבנה ביחס למה שחווית, לא באותה עת ולא לאחר מכן. החרדה העזה שנגרמת בשל המצב הזה, מותירה אותך ללא יכולת לחשוב באורח בהיר. וכשהמצב חולף, כמעט בלתי אפשרי לזכור אותו באורח מפורט. קשה לחזור וליצור מגע עם ההלם הקיומי ממש כפי שקשה לנסות לשחזר חלום שבקושי זוכרים, אלא שבמקרה של ההלם הקיומי מדובר במאבק להיזכר בפרק זמן שבו היית ער באורח יוצא מגדר הרגיל.

נודע לי שאמות? ברור שכבר ידעתי את זה, אז איך יתכן שמדובר בדבר שהתגלה לי?

ההלם הקיומי הוא אמנם חוויה מוזרה, אך התוכן שהוא מגלה לנו אינו משונה כלל. יתרה מכך: התוכן בלתי ניתן להכחשה. זה בדיוק מה שגורם לחוויה להיות כל כך מתמיהה. נודע לי שאמות? ברור שכבר ידעתי את זה, אז איך יתכן שמדובר בדבר שהתגלה לי? פשטני מדי לומר שידעתי מזמן שאמות, כי במובן מסוים לא באמת האמנתי שאכן כך, שאכן אמות, ועדיין איני מאמין. הגישות הסותרות הללו עולות משתי הדרכים הבסיסיות ביותר שבהן אנו חושבים על עצמנו. אכנה אותן המבט החיצוני והמבט הפנימי.

בואו נבחן את האופן שבו מותי הבלתי נמנע אינו בדיוק דבר חדש. הדבר נובע מהיכולת האנושית הייחודית להתנתק מהפעולות והמחויבויות שלנו, כך שכל אחד מאיתנו מסוגל לראות את עצמו כאדם אחד מתוך מיליארדים של בני אדם. כשאני מביט בעצמי כך, "מן החוץ", אין לי כל קושי לאשר שאכן כן: אני עתיד למות. אני מבין שאני קיים בשל אינספור נסיבות שהביאו לכך, ושהעולם ימשיך בדרכו בלעדיי, בדיוק כפי שהוא התנהל לפני שהתהוותי. המחשבות הללו אינן מטרידות אותי. שוויון הנפש שלי נובע מכך שעל אף שאני מהרהר בסופי הבלתי נמנע, הדבר נעשה כך שדומה שאני כמעט חושב על מישהו אחר. כלומר, הראייה החיצונית מציבה מרחק קוגניטיבי ביני כמי שחושב את המחשבות הללו ובינו כנושא של אותן מחשבות.

חלון, נוף, יער

העולם שם בחוץ, ויהיה שם תמיד. תצלום: תומס בלקוס

מעולם לא חוויתי את העולם אלא כך שאני "במרכז", כאילו אני הציר שהכול נסוב סביבו

הדרך הבסיסית האחרת לחשוב על עצמנו היא באופן שבו החיים שלנו מרגישים "מבפנים" בעודנו מתנהלים בפעילות היומיומית שלנו. היבט חשוב אחד של הראייה הפנימית מעסיק את מרק ג'ונסטון (Johnston) בספרו Surviving Death, משנת 2010 – כוונתי לטבעה של חוויית התפישה כתלויה בפרספקטיבה. העולם מוצג לי כאילו שהוא ממוסגר סביב הגוף שלי, ובמיוחד סביב הראש שלי, שבו ממוקמות רוב מערכות החישה שלי. מעולם לא חוויתי את העולם אלא כך שאני "במרכז", כאילו אני הציר שהכול נסוב סביבו. ככל שאני משנה את מיקומי, המיקום המרכזי הזה, מן הבחינה הפנומנולוגית, נע יחד איתי. המיקום הזה של החוויות התפישתיות שלי הוא גם המקום שממנו עולות המחשבות שלי, התחושות שלי ותחושות הגוף שלי. ג'ונסטון מכנה זאת "זירת הנוכחות והפעולה". כשאנו חושבים על עצמנו כדמות שבמרכז הזירה הזאת, איננו מסוגלים להעלות בדעתנו שהתודעה הזאת, נקודת המבט הזאת על העולם, תחדל להתקיים.

הראייה הפנימית היא ברירת המחדל. כלומר, הנטייה האוטומטית היא לחוות את העולם כאילו הוא סובב סביבנו, פשוטו כמשמעו, והדבר מונע מאיתנו מלכלול באורח מלא ועמוק את מה שידוע לנו מן הראייה החיצונית, והוא שהעולם יכול להמשיך להתקיים ולהתנהל בלעדינו.

כדי לעכל באורח מלא את עובדת היותי בן תמותה, יהיה עלי לתפוש, ולא רק אינטלקטואלית, שהחוויה היומיומית שלי מטעה, לא בפרטיה, אלא כמכלול. הבודהיזם יכול לסייע בזיהוי מקור נוסף של עיוות חמור. כפי שאומר ג'יי ל. גרפילד (Garfield) בספרו משנת 2015, "Engaging Buddhism", אנו סובלים מ"בלבול ראשוני" של ראיית העולם, וראיית עצמנו, מבעד לעדשה של מטפיזיקה המבוססת על מהות. למשל, אני רואה בעצמי פרט המוכל בעצמו, עם מהות קבועה שקובעת מי אני. אותה "מהות-אני" שבליבת התפישה העצמית שלי, מערפלת את התפישה ביחס לשינויים הבלתי פוסקים בתכונות הגופניות והמנטליות שלי. גרפילד אינו בא לומר שאנחנו מקדמים את העמדה הזאת באורח מפורש. למעשה, כשלעצמי – אני דוחה אותה. כוונתו לכך שהבלבול הבסיסי, הראשוני, נוצר בשל רפלקס שאינו רציונלי, ובדרך כלל פועל הרבה מתחת לרובד של תודעתנו המודעת.

כשאנו משלבים את העובדה הפנומנולוגית שלפיה אנחנו מרכזיים לעולם, עם התפישה המשתמעת של עצמנו כמהויות, קל לראות כיצד הגורמים הללו הופכים את אי-קיומנו לדבר שאי-אפשר להעלותו על הדעת "מבפנים", כך שההבנה הטובה ביותר שאנחנו יכולים להשיג בדבר היותנו בני תמותה היא הסכמה מנותקת שמקורה בראייה החיצונית.

פרח, ניצן

להביט בו, לראות את עצמנו - אותו הדבר. תצלום: allwaysfind

החלופה הבודהיסטית לראייה מבוססת-מהות של אנשים היא תפישת ה"no-self" ("אי-אני") שגילה אותה באורח עצמאי גם דיוויד יוּם. יום הביט פנימה וראה רק מכלול משתנה תמיד של מחשבות, רגשות ותחושות. את היעדר הראיות בדבר אני מהותי הוא החשיב כראיות להיעדרו, וב"מסכת על טבע האדם" (1739-40) הוא הגיע למסקנה שמושג ה"אני" אינו יותר מאביזר נוח המאפשר לנו להתייחס לרשת של מצבים מנטליים שהקשרים בה סיבתיים, ולא איזה דבר מובחן מאותם מצבים.

הלם קיומי מופיע מתוך שינוי קיצוני בתפישה הפנימית, כשהבלבול הראשוני מוּסר, כך שהאדם חווה את עצמו באורח ישיר ומיידי כחסר מהות

בטקסטים בודהיסטיים אפשר למצוא קווי מחשבה דומים להפליא. ועם זאת, הטיעון הפילוסופי הוא רק חלק ממה שהם מלמדים אותנו. הבודהיסטים סבורים שתרגול מפותח של מדיטציה מאפשר לנו לחוות באורח ישיר את עובדת ה"אי-אני", ולא רק להתייחס אליו. השיטה התאורטית והשיטה ההתנסותיות תומכות זו בזו, ובאורח אידאלי הן מתפתחות יד ביד.

בואו נשוב כעת לאותו "הלם קיומי". היינו עשויים להתפתות לחפש גורם בלתי רגיל כלשהו, שיש להוסיף אותו למצב הנורמלי כדי לעורר את המצב המיוחד של "הלם קיומי". יחד עם זאת, אני סבור שגישה טובה יותר היא לבחון מה יש לגרוע מהחוויה היומיומית שלנו. הלם קיומי מופיע מתוך שינוי קיצוני בתפישה הפנימית, כשהבלבול הראשוני מוּסר, כך שהאדם חווה את עצמו באורח ישיר ומיידי כחסר מהות. אני רואה את האמת שב"אי-אני", לא כרעיון בלבד, אלא בהתרשמות. אני רואה שהאגו שלי הוא מתחזה, העוטה מסכה של "אני" נצחי וקבוע. המאפיין המתמיה ביותר של הלם קיומי, שהוא תחושת ההתגלות ביחס למותי הבלתי נמנע, נובע מכך שהיותי בן תמותה משתבץ כעת בהקשר רחב יותר, כחלק מהכרה מהותית ואינטימית של האמת המהותית יותר, האמת של ה"אי-אני".

אלא שכאן עולה השאלה מה גורם לבלבול הראשוני הזה לסגת באורח זמני כשהוא אכן נסוג. התשובה טמונה בתובנה של יוּם לפיה התנועה הטבעית של מצבי התודעה שלנו נמשלת על ידי עקרונות אסוציאטיביים, לפיהם רצף המחשבות והתחושות נוטה ללכת במסילות מוכרות, כשמצב אחד מוביל ללא מאמץ למצב הזה. הפעולה הבלתי נדלית והבלתי פוסקת של מנגנוני האסוציאציה שלנו מרחיקה מאיתנו את ההלם, ואילו קריסת המנגנונים הללו מאפשרת להלם להכות בנו.

אין כל פלא בכך שהמפגש הראשון שלי עם ההלם הקיומי התרחש לקראת סופו של ריטריט ארוך ותובעני. העובדה שהייתי הרחק מהסביבה הרגילה שלי – מהשגרה החברתית שלי, מהחפצים הזמינים לי תמיד, מכל אמצעי הסחת הדעת והפגת המתח שהייתי רגיל בהם – יצרה תנאים שבהם תפקדתי קצת פחות במצב של "טייס אוטומטי". הדבר יצר פתח זמין להלם הקיומי, ומכאן באה עצירה פנימית עזה – STOP! – קטיעה פתאומית וקיצונית ברצף האסוציאציות המנטליות שלי. לרגע אחד בלבד, ראיתי את עצמי כפי שאני.

 

ג'יימס ביילי (Baillie) הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת פורטלנד, אורגון. הוא מחבר הספר: The Routledge Philosophy Guidebook to Hume on Morality שראה אור בשנת 2000.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: איך שלא מסתכלים על זה. תצלום: קלי סיקמה, unsplash.com

Photo by Kelly Sikkema on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'יימס ביילי, AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על כולנו יודעים, ובכל זאת