כולנו מזייפים

למה לתת לעובדה הפעוטה שלא קראת ספר, לעצור אותך מלהביע עליו דעה?
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

אתר האינטרנט של רשת הרדיו NPR פרסם בתחילת החודש שעבר מאמר בשם "למה אמריקה כבר לא קוראת ספרים?". שזכה תוך זמן קצר למספר גדול של שיתופים ולתגובות סוערות ברשתות החברתיות. חלק מהמגיבים הצטרפו לקינה של NPR על ההידרדרות התרבותית של אמריקה, ואילו אחרים מיהרו לצאת להגנת הרגלי הקריאה האישיים שלהם, ככל הנראה לא לגמרי בצדק. "כל הכבוד, קוראים אמיתיים, ואחד באפריל שמח!" – ראה מי שטרח ולחץ על הקישור. מסתבר שב-NPR חשדו מזה זמן מה שאנשים לא באמת קוראים את המאמרים שהם מגיבים עליהם. כדי לבדוק זאת, הם ביקשו ממי שהגיע לדף לשתף את הכתבה, מבלי להגיב עליה.

למה כל כך הרבה אנשים הגיבו על ה"כתבה" של NPR מבלי לקרוא אותה? קארל טארו גרינפלד מהניו יורק טיימס טוען שאנחנו עושים את זה כל הזמן, ולא רק ברשת. אין לנו זמן לקרוא ולראות את כל מה שצריך לקרוא ולראות, אבל אנחנו חייבים שתהיה לנו דעה על הכול. אז אנחנו פשוט מזייפים קצת. יכול להיות שאנחנו עושים את זה במודע - כי גם אם לא ממש קראנו, התכוונו לקרוא, אנחנו מזדהים עם אנשים שכן קראו, וממש מתאים לנו להיות כאלה גם. קרוב לוודאי שבתוך כמה שנים גם נקרא את זה, אז למה לתת לעובדה הפעוטה הזו להרוס את הדימוי העצמי שלנו? יכול להיות גם שלפעמים אנחנו גם לא ממש זוכרים. זה באמת נשמע לנו מוכר; חלקים נכבדים מהזיכרון שלנו בכל אופן נמצאים בענן או בגוגל או איפשהו. אז אנחנו עונים "כן", ותוך דקה או שתיים מתברר לנו שכנראה שלא. המוח שלנו כבר לא מסוגל לזכור אם זה משהו שקראנו בעצמנו, קראנו עליו, או רק שמענו מישהו מדבר עליו במקרה.

ההערות התרבותיות שנערמות זו על גבי זו גורמות לכך שאנחנו מרגישים שבאמת קראנו או ראינו את הדברים האלה. אם קראתם מספיק התייחסויות לטוורקינג בטח תוכלו לנהל על כך שיחה גם מבלי לצפות באף אחד רוקד את הריקוד הזה מעולם, תוכלו לדבר על הקריירה של מיילי סיירוס בלי להכיר שיר אחד שהיא שרה. ואם מישהו מתחיל לדבר אתכם על הפרוזה של המינגווי, לא תחשפו את עצמכם כבורים ותאמרו שהאמת שאף פעם לא יצא לכם. ייתכן שגם בן השיח שלכם בכלל לא קרא את המינגווי, אבל שניכם יודעים מספיק כדי להגיד משהו בנושא.
הדעות האלה, אם כך, הן לא ממש משהו שפיתחתם בעצמכם. קראתם משהו שמצא חן בעיניכם, והמשכתם להפיץ אותו הלאה. כששני אנשים מדברים על "מלון בודפשט" מבלי שאיש מהם ראה את הסרט, אומר גרינפלד, הם בעצם משווים פידים של מדיה חברתית.

אבל זה כמובן משהו שכולם עושים מאז ומתמיד. ידיעה שטחית ועקיפה של דברים היא כמעט ההגדרה של תרבות, הרקע המשותף שמאפשר לנו לתקשר זה עם זה. ישנן גרסאות רבות לרשימת הספרים שכולם אומרים שקראו אבל משקרים; בראשה ניצב בדרך כלל יוליסס או מלחמה ושלום. בעיתון המודפס אפשר היה תמיד להסתפק בלקרוא את הכותרות (דווקא הטלוויזיה הכריחה אנשים להיחשף לכמות גדולה יותר של מידע). ההבדל הוא אולי שהמאמץ שבלקרוא את הכתבה כולה גדול יותר – אם בקריאת עיתון היא הייתה מונחת לנגד עינינו (טוב, חוץ מהסופים שצריך לעבור לקרוא בע"מ 12 למטה), עכשיו צריך לעשות משהו כדי לראות את התוכן המלא– ללחוץ, ולפעמים גם לחכות שהדף יטען, שהפרסומת תיגמר או שיהיה אפשר לדלג עליה.

האנשים הרבים שהגיבו על הפוסט של NPR ראו בכותרת טענה; הייתה להם דעה מוכנה לגבי הטענה הזו, והם לא צפו שהתוכן של הכתבה ישנה אותה. יכול להיות שהם כבר קראו כתבה דומה בנושא לפני זמן קצר. אולי גם הם מודעים לעדויות השונות מן הזמן האחרון שמספרות לנו כמה קשה לשנות את דעתם של אנשים, גם עם עובדות. אז למה לטרוח; מבחינתם זו הייתה פשוט הזדמנות טובה לומר מה הם חושבים.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על כולנו מזייפים

02
שי

זה מזכיר לי שלפני כמה שבועות הייתה איזושהי כתבה על ראש הממשלה. אני לא זוכר בדיוק מה היה הסיפור, אבל זה לא רלוונטי. קרה משהו - וחדשות 2 פרסמו שעל פי סקר שהם עשו 59 אחוז מהציבור חושבים שמה שראש הממשלה עשה הוא ממניעים אישיים.

קראתי את זה וחשבתי לעצמי - איך יכול להיות שרוב הציבור חושב שמדובר על מניעים אישיים? לא רק שאני בטוח שאין לרובם מושג מקצועי בהחלטות שצריך לקבל ראש ממשלה או שר - מאיפה הם מכירים כל כך טוב את ראש הממשלה ואת ה"מניעים האישיים" שלו?

הסיכוי שכל 59 אחוז שחשבים שמדובר במניעים אישיים, באמת מכירים באופן אישי את ביבי נתניהו ויכולים לדעת בוודאות שמדובר במניעים אישיים הוא לא גבוה במיוחד. רב הציבור לא מכיר את ביבי נתניהו באופן אישי.

03
אורנג אוטן

זה דיי נדוש לטעון שוב את אותה טענה פוסט מודרנית על יחסיות סובייקטיבית. אני מצפה לקצת יותר מאלכסון. לא כולם מזייפים, יש כאלה שבאמת שרים יפה!

04
ישראלי 1

זה לא נכון שיש המון חומר לקרוא. רובו המכריע של החומר הכתוב המציף אותנו הוא רק מילוי חסר ערך. רעיונות אמיתיים ששווים התייחסות יש מעט מאוד. הדבר אופייני במיוחד לכתיבה האמריקאית. עמודים על גבי עמודים של קלישאות צפויות ואמירות נדושות מסתירות בהצלחה ניצוצות בודדים של רעיון מעניין.
התוצאה היא שאנחנו, הקוראים, פיתחנו אסטרטגיית קריאה המסננת את רעש הרקע בזמן אמת.
למשל המאמר הקצר שלמעלה, אפשר לתמצת את מה שהוא אומר לשורה וחצי, אבל מסיבות לא רלוונטיות זה נמרח על שני עמודים. המיומנות שלי כקורא מודרני מאפשרת לי להעריך כבר באמצע הפיסקה השניה במה מדובר. הפעם טרחתי וקראתי באדיקות כל מילה עד הסוף ולא הופתעתי; שום דבר לא התחדש אחרי הפיסקה השניה.
הרגלי הקריאה השתנו והתאימו עצמם להרגלי הכתיבה המודרניים המייצרים נפח עצום וחסר משמעות אותו צריך לסנן בזמן אמת.

אני חושבת שעגנון אמר על זה משהו פעם
"פעם ראשונה אדם לומד ומבין. פעם שניה לומד ותוהה: משטה הייתי בי שדימיתי מבין, הרי אינני מבין ולא כלום. פעם שלישית מבין ואינו מבין, פעם רביעית מבין את שלא הבין ואינו מבין את שהבין, וכן על דרך זה פעם אחר פעם. ואם ייגע הרבה וחזר הרבה עד ששוכח כמה פעמים חזר ויש לו סיוע מן השמיים, הרי הוא מתחיל להבין, וזו תחילתה של חוכמה."
אבל האמת היא שמעולם לא קראתי ספר של עגנון.