כחום היום

אמרה החברה יזרעאלה, בהספד על קברו: "אחיה בן עמי, נכד לאנשי ביל"ו מייסדי גדרה, מראשוני הדור השני בנהלל. התבלט כבר כילד בעוז רוחו ובכוחו. כבר אז היו לו חברים מעריצים, שהצטרפו אליו לפעילויות, שרק דמיון אמיץ הביא לביצוען".

ואמרה החברה רחליק, בהספד על קברו: "איש מלחמה היה אחיה מנעוריו. שכן וחבר, כמו בן שמו התנ"כי שקרע את שלמתו החדשה. היה יוצא חוצץ ונלחם בכל מה שנראה לו עוול ובמי שנראה עושה לו עוול...בין הילדים, הוא לא היה מלך השכונה. הוא היה מפקדם הנערץ: יוזם טיולים...הולך על ידיו וראשו למטה והיה מודל של חיקוי לחבר'ה הצעירים.

"כשבגר והיה לעלם - היה בין ראשוני בני נהלל שהלכו לפלמ"ח. שם הצטיין והתמנה למפקד, מדריך פלוגה ב'...לא מכוח השררה ולא ממרום שבתו כמפקד. אלא בכוח השכנוע והדוגמא האישית וכשרון המנהיגות. זה היה הנוהג בפלמ"ח"

והוסיפה החברה רחליק:  "....במלחמת העצמאות לקח חלק בקרבות עמק הירדן ובפעולות קומנדו, שהיה בין מקימיו. וכששב הביתה, בתום המלחמה, התגלה כיזם מקורי ומלא רעיונות....ומאיש מלחמה לסוכת שלום, כשפתחו הוא וחוה את ביתם ל"גר ולתושב" ופרשו כנפיהם על ילדיהם וילדים אחרים, שהפכו להיות ילדיהם".

ורק אני המשכתי לשתוק, עוד לפני כן. הרבה עקרונות גידלו שם בכפר, לצד הפירות והירקות, הפרות והתרנגולות. נלחמו שם על דמות המושב לשם שמים ולשם הארץ. על מכסות ייצור, שליטה ויצרים. יחד עם חבריו, נלחם אבי על זכויות האיכר בכפר שאהב.

ולעת זקנתו, בהיותו בן 71, הותקף באסיפה בידי חברים אחרים. האלימות הכבושה של השלטון המקומי כלפיו וכלפי חבריו, התפרצה - עד שהושתק באגרוף בפניו. החברים שבו להתבצר בשתיקתם, מאימת השלטון.

בקיץ 2003 שוב הייתה מתיחות  בגבול הסורי.

אבי, הלום בשיטיונו, היה מתרוצץ בכפר אנֶה ואנָה.

אינו יודע מנין בא. אינו יודע לאן הוא הולך.

מול ביתנו עמד המקלט השכונתי כהרגלו - שומם, עזוב ונעול.

אבי היה הולך וזועק ברחוב:

"תפתחו את המקלט!  נקו את המקלט! סדרו את המקלט! היזהרו! טילים יפלו על  נהלל!"

ילדי הכפר גיחכו על הזקן שנתבלעה דעתו. נשות הכפר ניסו להרגיעו בחיוך מבטל. נו, מילא, מותר לו לזקן לדבר שטויות, בגילו, במקום הכי בטוח בעולם.

בצעירותו, הגן עם חבריו בגופו על הכפר. ארגן את ההגנה ההיקפית מול הפדאיון, אחר כך חבט כהוגן בפולשים הערבים, בתגרות האדמה וניצח בנטיעתה.

בקיץ הזה אבדה כנראה תקוותו, בכיליונו הנמשך.

חודשים אחדים לפני כן איבד את אמי המסורה, שהייתה נאמנה לו יותר משדבקה בחייה. אבדו כל חייהם המשותפים. כל גורלם, ביטחונם ואהבתם.

בקיץ 2004 היה כבר אבי מתהלך אנה ואנה בבית תשושי הנפש בגדרה ובקיץ שלאחריו מת.

בקיץ 2006 נפלו טילים על נהלל, לראשונה בשמונים וחמש שנותיה. כל גורלה, בטחונה ואהבתה נפרצו.

הנכד של זרחי, חברו לנשק ושכנו למשק, עוד מימי נערותם, לא חזר מהמלחמה בלבנון.

החברים פתחו בבהילות את המקלט השכונתי ולא הספיקו לצחוק.

ואולי שוב יבואו ימים אחרים. הרי גם אלה, לא ידענו שיבואו.

אוריאל בן עמי, בן נהלל, הוא איש תקשורת. סופר, עיתונאי, יועץ ומנחה.  עוסק בלימודי יהדות, במסגרות שונות. ספר שיריו "מנהלל ועד בכלל - רטרוספקטיבה", מעין ביוגרפיה שירית, על יחסו למקום הולדתו והשפעותיו, יצא לאחרונה בהוצאת אור-מדיה.

תמונה ראשית: מתוך "שדה חיטה ועורבים", וינסנט ואן-גוך. מוזיאון ואן-גוך, אמסטרדם.