כישלון דמוקרטי מאוד

נראה כי דמוקרטיה אינה טבעית לנו. אבל הבטחתה הגדולה חשובה בגלל שהיא גורמת לנו לנהוג בדרך מסוימת. האם נדע לא לזנוח את החלום?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

"למה דמוקרטיות נכשלות?"

את השאלה הזו שמענו פעמים רבות בשנים האחרונות, בספרים, במאמרי דעות, בתוכניות אקטואליה ובוויכוחים פומביים לוהטים יותר ויותר. אבל כמעט תמיד אני מוצא את עצמי עונה לשאלה בשאלה אחרת: למה שלא ייכשלו?

ההיסטוריה – המדריכה האמיתית האחת שיש לנו בנושא – הראתה לנו כי הדמוקרטיה היא נדירה וזמנית. היא צומחת באורח כמעט מסתורי במקום ממוזל זה או אחר, ואז היא מתפוגגת, כנראה, ממש באותה מסתוריות. קשה ליצור לדמוקרטיה אמיתית, ומשהצלחנו, היא שברירית מאוד. במכלול החיים האנושיים, הדמוקרטיה היא היוצאת מן הכלל, לא הכלל.

"כל המבוגרים חופשיים להביע את דעתם, להצטרף לשיחה על האופן שבו יש לארגן את החיים המשותפים. ואיש אינו מורשה להשתמש בכוח בלתי מבוקר המוביל ליהירות וניצול". האם אי פעם שמעתם דבר הגיוני מזה? אבל מי אמר שאנחנו הגיוניים?

למרות טבעה החמקמק של הדמוקרטיה, הרעיון שבליבה פשוט להפליא: בחברים בקהילה, אמור להיות לנו קול שווה ערך בהחלטה כיצד לנהל את חיינו יחדיו. "בדמוקרטיה המתנהלת כראוי," כותב פול וודראף (Woodruff)בספרו משנת 2006 “First Democracy: The Challenge of an Ancient Idea”, "כל המבוגרים חופשיים להביע את דעתם, להצטרף לשיחה על האופן שבו יש לארגן את החיים המשותפים. ואיש אינו מורשה להשתמש בכוח בלתי מבוקר המוביל ליהירות וניצול". האם אי פעם שמעתם דבר הגיוני מזה? אבל מי אמר שאנחנו הגיוניים?

בבסיסם, בני אדם אינם ערוכים לחיים דמוקרטיים. אפשר אפילו לטעון כי דמוקרטיה "אינה טבעית", משום שהיא מנוגדת לאינסטינקטים ולדחפים החיוניים שלנו. לנו, כמו לכל יצור חי אחר, טבעי יותר לחפש דרכים לשרוד ולהתרבות. ולשם כך, אנחנו מתמודדים – ללא הרף, בפראות וללא מחשבה – עם אחרים: אנחנו דוחקים אותם הצידה, עוקפים אותם, תופסים את מקומם ואם צריך מוחצים אותם. מאחורי החזות המחייכת של התרבות האנושית, פועל אותו דחף עיוור לקידום עצמי שניתן למצוא בממלכת החיות.

די לגרד את הציפוי של הקהילה האנושית ומיד יתגלה האספסוף. זהו "הטבע אנושי שאינו הגיוני ואינו נשמע להיגיון", כותב הזואולוג [האוסטרי] קונראד לורנץ בספרו "על התוקפנות", אשר דוחף "שתי מפלגות פוליטיות או שתי דתות שתוכנית הישועה שלהן דומה דמיון מדהים להילחם זו בזו מלחמה נוראית", ממש כפי שהוא כופה על "אלכסנדר או נפוליאון כלשהם, להקריב חיי מיליונים בניסיון לאחד את העולם תחת שרביטם". ההיסטוריה העולמית, ברובה, היא סיפור של יחידים המקדמים את עצמם באורח קיצוני, בחיפוש אחר שרביטים שונים.

העובדה שמרגע שאדם כזה מוכתר כמנהיג אחרים ממהרים להתמסר לו בהתלהבות רבה אינה משפרת את המצב

העובדה שמרגע שאדם כזה מוכתר כמנהיג אחרים ממהרים להתמסר לו בהתלהבות רבה אינה משפרת את המצב. נדמה כי עתם נוכחותו המהוללת גורמת לאחרים להבין שיש בידיהם חירות גדולה מדיי, שנראית להם פתאום מדכאת. ב"האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי, האינקוויזיטור הגדול: "כל עוד הוא חופשי, אין לאדם דאגה מענה ובלתי פוסקת גדולה יותר מאשר הצורך למצוא במהירות האפשרית מישהו שיוכל להרכין מולו את ראשו". ואיזו כניעה מתוקה היא! אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, נפוליאון, היטלר ומוסוליני היו אמני השכנוע, מכשפי-קהלים ומפתים פוליטיים.

היטלר, מוסוליני

מקסימי קהל, והם לא היחידים. תצלום: הארכיון הלאומי הפולני, ויקיפדיה

יחסיהם עם הקהל היו אינטימיים ממש. עבור משטרים שכאלה, שימוש והצגה של כוח מייצרים אפקט ארוטי ממש. מה שאנו רואים, למשל, ב[סרט] "ניצחון הרצון" (במידה רבה הודות לגאונות המעוותת של לני ריפנשטאל) אלה אנשים החווים מעין אקסטזה קבוצתית. הכרזותיו של המפתה יכולות להיות ריקות, אפילו מטופשות, אבל זה כמעט שאינו משנה. כל אחת מהן מביאה את הקהל המעורר לשיאים של עונג. כעת הוא יכול לעשות בעדת מעריציו הנלהבת מה שהוא רוצה. הם יצייתו לכל מה שיעלה בדעת אדונם.

זהו, באופן כללי, ההקשר האנושי שמולו צומח הרעיון הדמוקרטי. אין פלא שמדובר בקרב אבוד. דמוקרטיה אמיתי אינה מבטיחה הבטחות גדולות, אינה מפתה ואינה מכשפת אלא רק שואפת למידה מסוימת כבוד אנושי. היא אינה ארוטית. בהשוואה למה שקורה במשטרים פופוליסטים, היא דומה לרומן צונן. איזה אדם שפוי יבחר באחריות המשעממת של הדמוקרטיה על פני הסיפוק המיידי שמספק הדמגוג? בצינה על פני אקסטזה חסרת גבולות? ועם זאת, למרות כל זה, הרעיון הדמוקרטי כמעט התגשם מספר פעמים בהיסטוריה –  ברגעי חסד, שבהם האנושות כמעט הצליחה להפתיע את עצמה.

מרכיב אחד הדרוש לצמיחתה של דמוקרטיה הוא הענווה. ענווה קולקטיבית, פנימית, המגיעה עד לבעלי החזון, ובכל זאת היא כנה, ענווה שראתה דברים מטורפים רבים ולמדה לעמוד בהם וכך הפכה חכמה וסבלנית

מרכיב אחד הדרוש לצמיחתה של דמוקרטיה הוא הענווה. ענווה קולקטיבית, פנימית, המגיעה עד לבעלי החזון, ובכל זאת היא כנה. ענווה פשוטה שאינה מעמידה פנים, כזו היודעת את ערכה וגם את מגבלותיה ולכן יכולה אפילו לצחוק על עצמה. ענווה שראתה דברים מטורפים רבים ולמדה לעמוד בהם וכך הפכה חכמה וסבלנית. במילים אחרות, כדי להיות דמוקרט אמיתי, פירושו להבין שבכל הנוגע לחיים ביחד, אינך טוב מאחרים, ולפעול בהתאם. לחיות באורח דמוקרטי פירושו, בעיקר, להתמודד עם כשלון ופגמים, ולא לחיות באשליות בנוגע לחברה האנושית. המוסדות של הדמוקרטיה, הנורמות והמנגנונים שלה, צריכים לגלם חזון של בני אדם כלקויים, פגומים ולא משולמים.

הדמוקרטיה האתונאית העתיקה יצרה שני מוסדות שהאירו את החזון הזה. ראשית, הסורטיציה: מנוי נציגי ציבור באמצעות הגרלה. בהתחשב בשוויון הזכויות הבסיסי שממנו נהנו כל אזרחי אתונה –  כלומר הזכרים הבוגרים החופשיים  שבהם –  האמצעי ההגיוני ביותר למנות אנשים לעמדות הנהגה היה בחירה אקראית. ואכן, בעיני הדמוקרטים האתונאים, בחירות היו נראות כמו חבלה במהות הדמוקרטיה, משום שהן מאפשרות לאנשים מסוימים לקדם את עצמם, באורח יהיר ולא מוצדק, על פני אחרים.

הדמוקרטיה, משום שהיא מעשה ידי אדם, היא שברירית וחלושה מטבעה –  ועדיף לא להעמיד אותה במבחן

המוסד האתונאי הנוסף, שגם הוא לא היה מושלם, היה האוסטרקיזם. כשאחד האזרחים הפך מעט פופולרי מדי – והקסים מדי את הקהל –  האתונאים היו מצביעים כדי להחליט להרחיקו מן העיר לעשר שנים או יותר, על ידי חריטת שמו על פיסות חרס. זה לא היה עונש על משהו שאותו מקסים קהלים עשה, אלא צעד מניעה כנגד מה שהוא עלול לעשות אם לא ירוסן. האתונאים ידעו שהם פגיעים ופגומים מכדי להתנגד לפיתוי פוליטי (הפרשייה הסבוכה שלהם עם אלקיביאדס הוכיחה להם את זה היטב) ולכן סירבו להיחשף לו. הדמוקרטיה, משום שהיא מעשה ידי אדם, היא שברירית וחלושה מטבעה –  ועדיף לא להעמיד אותה במבחן.

אלקיביאדס, סוקרטס

"אלקיביאדס מקבל שיעור מסוקרטס" (1776), פרנסואה-אנדרה ונסן, מוזיאון Fabre. תצלום: ויקיפדיה

אחרי ניסוי השוויון הקיצוני של אתונה, הדמוקרטיה חזרה וצצה במקומות אחרים, אבל לרוב היא לבשה צורות שאנשי אתונה העתיקה היו בוודאי מתקשים לקרוא להן דמוקרטיות. למשל, מרבית הדמוקרטיה האמריקנית של היום (אחת הגרסאות הטובות שישנן היום בשוק) הייתה נחשבת, על פי הקריטריונים האתונאיים, ל"אוליגרכיה". המיעוט הפריווילגי העשיר, הוא שבדרך כלל קובע כאן לא רק את חוקי המשחק הפוליטי אלא גם מי מנצח ומי מפסיד. למרבה האירוניה, המערכת מעדיפה את מה שרצינו נואשות להימנע ממנו כשבחרנו מלכתחילה בדמוקרטיה: את החיה הפוליטית היהירה, תאוות השררה, המקדמת את עצמה על ידי דריסת אחרים.

עם זאת אל לנו להיות מופתעים. "אילו היה עם של אלים, הוא היה שולט בעצמו בצורה דמוקרטית," כתב ז'אן ז'ק רוסו. "צורת משטר כה מושלמת לא נועדה לבני אדם". כל כך קשה למצוא דמוקרטיה בעולם האנושי, שבמרבית הפעמים שבהן אנחנו מדברים עליה, אנחנו מתכוונים לאידיאל מרוחק ולא לעובדה קיימת. בסופו של דבר זוהי הדמוקרטיה: אידיאל שאנשים מנסים ליישם מפעם לפעם. לעולם לא בצורה מושלמת ולעולם לא לאורך זמן. תמיד באורח מגושם, מבוהל וכאילו מדובר בתקופת ניסיון.

עם זאת, הדמוקרטיה היא מן הדברים החמקמקים –  וכמותה גם האושר –  שההבטחה שהוא מבטיח, גם אם היא נדחית שוב ושוב, חשובה יותר מקיומו בפועל. יכול להיות שלעולם לא תהיה לנו דמוקרטיה, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיק לחלום עליה.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

קוסטיקה ברדטאן (Bradatan) הוא פרופסור במחלקה למדעי הרוח באוניברסיטת טקסס-טק, וחוקר במחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת קווינסלנד, אוסטרליה. ספרו Dying for Ideas: The Dangerous Lives of the Philosophers ראה אור בשנת 2015. הוא עורך הדת של The Los Angeles Review of Books.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

מערכת "אלכסון" מודה לקוסטיקה ברדטאן על הרשות לתרגם את המאמר.

תמונה ראשית: עדת זאבים. תצלום: ג'ים קמינג, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קוסטיקה ברדטאן.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על כישלון דמוקרטי מאוד

01
רפי ליפקין

מאמר מצוין ועצוב מאוד - הדמוקרטיה לא מתאימה לנו - בני האדם.
מה אפשר לעשות? לבחור את השליט בהגרלה? אולי.
אפשר לשפר את הדמוקרטיה. ישנן לא מעט הצעות. למה לא נעשה דבר בנושא?

02
ד"ר וידנפלד יעקב

קשה לכתוב תגובה למאמר כה שטחי וכה "בלתי מדוייק" (בלשון מאוד עדינה) אך בכל זאת מספר הערות:
1)הדמוקרטיה הישירה של אתונה היא מיתוס אהוב על הרבה תאורטיקנים פופוליסטים. השתתפו בה כשליש בלבד מהאתונאים! נשים, עבדים ועניים לא היו חלק ממנה. האם לזה נשאף? האם הדמוקרטיה הזאת הגנה נגד מנהיגים דמגוגים? וודאי שלא. מספיק נאום או שניים של גיבור חייל אהוב באגורה (שוק) של אתונה כדי לשלוח את האתונאים למצעד האיוולת הקטסטרופלי של מלחמה נגד ספרטה. "שלטון של מוכרי נקניקיות" - ההגדרה של אריסטופנס.
2) ומה היה לנו מאז אתונה? הדמוקרטיה האמריקאית שהתגאתה במגילת זכויות האדם לא כולל העבדים ושבטי הילידים שהושמדו ואחר כך הסגרגציה של שחורי העור עד לפני מספר עשרות שנים. במערב השתלטה הדמוקרטיה הליברלית שהיא דמוקרטיה בורגנית שבה העם בוחר את נבחריו אך כוחות השוק וההון (שהן כוחות של הבורגנות ולא של חוקי הטבע) שולטים למעשה. האם זו דמוקרטיה של "כנות וענווה"? בוודאי לא! במזרח שלטה הדמוקרטיה הטוטליטרית (כהגדרת פרופ' טלמון) הקומוניסטית-סטליניסטית, במשך עשרות שנים. מיליוני קורבנותיה של דמוקרטיה זו מגדירים בדיוק את אופיה.
3) האם חובה לתמוך בדברי צ'רצ'יל ("דמוקרט" ידוע) שדמוקרטיה היא דבר רע אך כל אלטרנטיבה גרועה יותר? האם בהכרח התנגדות לדמוקרטיה שווה היטלר ומוסוליני? בהחלט לא! האלטרנטיבה המעשית היחידה לדמוקרטיה ולפשיזם היא הסוציאליזם המרקסיסטי. אך כאן אפסיק כי המקום כבר נגמר.