כישלון מתוק

קרול דוויק (Carol Dweck) הקדישה את הקריירה שלה להשפעת האמונות שלנו ביחס לאינטליגנציה על האופן שבו אנו לומדים. באופן כללי, היא מבחינה שבני-אדם מצדדים באחת משתי תאוריות שונות באשר ליכולת השכלית. התאוריה הראשונה ידועה בשם "גישת האינטליגנציה הקבועה". לפי התאוריה הזו אינטליגנציה היא כמות קבועה, וכל אחד מאיתנו זוכה במנה של שכל שאיננו יכולים לשנות. התאוריה השנייה ידועה בשם "גישת האינטליגנציה הצומחת". מדובר בתאוריה אופטימיסטית יותר, לפיה אפשר לפתח את האינטליגנציה והכישרונות שלנו באמצעות עבודה קשה ואימון. "האם אנשים המצדדים בגישה הזאת מאמינים שכל אחד יכול להיות כל דבר?", שואלת דוויק. "לא, אבל הם מאמינים שהפוטנציאל האמיתי של אדם אינו ידוע (ושלא ניתן לדעת אותו); שבלתי-אפשרי לחזות מה אפשר להשיג באמצעות שנים של מוטיבציה, עמל ואימון."

אתם בוודאי יכולים לנחש בעצמכם איזו גישה מועילה יותר לתהליך הלימוד. כפי שדוויק ועמיתיה הראו פעם אחר פעם, ילדים המצדדים בגישת האינטליגנציה הקבועה נוטים לקמול נוכח אתגרים. מבחינתם, מאבק וכישלון הם סימן לכך שהם לא חכמים מספיק כדי לבצע את המשימה, ושעליהם לזנוח אותה לפני שהעסק יתחיל להיות מביך. לעומת זאת, אלו המצדדים בגישה לפיה האינטליגנציה צומחת, נענים לקושי על ידי כך שהם עובדים קשה יותר. האמונה שלהם בצמיחה הופכת לנבואה המגשימה את עצמה. הם נעשים חכמים יותר כיוון שהם מאמינים שהם מסוגלים.

השאלה, כמובן, היא כיצד להקנות לילדינו את הגישה לפיה אינטליגנציה צומחת. בעוד שדוויק כנראה מוכרת בעיקר תודות למחקר שלה על מתן חיזוקים חיוביים – מוטב להחמיא לילד על המאמץ שהוא משקיע ולא על האינטליגנציה שלו, שכן לומר לילד שהוא חכם עלול להוביל לצידוד בגישת המערך השכלי קבוע – אך עדיין לא ברור כיצד ילדים מפתחים את התאוריות שלהם ביחס לאינטליגנציה. מה שגורם לחידה הזאת להיות עוד יותר מתמיהה הוא שלפי מחקרים רבים, גישתם של ההורים בעניין מנותקת באורח מפתיע מן הגישה של ילדיהם ביחס לאינטליגנציה. במלים אחרות, האמונה שלנו בפלסטיות של האינטליגנציה אינה ערובה לכך שילדינו יסכימו איתנו.

מה מסביר את הנתק הזה? אפשרות אחת היא שהורים הם צבועים שלא מתוך כוונה. יתכן שאנו מצדדים בכך שהאינטליגנציה צומחת, כשאנו חושבים על עצמנו, אבל בה בעת נוהגים דרך קבע לשבח את ילדינו על כך שהם חכמים. או אולי אנו אומרים להם להתאמן, להתאמן ולהתאמן, אבל אז אנו מבטאים תסכול כשהם אינם שולטים בתרגילי שברים, בקליעה לסל או ברכיבה על אופניים ללא גלגלי עזר (אני מודה בשני החטאים האחרונים). התוצאה הסופית היא מסר מבולבל ביחס לפוטנציאל של השכל.

יחד עם זאת, במאמר חשוב שהתפרסם זה עתה, קיילה חיימוביץ' וקרול דוויק מגלות מהם הגורמים המרכזים המשפיעים על גישתם של ילדינו ביחס לאינטליגנציה. מסתבר שהמשתנה המכריע אינו מה אנו חושבים על האינטליגנציה – אלא האופן שבו אנו מגיבים לכישלון.

חשבו על התסריט הבא: ילד מגיע הביתה עם ציון גרוע במבחן במתמטיקה. מה היא תגובתכם? האם אתם מנסים לנחם את הילד ולומר לו שזה בסדר אם הוא לא הכי מוכשר? האם ידאיג אתכם שהוא לא טוב במתמטיקה? או שמא תעודדו אותו לתאר מה הוא למד מאי-ההצלחה במבחן?

הורים שהגישה שלהם היא שכישלון מחליש, נוטים להתמקד בחשיבות של הביצועים: להצליח בבוחן, להצליח בבית הספר, לזכות לשבחים מאנשים אחרים. כשהם ניצבים מול האפשרות לכישלון, ההורים הללו חווים חרדה ודאגה. במשך הזמן, ילדיהם מפנימים את התגובות השליליות הללו, ומגיעים למסקנה שכישלון הוא דרך ללא מוצא, עניין שיש להימנע ממנו בכל מחיר. אם אתה לא מצליח בהתחלה, אל תנסה שוב, בשום אופן.

לעומת זאת, אותם הורים שרואים בכישלון חלק מתהליך הלמידה נוטים יותר לראות את הציון הגרוע כגורם מעודד להשקעת מאמץ נוסף, בין אם מדובר בבקשת עזרה מן המורה או באימוץ אסטרטגיית לימוד חדשה. הורים כאלו מבינים שההצלחה היא מרתון הדורש מידה של כאב בדרך. אתה לומד איך לעשות זאת נכון רק מתוך כך שאתה עושה שגיאות.

לפי המדענים, כך מועברות במדור לדור הגישות ביחס לאינטליגנציה – או שהילדים שלנו לומדים להתמקד במראית העין של הצלחה, או שהם לומדים להתמקד בתועלת ארוכת-הטווח של תהליך הלימוד. במשך הזמן, הגישות הללו ביחס לכישלון מעצבות את הגישה שלהם לאינטליגנציה ומשפיעות על האופן שבו הם מרגישים ביחס לפוטנציאל שלהם עצמה. אילו הם עבדו והשקיעו יותר, האם הם היו יכולים להשיג ציון טוב יותר במתמטיקה? או שאלגברה הייתה פשוט מעבר ליכולותיהם?

על אף שמדענים גילו שילדים אינם מצטיינים בניחוש הגישה של הוריהם ביחס לאינטליגנציה – ילדים אינם יודעים האם הוריהם נמצאים בקטגוריה המצדדת בכך שאינטליגנציה צומחת או בקטגוריה הסבורה שאינטליגנציה היא "מנה קבועה" – הם מצטיינים באורח מפתיע בחיזוי היחס של הוריהם לכישלון. הדבר רומז לכך שהיחס שלנו לכישלון הרבה יותר שקוף מאשר האמונות שלנו בנוגע לאינטליגנציה. הילדים שלנו עשויים לשכוח מה קרה לאחר הקליעה המוצלחת מעבר לקו שלוש הנקודות, אבל הם ללא ספק זוכרים מה אמרנו לאחר פספוס.

המחקר הזה מסייע להבהיר את הכוחות המעצבים את ילדינו. מה שחשוב במיוחד אינו מה אנחנו אומרים לאחר הצלחה או ניצחון – אלא האופן שבו אנו מטפלים באכזבות שלהם. האם אנחנו מרחמים על ילדינו כשהם נאבקים? (סימפתיה היא תגובה טבעית, אבל היא גם מעבירה את המסר הלא נכון). האם אנו מכוונים אותם להתרחק מתבוסות אפשריות? או שאנו מזכירים להם שכישלון הוא חלק בלתי-נפרד מן החיים, מצב שאי-אפשר להימנע ממנו, ושאפשר רק לעמוד בו.

רוב הדברים בעלי הערך הם קשים.

 

ג'ונה לרר הוא עיתונאי ובלוגר הכותב על פסיכולוגיה, מדעי המוח ועל הקשר בין מדעי הטבע ומדעי הרוח. הבלוג של ג'ונה לרר הוא  http://www.jonahlehrer.com

מקור:

Haimovitz, K., and C. S. Dweck. "What Predicts Children's Fixed and Growth Intelligence Mind-Sets? Not Their Parents' Views of Intelligence but Their Parents' Views of Failure." Psychological Science (2016)

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ונה לרר.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על כישלון מתוק

01
סופי

נדמה לי שיש טעות בתרגום (או שמא בטקסט המקורי?): "לפי המדענים, כך מועברות בתורשה הגישות ביחס לאינטליגנציה" - הגישות לא מועברות *בתורשה*.

    02
    יורם

    לא הייתה טעות, אבל שינינו כדי שיהיה בהיר יותר: "כך מועברות מדור לדור". המונח "תורשה" אכן הוגבל לאחרונה רק לעניין הביולוגי הצר. תודה רבה!