קרול דוויק (Carol Dweck) הקדישה את הקריירה שלה להשפעת האמונות שלנו ביחס לאינטליגנציה על האופן שבו אנו לומדים. באופן כללי, היא מבחינה שבני-אדם מצדדים באחת משתי תאוריות שונות באשר ליכולת השכלית. התאוריה הראשונה ידועה בשם "גישת האינטליגנציה הקבועה". לפי התאוריה הזו אינטליגנציה היא כמות קבועה, וכל אחד מאיתנו זוכה במנה של שכל שאיננו יכולים לשנות. התאוריה השנייה ידועה בשם "גישת האינטליגנציה הצומחת". מדובר בתאוריה אופטימיסטית יותר, לפיה אפשר לפתח את האינטליגנציה והכישרונות שלנו באמצעות עבודה קשה ואימון. "האם אנשים המצדדים בגישה הזאת מאמינים שכל אחד יכול להיות כל דבר?", שואלת דוויק. "לא, אבל הם מאמינים שהפוטנציאל האמיתי של אדם אינו ידוע (ושלא ניתן לדעת אותו); שבלתי-אפשרי לחזות מה אפשר להשיג באמצעות שנים של מוטיבציה, עמל ואימון."
אתם בוודאי יכולים לנחש בעצמכם איזו גישה מועילה יותר לתהליך הלימוד. כפי שדוויק ועמיתיה הראו פעם אחר פעם, ילדים המצדדים בגישת האינטליגנציה הקבועה נוטים לקמול נוכח אתגרים. מבחינתם, מאבק וכישלון הם סימן לכך שהם לא חכמים מספיק כדי לבצע את המשימה, ושעליהם לזנוח אותה לפני שהעסק יתחיל להיות מביך. לעומת זאת, אלו המצדדים בגישה לפיה האינטליגנציה צומחת, נענים לקושי על ידי כך שהם עובדים קשה יותר. האמונה שלהם בצמיחה הופכת לנבואה המגשימה את עצמה. הם נעשים חכמים יותר כיוון שהם מאמינים שהם מסוגלים.
השאלה, כמובן, היא כיצד להקנות לילדינו את הגישה לפיה אינטליגנציה צומחת. בעוד שדוויק כנראה מוכרת בעיקר תודות למחקר שלה על מתן חיזוקים חיוביים – מוטב להחמיא לילד על המאמץ שהוא משקיע ולא על האינטליגנציה שלו, שכן לומר לילד שהוא חכם עלול להוביל לצידוד בגישת המערך השכלי קבוע – אך עדיין לא ברור כיצד ילדים מפתחים את התאוריות שלהם ביחס לאינטליגנציה. מה שגורם לחידה הזאת להיות עוד יותר מתמיהה הוא שלפי מחקרים רבים, גישתם של ההורים בעניין מנותקת באורח מפתיע מן הגישה של ילדיהם ביחס לאינטליגנציה. במלים אחרות, האמונה שלנו בפלסטיות של האינטליגנציה אינה ערובה לכך שילדינו יסכימו איתנו.
מה מסביר את הנתק הזה? אפשרות אחת היא שהורים הם צבועים שלא מתוך כוונה. יתכן שאנו מצדדים בכך שהאינטליגנציה צומחת, כשאנו חושבים על עצמנו, אבל בה בעת נוהגים דרך קבע לשבח את ילדינו על כך שהם חכמים. או אולי אנו אומרים להם להתאמן, להתאמן ולהתאמן, אבל אז אנו מבטאים תסכול כשהם אינם שולטים בתרגילי שברים, בקליעה לסל או ברכיבה על אופניים ללא גלגלי עזר (אני מודה בשני החטאים האחרונים). התוצאה הסופית היא מסר מבולבל ביחס לפוטנציאל של השכל.
יחד עם זאת, במאמר חשוב שהתפרסם זה עתה, קיילה חיימוביץ' וקרול דוויק מגלות מהם הגורמים המרכזים המשפיעים על גישתם של ילדינו ביחס לאינטליגנציה. מסתבר שהמשתנה המכריע אינו מה אנו חושבים על האינטליגנציה – אלא האופן שבו אנו מגיבים לכישלון.
חשבו על התסריט הבא: ילד מגיע הביתה עם ציון גרוע במבחן במתמטיקה. מה היא תגובתכם? האם אתם מנסים לנחם את הילד ולומר לו שזה בסדר אם הוא לא הכי מוכשר? האם ידאיג אתכם שהוא לא טוב במתמטיקה? או שמא תעודדו אותו לתאר מה הוא למד מאי-ההצלחה במבחן?
הורים שהגישה שלהם היא שכישלון מחליש, נוטים להתמקד בחשיבות של הביצועים: להצליח בבוחן, להצליח בבית הספר, לזכות לשבחים מאנשים אחרים. כשהם ניצבים מול האפשרות לכישלון, ההורים הללו חווים חרדה ודאגה. במשך הזמן, ילדיהם מפנימים את התגובות השליליות הללו, ומגיעים למסקנה שכישלון הוא דרך ללא מוצא, עניין שיש להימנע ממנו בכל מחיר. אם אתה לא מצליח בהתחלה, אל תנסה שוב, בשום אופן.
לעומת זאת, אותם הורים שרואים בכישלון חלק מתהליך הלמידה נוטים יותר לראות את הציון הגרוע כגורם מעודד להשקעת מאמץ נוסף, בין אם מדובר בבקשת עזרה מן המורה או באימוץ אסטרטגיית לימוד חדשה. הורים כאלו מבינים שההצלחה היא מרתון הדורש מידה של כאב בדרך. אתה לומד איך לעשות זאת נכון רק מתוך כך שאתה עושה שגיאות.
לפי המדענים, כך מועברות במדור לדור הגישות ביחס לאינטליגנציה – או שהילדים שלנו לומדים להתמקד במראית העין של הצלחה, או שהם לומדים להתמקד בתועלת ארוכת-הטווח של תהליך הלימוד. במשך הזמן, הגישות הללו ביחס לכישלון מעצבות את הגישה שלהם לאינטליגנציה ומשפיעות על האופן שבו הם מרגישים ביחס לפוטנציאל שלהם עצמה. אילו הם עבדו והשקיעו יותר, האם הם היו יכולים להשיג ציון טוב יותר במתמטיקה? או שאלגברה הייתה פשוט מעבר ליכולותיהם?
על אף שמדענים גילו שילדים אינם מצטיינים בניחוש הגישה של הוריהם ביחס לאינטליגנציה – ילדים אינם יודעים האם הוריהם נמצאים בקטגוריה המצדדת בכך שאינטליגנציה צומחת או בקטגוריה הסבורה שאינטליגנציה היא "מנה קבועה" – הם מצטיינים באורח מפתיע בחיזוי היחס של הוריהם לכישלון. הדבר רומז לכך שהיחס שלנו לכישלון הרבה יותר שקוף מאשר האמונות שלנו בנוגע לאינטליגנציה. הילדים שלנו עשויים לשכוח מה קרה לאחר הקליעה המוצלחת מעבר לקו שלוש הנקודות, אבל הם ללא ספק זוכרים מה אמרנו לאחר פספוס.
המחקר הזה מסייע להבהיר את הכוחות המעצבים את ילדינו. מה שחשוב במיוחד אינו מה אנחנו אומרים לאחר הצלחה או ניצחון – אלא האופן שבו אנו מטפלים באכזבות שלהם. האם אנחנו מרחמים על ילדינו כשהם נאבקים? (סימפתיה היא תגובה טבעית, אבל היא גם מעבירה את המסר הלא נכון). האם אנו מכוונים אותם להתרחק מתבוסות אפשריות? או שאנו מזכירים להם שכישלון הוא חלק בלתי-נפרד מן החיים, מצב שאי-אפשר להימנע ממנו, ושאפשר רק לעמוד בו.
רוב הדברים בעלי הערך הם קשים.
ג'ונה לרר הוא עיתונאי ובלוגר הכותב על פסיכולוגיה, מדעי המוח ועל הקשר בין מדעי הטבע ומדעי הרוח. הבלוג של ג'ונה לרר הוא http://www.jonahlehrer.com
מקור:
Haimovitz, K., and C. S. Dweck. "What Predicts Children's Fixed and Growth Intelligence Mind-Sets? Not Their Parents' Views of Intelligence but Their Parents' Views of Failure." Psychological Science (2016)
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי
תגובות פייסבוק
2 תגובות על כישלון מתוק
נדמה לי שיש טעות בתרגום (או שמא בטקסט המקורי?): "לפי המדענים, כך מועברות בתורשה הגישות ביחס לאינטליגנציה" - הגישות לא מועברות *בתורשה*.
לא הייתה טעות, אבל שינינו כדי שיהיה בהיר יותר: "כך מועברות מדור לדור". המונח "תורשה" אכן הוגבל לאחרונה רק לעניין הביולוגי הצר. תודה רבה!
כשהמוסר נפצע
כריסטין שלרכאשר אנו נחשפים לאירוע שמפר אמונות וציפיות מוסריות שלנו, אנחנו נפגעים. עדים,...
X רבע שעה
האם דגי הזברה חולמים על פסים?
דיוויד מ. פּנְייָה-גוסמאןהחיים הפנימיים של יצורים רבים מגלים צבעים, הרמוניה ויופי מדהימים, וחושפים כמה...
X 18 דקות
נמאס מלהכיל
אנחנו בעידן של הכלה. מכל עבר קוראים לנו ״להכיל״, כשהכוונה אינה נוגעת לכלים בעלי נפח כמו בקבוקים, כדים או קנקנים, וגם לא לשקים של תבואה או לאולמות שבהם אפשר להושיב מספר נתון מראש של אנשים. ״להכיל״ הישראלי, מושג משונה, מכוון לגישה נפשית, לדרך של התייחסות, לעמידה מסוימת בקושי הנגרם לנו מעניין חריג, מאדם שונה, מתופעה שאינה מהסוג שאנו מעדיפים – ובכל זאת, כזאת שנטען שעלינו לסבול בשקט, אפילו לקבל, אפילו במאור פנים מאולץ או לא.
כוונתי גם לומר ש״להכיל״ הוא פסיבי-אגרסיבי בעליל. יתכן שהוא לא היה כזה בעבר, אך ברבים מן השימושים המצויים בעברית של השנים האחרונות, מדובר בהכלה מאולצת, בקבלה מתוך כורח וכפייה, בהטלה של משא על זולת שאולי לא שאלו אותו האם הוא יכול, מעונין או סבור שהוא צריך לשאת את הדבר שהוא נקרא ״להכיל״.
אנחנו שומעים על הצורך ״להכיל״ תופעות והתנהגויות, על כך שאין ברירה אלא ״להכיל״ דברים מסוימים במציאות הביטחונית או הפוליטית. במקרים הללו ״להכיל״ מתפקד כפועל יוצא, כלומר ״להכיל את...״ כעניין התלוי גם ביוזמה או בפעולה שלנו. המובן הזה שונה באורח ברור מהמקור של ״להכיל״, הנוגע, למשל, לאפשרות של כלי קיבול לקבל לתוכו נפח של נוזל. והרי הכלי אינו עושה דבר לנוזלים: הוא כפי שהוא, והם כפי שהם. ״להכיל״, ״כלי״ ושפע של מלים אחרות מאותו השורש נוגעות להקפה של ממדים – גאומטריים, מופשטים או שכליים. אלו מובנים רחבים, מגוונים ולא תמיד פשוטים להבעה. שפות שונות מתמודדות עם התחומים הסמנטיים הללו בדרכים שונות, כל אחת לפי המבנה והכלים שיש בה כדי לגזור מלים. המונחים הקשורים ל״תכולה״ יכולים להיות מגוונים ולהקיף הקשרים רבים ושונים. אפשר להביט מהעברית העכשווית אל האנגלית ולחשוב על שני מונחים אנגליים שיחד מאירים על התחום המדובר: ״contain״ ו-״include״ - ובחרתי באנגלית לצורך הנגישות, שכן המקור הישיר של שני המונחים הוא לטיני. הראשון נוגע ל״להחזיק עם״ והשני ל״לכלוא/לסגור בתוך״ (כשהכליאה אינה בהכרח פעילה). באנגלית, contain מגיע גם עד מובנים הקשורים לאיפוק והתאפקות, וכבר יש פה היבט של כוח פעיל.
אני מודה שיתכן שיש בי השפעה של שפות אירופיות, אך ב״להכיל״ העברי העכשווי אני רואה סף של פיצוץ, ניסיון פעיל להימנע מהתפרצות. גרוע במיוחד הוא התואר ״מכיל״, שבשיחה הישראלי נחשב לחיובי, כמבטא הבנה, גישה רכה והתקרבות אל האחר השונה, אולי אפילו עד לסף קבלתו. אלא שדומה שהקבלה הזאת מזכירה יותר את הסבל הנגרם למי שמגלה ״סובלנות״, כשהוא עומד בדבר שאינו רצוי לו, אך עושה זאת בעל כורחו, מתוך מאמץ ואי-נוחות. יתרה מכך, אותה ״גישה מכילה״ שכה רבים מטיפים לה אמורה גם לתפקד בעברית במקום של ״inclusive״ האנגלי-אמריקני. ומה מובנו של זה? ובכן, ״inclusive״ הפך זה מכבר למילת קוד המציינת ייצוג וקבלה (לפחות פורמלית או לכאורה) של בני אדם המשויכים או המשייכים עצמם לקבוצות מיעוט בחברה. למשל, מקום עבודה שהוא ״inclusive״ הוא כזה שיש בו ״ייצוג״ למגדרים שונים, לקבוצות אתניות מגוונות, לנשים, לנכים, למי שאינם נוירוטיפיקלים וכדומה. על פי רוב, זהו ייצוג מחושב, זהיר, מכוון והמבקש להיות תקין פורמלית-פוליטית וגם להיחשב ככזה ולהתפאר בכך. גם המובן הזה הוטל במקומותינו – לפחות חלקית - על כתפיו הצעירות של ״מכיל״.
ובכן, מה הבעיה? לשונית, אין בעיה. המונחים ״להכיל״ ו״מכיל״ ו״גישה מכילה״ הם התפתחויות טבעיות בעברית המודרנית והיקפם של מעגלי המשמעות המוכלים בהם ואולי מתרחבים ברגעים אלו ממש, הוא חלק מהמציאות הלשונית שמתחוללת לנגד עינינו, כדרכה תמיד. לכל המונחים הללו נכונה בוודאי קריירה נאה בשנים הקרובות. יש לציין שגם בהם אפשר לראות דוגמה לצורך של דוברי העברית הנוכחית להביע קטגוריות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות המיובאות מן המערב דובר האנגלית.
מהותית וחברתית, ״להכיל״ על נגזרותיו במשמעות החדשה שתיארתי כאן בקצרה נגוע בגיבנת של כוח ואילוץ, והוא פסיבי-אגרסיבי במובן הנובע מהיעדר הדיון: מי אמור להכיל את מי? את מה? מי קובע את חובת ההכלה? מדוע מדובר בהכלה ולא בקבלה (או לפחות בהכללה מלאה)? מה עושים כשאי-אפשר להכיל? ללא דיון, דומה שכדרכה של פסיביות-אגרסיביות, הדברים יכולים להגיע לפיצוץ. הלשון תדע להביע גם את זאת, כמובן. היא הרי מכילה הכול.