כי איתו נגיע לכל מקום

אם נטפח את הדמיון, נזכה בחירות שתלווה אותנו כל ימי חיינו
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

הדמיון מאפשר לנו לעזוב את הכאן והעכשיו, לחקור את העבר וגם לבחון הווה ועתיד חלופיים, בטרם נחזור. דמיון הוא לולאה שבאמצעותה אנחנו ניתקים זמנית מהחיים בהווייתם. התלמיד המשועמם המביט מבעד לחלון ומצטער שאינו נמצא ביער הסמוך, המטופל של רופא השיניים המעלעל בכתב עת וחולם על מקדשים אקזוטיים, צעירים המפגינים למען האקלים – כולם מדמיינים.

לדמיון יש השלכות: הוא מרענן אותנו, הוא גורם לנו להבין דברים, הוא פותח אפשרויות חדשות, והוא עשוי להוביל אותנו למעשה של ממש

דמיון הוא גם יומיומי וגם בסיסי: אנחנו מדמיינים כאשר אנו זוכרים את היער, תוהים מהיכן מגיעים הכוכבים או שוקלים אם לעבור דירה. אנחנו גם מדמיינים כאשר, על הספה, אנחנו נכנעים מרצון לסרט או לרומן הלוקחים אותנו לעולם אחר. בנוסף, אנחנו יכולים גם לדמיין לבד או בחברת אחרים: כשאנו חולקים דמיונות, אנו יכולים להעמיק את הקשרים בינינו, כמו בעת שאנו משוחחים על סרט שזה עתה ראינו, או מדמיינים שאנו יכולים לשנות את העולם – למשל כשצוותים של מדענים שיגרו את החללית הראשונה אל הירח. מכאן שלדמיון יש השלכות: הוא מרענן אותנו, הוא גורם לנו להבין דברים, הוא פותח אפשרויות חדשות, והוא עשוי להוביל אותנו למעשה של ממש, מחידוש קשר עם חבר ותיק ועד קניית כרטיס טיסה.

שול סולאר, פאולוס

"כה אמר השליח פאולוס", שול סולאר (Xul Solar), תצלום: מאורו ריקו, משרד התרבות של ארגנטינה, ויקיפדיה

דמיון הוא תנועה של התודעה, שיכולה להיות מגולמת בגוף במידה רבה או מועטה. הוא מאפשר לנו להרחיב את חוויות חיינו, או את ״עולם החיים״ שלנו אל מעבר למגבלות המצב הקונקרטי שבו אנו נמצאים. ילדים משחקים ואחדים מהם יוצרים חברים דמיוניים. אנשים בעלי דמיון פרוע במיוחד בונים עולמות מקבילים, שאת חלקם הם מסוגלים לתאר ברומנים. אלה הן צורות של תנועתיות סימבולית. דרך נוספת להרחיב באמצעותה את עולם החיים שלנו היא, כמובן, לנוע במרחב הגשמי: לנסוע לטייל, לבקר בעולם, לראות מקומות אחרים וצורות חיים אחרות. ואתם עשויים לתהות: מה הקשר בין דמיון כתנועתיות סימבולית לבין תנועתיות גיאוגרפית ממשית?

תכופות מתקיימת כאן העשרה הדדית. הנגישות לדימויים, ספרים וסרטים על אודות מקומות רחוקים היא שמאפשרת לנו לדמיין את כל היעדים האקזוטיים הללו והיא המעודדת דורות של תרמילאים לחצות את העולם. וכך גם החלחול של האינטרנט והדימויים הזוהרים של המערב, שם הכול נדמה אפשרי, הם שהעצימו את תנועות ההגירה הגדולות לעברן של אירופה וארצות הברית. כאן, הדמיון תומך בתנועה. עם זאת, כשאנחנו פוגשים אנשים שנדדו למרחקים – חברים החוזרים מקצה העולם, או השכנים החדשים שלנו המדברים על  המולדת שלהם – התנועה הפיזית שלהם היא שמעוררת את הדמיון שלנו ומזינה אותו בדימויים, צבעים וצורות חדשים.

דמיון ותנועתיות יכולים גם לפצות או לאזן זה את זה. למשל, דמיון מאפשר לנו להרחיב את עולם החיים שלנו כשאנחנו מוגבלים גופנית

דמיון ותנועתיות יכולים גם לפצות או לאזן זה את זה. למשל, דמיון מאפשר לנו להרחיב את עולם החיים שלנו כשאנחנו מוגבלים גופנית. יומנים או אוטוביוגרפיות רבים של אסירים שהיו כלואים במשך זמן רב מתארים את הדבר – הם שרדו את ההמתנה לחופש על ידי כך שדמיינו שהם מהלכים בכפר, מדברים עם חבריהם, על ידי שחזור זיכרונות עבר או חוויה מחודשת של רומנים ושירים שהם אהבו. במקרים מסוימים, הייתה להם גישה למספיק מקורות כדי לדמיין שינויים קיצוניים במדינות שלהם, כמו במקרה של ואצלב האבל בצ׳כיה או נלסון מנדלה בדרום אפריקה. לא דרוש הרבה כדי לעורר את הדמיון. לדיירים קשישים בבתי אבות יש לעתים רק תמונות ומזכרות בודדות מחייהם הקודמים. עם זאת, כשהם מביטים באלה, הם יכולים לזכור את עברם, לדמיין את חיי ילדיהם במדינות אחרות או לדמיין עתיד עבור נכדיהם. דמיונם מאפשר להם להרחיב את עולם החיים שלהם אל מעבר למגבלות חדרם, ולשמר תנועתיות סמלית גם כשהתנועתיות הגיאוגרפית היא מוגבלת.

לעומת זאת, דמיון יכול גם לאזן את התנועתיות הגיאוגרפית כשהיא מואצת או הופכת לאינטנסיבית מדי. משפחות שעברו דירה לעתים תכופות מסיבות מקצועיות, חוו חוויות עשירות של מוביליות גיאוגרפית. הילדים שלהם חיו לעתים קרובות בחמש או שש מדינות ביבשת או שתיים. משפחות אלה מפתחות אסטרטגיות לשימור תחושת בית או משפחה יציבה, שאינה קשורה במקום. הן ממציאות טקסים משפחתיים, משחזרות את אותו סלון עם התמונות והקישוטים המוכרים, וחלקן אף בונות ״חיים בקופסה״ עבור ילדיהן – תיבה הכוללת צעצועים וחפצים שהם לוקחים לכל מקום. כך הדבר גם עבור מי שעוברים מסלול הגירה ממושך, כמו מבקשי מקלט המגיעים לאירופה, ונאלצים לישון בכל לילה במקלט אחר. חלקם בונים חפצים קטנים שאותם הם מניחים סביב מקום השינה שלהם, או יוצרים בית מינימלי – הם מדמיינים מקום יציב. כך, כשהתנועתיות הגיאוגרפית של אנשים גבוהה מדי ומאיימת על תחושת ההמשכיות שלהם, הם משתמשים בדמיון כדי ליצור עולם חיים יציב יותר.

עננים

אפשר לדמיין הכול, אפילו כדאי, אפילו צריך. תצלום: דוואנג גופטה.

עולמות בני האדם בנויים מרקמת הזיכרונות, הסיפורים, האמונות, התקוות, החלומות בהקיץ והפרויקטים

מה ניתן ללמוד מכל זה? שהדמיון הוא בסיס להתפתחות בני אדם וחברות. הוא גורם לנו לשאוף ומניע את ההיסטוריה. החיים שלנו אינם עשויים רק ממה שאנו עושים, המקומות שאליהם אנו הולכים או מה שאנו חווים פיזית. הם סמליים במידה רבה. עולמות בני האדם בנויים מרקמת הזיכרונות, הסיפורים, האמונות, התקוות, החלומות בהקיץ והפרויקטים. ואת רובם אנו חוקרים, מבקרים ובונים באמצעות הדמיון. חשוב לזכור זאת בחיי היומיום שלנו, אבל גם במצבים קיצוניים. אנחנו כמהים לנדוד, אבל שוכחים עד כמה התנועתיות עלולה לאיים על הזהות שלנו ועל תחושת השייכות שלנו. כאן, הדמיון עשוי לעגן את השלמות שלנו. בזמנים של הסתגרות כפויה, לעומת זאת, כשפעילות גופנית אינה מספקת את הצורך שלנו לחוות, אנחנו יכולים לשמר את התנועה שלנו גם באמצעות הדמיון.

דמיון הוא חיוני ויקר ערך. עלינו להזין אותו: חקר העולם באמצעות סרטים וסרטי תעודה, ביקור בעבר באמצעות רומנים, גילוי מציאויות דמיוניות הודות למוזיקה או סרטים מצוירים, ביקור מחדש במקומות אהובים באמצעות מפות מקוונות או חלוקה של זיכרונות עם אחרים. קירות גשמיים אינם יכולים לכלוא אותנו. אנו מסוגלים לשוטט אל מעבר להם, לאן שהדמיון יכול לשאת אותנו.

טניה זיתון (Tania Zittoun) היא פרופסור לפסיכולוגיה סוציו-תרבותית באוניברסיטת נשאטל בשווייץ. ספרה האחרון Imagination in Human and Cultural Development ראה אור ב-2016 (בעריכה משותפת עם אלכס גילספי).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: פרט מתוך "הנערה בעלת העיניים הירוקות" (1908), אנרי מאטיס, המוזיאון לאמנות מודרנית בסן פרנסיסקו. תצלום: rocor

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי טניה זיתון, AEON.


תגובות פייסבוק