כי תמיד יש מה לעשות

אמי אובחנה כחולה בסרטן פריטונאלי (של הצפק) במאי 2021. לפי כל ההערכות, מדובר היה באבחנה סופנית. אבודה ומבולבלת, ועמוסה באינספור שאלות, היא חיפשה מילים סמכותיות שתוכל להיאחז בהן. כשפגשה רופאים אונקולוגים, היא נהגה לשאול אותם כמה זמן נותר לה. "כמה זמן נותר לך? ובכן, אני יכול רק לומר לך את הממוצע, אבל אני לא בטוח שזה עוזר. כל חולה הוא אחר״. תגיד לי מתי אני עלולה למות, רופא, כדי שאדע איך לחיות.

המילים "שלושה חודשים" היו חלק מהנאומים שנשאו באוזניה בלית ברירה. הם ציינו את הקושי בהערכת הזמנים, כי הסרטן שלה היה נדיר. ולמרות זאת, עצם הצגת ציר זמן אפשרי הופכת את התפישה המעורפלת של המוות לעשב ששורשיו חודרים עמוק לתוך התת מודע. כך, מציאות המוות נטמעה בנו, והכנסנו אותה למחשבותינו. היא הפכה לוודאות, אף שלא ידענו בדיוק מתי זה יקרה – כלומר, כמה זמן נשאר לאמא שלי, עד מתי ולכמה זמן נוכל לקוות.

"תקווה היא הרע הנורא מכול״, כתב פרידריך ניטשה, "כי היא מאריכה את הסבל של האדם״. מאז ומתמיד ראיתי בעצמי ריאליסטית חבוטה, שהתחנכה באסכולות הללו. כל דבר שנראה כסטייה מהשקפה זו נראה לי כאשליה או פנטזיה ילדותית. אבל כיום אני בטוחה שזו לא הייתה השקפה ניטרלית כפי שהיה לי נדמה. אני חושבת שהיה הייתה נטועה בפחד – פחד שההיפרדות ממה שמוכר וידוע תביא לתוצאות הרסניות. בסופו של דבר, הבנתי שלא ההיפרדות היא שתמוטט אותי.

לאחר שאמי אובחנה, לא ידעתי בדיוק מה עלי לעשות. האם עלי לעודד אותה להרגיש תקווה בנוגע לאבחנה שלה – לעזור לה להאמין שיהיה לה מספיק זמן לעשות את כל הדברים שהיא רוצה לעשות?

לאחר שאמי אובחנה, לא ידעתי בדיוק מה עלי לעשות. האם עלי לעודד אותה להרגיש תקווה בנוגע לאבחנה שלה – לעזור לה להאמין שיהיה לה מספיק זמן לעשות את כל הדברים שהיא רוצה לעשות? או שעלי לנסות לפוגג את כל ״ענני״ התקווה שיכולים להופיע, ולהבטיח שכולנו לא ניפול קורבן לאשליה?

למה המודעות לסרטן השד צבועה בוורוד? תצלום: אנג'יולה הארי

כשהתחלתי להתאבל, המשכתי לחשוב שכאשר אני מרשה לעצמי להרגיש תקווה אני בסך הכול  משחררת את אחיזתי במצב כפי שהוא. הרגשתי שעלי לקחת על עצמי את תפקיד אשת הרפואה ההגיונית, כדי לאזן את הרוחניות שהיא חלק מן המורשת התרבותית שלנו. היה נדמה שיש לי רק שתי אפשרויות: תקווה או אמת. ניסיתי למנוע כל הכחשה מראש, התאמצתי כל כך להסתכל למוות של אמי בעיניים. אבל זה היה מנוגד לדחף שלי לנחם אותה.

לפעמים יצאתי מהשיחות ׳מלאות התקווה׳ הללו בתחושת אשמה על כך שהרשיתי להם לשקר לה, שאכזבתי אותה

המתח הפנימי הזה היה בהול ביותר כאשר הייתי עדה להבדל בין ההתנהלות של רופאים בבריטניה כלפי מטופליהם לבין זו של רופאים במצרים. אמי, שהיא קופטית מצרית, הייתה נתונה בניסיון להסדיר את ענייניה במצרים ובאותה עת היא חלתה. ישבתי לצידה כשהרופאים התייחסו שוב ושוב לאלוהים בדבריהם: "בעזרת אללה, הכול יהיה בסדר״.  עד שיום אחד שמעתי אותם מפסיקים להשתמש במילים האמוניות הללו ביציאה מחדרה. אבא שלי ואני ביקשנו הבהרה, בלחישה, הרחק מעיניה, לגבי דבר מה שאמרו לה ועלה ממנו כי ניתן לעשות יותר כדי לשפר את מצבה. "האם באמת אפשר לעשות משהו?" שאלנו. "לא, מובן שלא״, הם ענו לנו. הרגשתי כאילו מילות הנחמה שלהם היו שקריות, ולפעמים יצאתי מהשיחות ״מלאות התקווה״ הללו בתחושת אשמה על כך שהרשיתי להם לשקר לה, שאכזבתי אותה. ראיתי את הניסיונות שלהם לעורר בה תקווה כהעמדת פנים, כמעשה פחדני. הוא עורר בי תחושה של אי צדק.

רבים אינם אוהבים כשמשווים את  הסרטן למלחמה, אבל את מה שראיתי את אמא שלי עושה ניתן לתאר אך ורק כמאבק – ו׳ניצחון׳ במאבק כזה אינו חייב בהכרח להיות מוגדר באמצעות שנות חיים נוספות

ובכל זאת: איזה נזק נגרם לה? ראיתי את השמחה על פניה של אמי כאשר רופא הסכים לתת לה עוד סבב כימותרפיה. מבחינתה, הדבר העיד על כך שהיא אינה מישהי שצריך כבר לוותר עליה.  ("טוב, גברת בולס, היה לנו זמן טוב יחד..."). התקווה החזירה לה את תחושת הבחירה, ההחלטה הפעילה. היא הייתה ראויה שיאבקו עליה, ולכן היא נאבקה. רבים אינם אוהבים כשמשווים את  הסרטן למלחמה, אבל את מה שראיתי את אמא שלי עושה ניתן לתאר אך ורק כמאבק – ו״ניצחון״ במאבק כזה אינו חייב בהכרח להיות מוגדר באמצעות שנות חיים נוספות.

כן, אבל זה לא כל הסיפור ובוודאי לא כל החוויה האנושית שלנו: "ניצחון המוות" (1562), פיטר ברויגל האב, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: Yorck Project, ויקיפדיה

מה שהבנתי, עם הזמן, הוא שיש הבדל חשוב בין תקווה להכחשה. הנפש אינה יכולה תמיד להכיל את הקצוות החדים של המציאות, אבל הכחשה כגישה כללית אינה מועילה, במיוחד אם היא מפריעה לאדם לקבל החלטות בנוגע לטיפול הרפואי או להסדיר את ענייניו. בעיניי, הכחשה כרוכה בוודאות שאינה במקומה: "אני בטוח שזה שום דבר״. "לא, מובן שאתה לא הולך למות״. זהו מעבר ממצב מזיק מאוד אחד למצב נגדי, מזיק לא פחות.

במקרים מסוימים, מה שנשמע כמו תקווה עלול בעצם להיות הכחשה – כמו כאשר אדם שקיבל אבחנה חמורה מתעקש להתעלם מעצת הרופאים מתוך ׳תקווה׳ שהדבר פשוט ייעלם

במקרים מסוימים, מה שנשמע כמו תקווה עלול בעצם להיות הכחשה – כמו כאשר אדם שקיבל אבחנה חמורה מתעקש להתעלם מעצת הרופאים מתוך "תקווה" שהדבר פשוט ייעלם, או כשהוא בטוח שמדובר במשהו שניתן לרפא בעזרת תרופה טבעית מתוצרת בית. אם ישנה נימה של ודאות, ייתכן בהחלט שמדובר בהכחשה. לעומת זאת, אדם הסבור שטיפול חלופי עשוי להועיל, הוא כנראה לא יניח את כל ביציו בסל אחד כזה. הוא לא ייתן להכחשה להסתיר את סיכוייו להחלמה בדרכים אחרות. הוודאות שבהכחשה עלולה למנוע מאדם למצוא איזון, ולצמצם את הדברים לבינאריות מוטעית.

התקווה היא עניין הרבה יותר מעורפל. תקווה אינה ודאית, ואני חושבת שאי הוודאות הזו היא שעושה אותה לסם נגד מושלם מול ודאות המוות. מלאני קליין, מן הדמויות המרכזיות בפסיכואנליזה, הבחינה כי תינוקות מתקשים לשלב ערכים מנוגדים בתוך אובייקט אחד: אמא שלי טובה כשהיא נותנת לי חלב, או היא רעה כשאני רוצה חלב ולא מקבל אותו מיד. קשה לדמיין שהיא אינה ישות של כך או כך, כי אם היא הייתה גם וגם, הדבר היה יוצר מרחב נפשי מאוד לא נעים. עם ההתבגרות, אנו לומדים לשלב בין ניגודים. זהו תהליך האורך חיים שלמים, והשילוב הזה נקרא depressive position ("עמדה דכאונית"): ההכרה שמשהו יכול להיות גם רע וגם טוב, ולכן קשה לדעת איך להרגיש לגביו.

למרבה האירוניה, אנו יכולים להפוך את האתגר ״הדיכאוני״ של חוסר הוודאות לדבר מה מלא תקווה. קשה לדעת את טבעם של דברים – או במקרה של אמי, מתי יקרה דבר מה. אנו יכולים להתמקד בוודאות של המוות, או שנוכל ללמוד לשהות באי הנוחות על כך שאיננו יודעים וכנראה לא נדע מתי האורח הבלתי מתחשב הזה יגיע לארוחה שאליה הוזמן, ולכן כדאי פשוט להתחיל לאכול.

כל עוד תקווה אינה משמשת כהעמדת פנים המסתירה הכחשה, ניתן להבין איך לשלב אותה בבטחה בתחילת מסע הסרטן של אדם

כל עוד תקווה אינה משמשת כהעמדת פנים המסתירה הכחשה, ניתן להבין איך לשלב אותה בבטחה בתחילת מסע הסרטן של אדם. זה עשוי להישמע כך: "לפי הספרות המקצועית, תוחלת החיים הממוצעת היא קצרה. אך אם תקפידי על התזונה שלך ותשמרי על בריאות הנפש, יהיה לך סיכוי טוב יותר להתמודד עם הטיפול ולשמור על אורח חיים בריא. אז אולי יהיה לך סיכוי טוב יותר, ואני מעודדת אותך לשאוף לזה״. כמובן, נדרשת יותר משיחה אחת כדי להעביר מסר מורכב כזה. בשיחה הראשונית עם הרופאה של אמא שלי, כל מה שיכולנו לקחת ללמוד היה שמתרחשת מתקפה על לחייה.

הבעה של תקווה: "כי השמש עוד תזרח". תצלום: פום

כאשר אדם מסוגל לספק תקווה כשאחרים אינם יכולים לעשות זאת, הדבר עשוי לתמוך בחולים עד שהללו יהיו מסוגלים להתמודד בכוחות עצמם

תקווה מגנה עלינו מפני המנטליות של הכול-או-כלום. בהיעדר תקווה, אדם עשוי לחשוב שאין טעם לטפח את החיים כי נראה שהם מתקרבים לסופם. אבל יש עדויות לכך שתקווה מעודדת התנהגויות שמקדמות בריאות כמו אכילה נכונה והתעמלות, שבעצמן עשויות לשפר את מצב המטופלים. דיאטה מזינה מחזקת את מערכת החיסון ועוזרת להחלים בין טיפולים; סיבולת של לב ריאה ומסת שריר משפרים את היכולת להתמודד עם טיפולים; התקווה יכולה לשנות את תפישת הכאב, ולעיתים עשויה לשפר את יכולתו של אדם להתמיד בטיפול; וכן הלאה. כמובן, הראיות לשיעורי הישרדות טובים יותר בקרב אנשים שהביעו יותר תקווה אינן מרשימות במיוחד. עם זאת, ערך סטטיסטי אחד אינו יכול להקיף את המסעות המורכבים של כל מטופל ואת הדרכים התקווה עשויה להקל על מה שהוא חווה לאחר האבחנה.

אני רוצה להמליץ על תקווה כעל היבט בסיסי של האנושיות, כדבר מה חיוני לחיים, בלי קשר למשכם

עלינו לעודד תקווה גם אצל מי שיש שחולים במחלות חמורות אחרות, אף שאין לעשות זאת בצורה נוקשה. כפסיכיאטרית, אני מודעת לכך שעבור מי שסובלים מבעיות נפשיות, השימוש במילה "תקווה" עלול להיראות שטחי ומבזה. בדיכאון, למשל, לרוב אין שמץ של תקווה; זה עשוי להיות נחמד לשמוע ש"זה יכול להשתפר, גם אם אינך רואה את זה״, או שזה יכול להיות מאוד מעצבן ומבודד, ולעורר תחושה שלאדם האומר זאת  אין מושג לאיזה עומק של ייאוש החולה עלול ליפול. שיחות מפורשות על מושג התקווה עלולות לא להתאים תמיד, כשאדם נמצא בשיאה של אפיזודה פסיכיאטרית. אך אני ומטפלים אחרים לא היינו עוסקים בעבודתנו כלל אלמלא האמנו שיש תקווה למטופלינו. כאשר אדם מסוגל לספק תקווה כשאחרים אינם יכולים לעשות זאת, הדבר עשוי לתמוך בחולים עד שהללו יהיו מסוגלים להתמודד בכוחות עצמם.

כשאמא שלי הלכה לעולמה, חלפו כמעט שלוש שנים מיום שהיא אובחנה. האם זו התקווה שלה שהעניקה לה יותר זמן מהמצופה? אולי. כך או כך, איני רוצה למכור את התקווה כאמצעי להארכת חיים. במקום זאת, אני רוצה להמליץ עליה כעל היבט בסיסי של האנושיות, כדבר מה חיוני לחיים, בלי קשר למשכם. למדתי שאין דבר שקרי בהיאחזות בתקווה. העובדה היחידה שאינה  ניתנת להכחשה היא שאיש אינו יודע בוודאות מוחלטת מה יקרה.

כריסטינה בולס (Boules) היא פסיכיאטרית מומחית וכתבת עצמאית המתגוררת בלונדון, בריטניה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: צמיד של אגודת Live Strong שנענד על ידי חולי סרטן שהגידול בגופם נסוג מאוד. תצלום: אריק נוריס