כל אחד והפרק שלו

למה מודל "צפה ככל יכולתך" רע עבורנו?
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

בקיץ 2013, קווין ספייסי, כוכב הסדרה "בית הקלפים", התייצב מעל בימת כנס אדינבורו לטלוויזיה וקרא לעידן חדש של חופש ושליטה אצל הצופה. לא עוד רשתות טלוויזיה המגבילות את הצופה בנוגע למשך ותזמון הצפיה. לא עוד שיטת הברודקאסט, שמה הנרדף של השידור הטלוויזיוני, ששולחת את אותה אינפורמציה להמונים בעת ובעונה אחת. השליטה עוברת כעת ליד שמחזיקה את השלט או העכבר. וכפי שהתנסה כל מי שצופה בעונות של בית הקלפים או בשידורי VOD, זה אנו שמחליטים בכמה פרקים צופים ומתי הזמן הנכון להפסקת שירותים. קל לבטל את הנאום של ספייסי כקידום מכירות ותו לא. תרגיל יחסי ציבור של חברת ההפקה של סדרתו, Netflix, הבוחרת לשחרר את כל העונה בבת אחת, בניגוד לאותן רשתות טלוויזיה מסורתיות הממשיכות להתעקש על שידור שבועי בשעה ייעודה.

אך הסרטון הזה הכה גלים ושיתופים בקרב כל תעשיית הטלוויזיה והצופים בקיץ האחרון ועודד עשרות מאמרים בנושא בהם עיתונאים ובלוגרים משוכנעים שהמודלים של נטפליקס הם עתיד חווית הצפיה. אם אכן כך הדבר והמודל של נטפליקס הולך להשפיע על כולנו בשנים הקרובות, האם לא שווה לעצור רגע ולשאול לגבי מהות ואיכות החופש שקווין ספייסי מתלהב ממנו כל כך בדבריו?

בשנת 2004, כשהבמאי מורגן ספרלוק יצא לאקרנים עם סרטו התיעודי "לאכול בגדול" (Super-Size Me) בו הוא פוצח בדיאטת אכילה במקדונלדס במשך חודש שלם ובודק את השלכותיה הבריאותיות, ארגונים ואתרים שמקדמים את חופש הצרכן כגון Consumer Freedom יצאו במאמרי דעה נגדו. עבורם, חופש הצרכן לבחור מה הוא רוצה לאכול במסעדות המזון המהיר, לרבות בחירת כמויות האוכל עצמן היא בגדר ביטוי לערך החופש כפי שבא לידי ביטוי בחוקה האמריקאית. כל דרישה להתערבות ממשלתית בחינוך הצרכנים לתזונה נבונה או הגבלה בחוק של כמות הסוכר המותרת במשקה קל, מתקבלת כפגיעה מהותית בחופש. הנחת העבודה היא שכל עוד מתאפשרת בחירה מצד הצרכן, אין שום צורך בהגבלת היצרן. גישה זו פופולרית במיוחד אצל אוהדי כלכלת השוק, השמרנים וכמובן החברות המסחריות עצמן המשתמשות בכל טריק אפשרי לגרום לנו לצרוך כמה שיותר. האם החופש שקווין ספייסי שואף אליו אינו המקבילה של "לאכול בגדול" בתחום המדיה? האם לא פלא שמודל זה מעודד את מה שקיבל את הכינוי "צפיית זלילה" (Binge Watching)?

מודל זה של צפיה ככל יכולתך, לא התפתח בריק. חיים בעידן עומס המידע והדימויים, לצד שעות עבודה הולכות ומתרבות אילצו את רובנו להוריד או להקליט את סדרות הטלוויזיה האהובות עלינו. הקושי לתאם זמן פנאי בעידן עמוס זה עם יקירנו הותיר אותנו לבד מול המרקע ולבסוף הפופולריות של סדרות הניתנות להורדה חוקית (או לא) לצד האפשרות לבצע סטרימינג (צפיה ברשת ללא הורדה) סללו אף הם את הדרך להיווצרות מודל זה. רבים נהגו לחכות לסוף עונה ולהוריד אותה בבת אחת לצפיה הרבה לפני שנטפליקס נקטה בצעדיה העסקיים. אך גם אם מודל זה הוא בגדר "כורח הנסיבות" האם לא כדאי לעצור לרגע ולחשוב על ההשלכות שלו ברמה האישית והחברתית?

אמנם למודל "צפה כפי יכולתך", לעומת "אכול כפי יכולתך", אין נזק בריאותי ברור דיו בשלב זה, אך כבר כעת אפשר לראות לפחות השפעה אחת המחלחלת אל כל הצופים. אותה צפיית הזלילה מקשה עד מאד לקיים שיח בין הצופים.

בפרק מיתולוגי בסדרה סיינפלד, שואפים ג'רי וג'ורג' ליצור סדרה שתעודד Water-cooler talks. שיחות ברזיה אלו הן שיחות חברתיות אשר מתנהלות בכל משרד בעולם, לרוב ליד מתקן מילוי המים. על פי סיינפלד, בשיחות אלו נוהגים העובדים להחליף רשמים וחוויות בדבר סדרת הטלוויזיה של אתמול, להגג בדבר המשמעויות שעלו מהפרק ולעלות השערות בדבר המשך העלילה. כל איש טלוויזיה טוב יודע שמדובר בחלק מהותי ובלתי נפרד מחווית הצפיה הכוללת. אך בית הקלפים, שפרסם את כל פרקי העונה השניה ב-14 בפברואר, אינו מסוגל לייצר שיחה שכזו שכן כל צופיו נמצאים במקום אחר על פני סקאלת פרקי העונה. התרבות הנוצרת אינה מעודדת שיח אלא דווקא מונעת אותו מחשש לספויילרים. היא משנה באופן משמעותי את מהות האינטרקציה האפשרית בין הצופים. מדיון מורכב על שהתרחש בפרק אנו נשארים על כן, רק עם התלהבות כללית וחסרת עומק מעצם הצפיה. ללא היכולת לתקשר בצורה איכותית, אנו נותרים אנשים חופשיים אך מבודדים, המפצים על תחושות הניכור המורגשת בעוד שעות של חוויה אינבידיואלית מול מכשיר ההקלטה וממשיכים בכך את מעגל הקסמים של הזלילה.

אם חשש זה נשמע מוכר, זה מכיוון שרבים ביקרו את השימוש בטכנולוגיה דיגיטלית דוגמת משחקי הוידאו או הגלישה באתרי האינטרנט וראו בה חוויה התורמת לתחושת בידוד זהה. איני מצטרף למבקרים אלו וכן אף איני מעוניין ברומנטיזציה של הטלוויזיה או מה שכיום נקרא המדיה הישנה או המסורתית. אני מבקש להזכיר ששימוש בטכנולוגיה אינו מעודד ניכור מטבעו. למעשה העשור האחרון הדגים (כמעין תגובת נגד לאותם מבקרים), שימושים מרתקים בטכנולוגיה בצורה חברתית ושיתופית. הצלחת האתרים החברתיים הוכיחו שהרצון לשתף, להשתתף וכן לזכות באמפתיה של המשתמשים יכולים להוביל למיזמים מרתקים ומועילים המחברים את העולם. שיחות הברזיה התרחבו דווקא וכללו את כל העולם.

כדוגמה, ניתן להזכיר את טוויטר שמשמשת בפועל ערוץ שיתוף גלובלי בין מיליוני צופים בסדרת טלוויזיה בזמן אמת ומאפשרת שיח מפתיע במורכבותו (ב-140 תווים) אודות תוכן וכמו כן, את ה-Recaps – סיכומי פרקים עם קטעים נבחרים וכן דיונים מצולמים המועלים ע"י מעריצי סדרות מדי שבוע בשבוע ל-Youtube. מיזם ישראלי בשם Stevie TV אף מציע להפוך את ההתרחשות הקהילתית והשיתופים באתרים חברתיים לערוצי טלוויזיה מותאמים אישית. במובן זה, ניתן לומר שבנוסף לבעייתיות שהוזכרה לעיל יש פשוט משהו מיושן למדי במודל ש-Netflix מציעה שכל מהותו מערימה קשיים על שיתוף חווית התוכן. בסופו של יום, המודל של נטפליקס בעיקר מזכיר לנו כדברי השיר המוכר, שחופשי זה בעצם לגמרי לבד.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על כל אחד והפרק שלו

אני חושב שיש בעייה מרכזית אחרת בצפייה רציפה של סדרה שאני עצמי נתקלתי בה. כשצופים בפרק אחד בשבוע יש זמן לעכל אותו ולבנות צפייה לפרק הבא. כשצופים ב4-5 פרקים ברצף, המתח לא נבנה וגם זוכרים פחות מכל פרק. הכל נהפך לבליל אחד ארוך של סדרה בלי הייחודיות של כל פרק. גם ההנאה לדעתי נפגעת כי נהנים מהסדרה למשך כמה ימים וזהו, צריך לחכות עכשיו לעונה הבאה בעוד שסדרה של חצי שנה מהנה כל התקופה שהיא משודרת.

02
כרמל

צפיית בינג'ינג היא כניסה למרחב, מסע לעולם של הסדרה שמשתלט על חייך דמיונך וחלומותיך באותם לילות. צפיה משותפת או פרק-פרק לא מאפשרת חוויה כזו ולכן היא נחווית אחרת, כמעט כמדיום אחר. יש מקום לסדרות משני הסוגים. יש כאלו שנועדו לעורר שיחת ברזייה ויש כאלו (ביחוד פנטזיה ומד"ב) שכיף להכנס לעולמן לבד... ההשוואה לאוכל מעניינת. אולי מה שדיברתי עליו הוא ההבדל בין אכילה חברתית לאכילה רגשית.

03
ליאור זלמנסון

גיל - מסכים, טענה אחרת אמנם אבל נכונה לטעמי. היא הועלתה גם רבות באתרים אמריקאיים דוגמת slate.

כרמל - אני מסכים שלא כל חווית תוכן צריכה בהכרח להיות חברתית, אבל בבסיס הטלוויזיה היה משהו מאד חברתי או מדורת השבט-י אם תרצי. חבל לי שהעולם הולך לכיוון של אנשים שצופים לבד במסכים קטנים מאשר לאופציה הצפיה החברתית (וכמובן שהשיקול והסיבה לכך הם בסוף פרקטיים וקשורים כאמור לעומס).

אגב, בתור אחד שגם צופה בבת אחת בסדרות וגם עוקב אחרי אחרות שבוע אחרי שבוע, יש יתרון לצפייה ברצף. אפשר לבחור סדרות שכבר ידוע שהן טובות במקום להתחיל לעקוב אחרי סדרות חדשות שהרבה פעמים הן גרועות. זו לדעתי הדרך היותר נפוצה לצפות בסדרות אצל רבים. רואים שסדרה היא מעולה ויש לה כבר כמה עונות, רואים את כולן ואז צופים שבוע אחר שבוע.

05
גילי

מניפולציית הזמן מאפשרת שלל דברים- לדוגמה מפגשי צפייה בסדרות בחברה ודיון בהן כמו שמתארגנים סביבי כל הזמן- לפעמים עונות שכבר נגמרו, לפעמים פרקים מיוחדים/פרקי סוף עונה. ומטבע העובדה שמדובר במפגש של כמה וכמה אנשים הכולל התכנסות, אוכל ודיון, ישנה מגבלה מסוימת על מספר הפרקים שאפשר לראות ברצף.
ובמילים אחרות, הבדידות והבליסה או החברה והצריכה המחושבת מונעות לא רק ע"י הטכנולוגיה, אלא גם ע"י הצרכן הבוחר להיות פעיל או סביל.

06
מירב קורן

ההשוואה למזון מאד נכונה.
יש מתאם גדול, גם בצפיה ככל יכולתך נדרשת משמעת עצמית, תכונה שלהרבה אנשים יש קושי איתה.
אבל אולי זה האתגר האמיתי בחינוך הילדים שלנו...

07
אריק

העשורים האחרונים שכנעו אותנו שטלוויזיה זה משהו שצריך לדבר עליו. אז עכשיו אתה "מזדעק" נגד הטלוויזיה האנטי חברתית. אבל אולי טלוויזיה זה לא באמת משהו שראוי שיהיה מוקד השיחה שלנו ביום יום? אולי טלוויזיה זה רק כמה שעות של ריקון מוח שאנחנו צריכים לעבוד כדי להיות ממוקדים יותר בשאר הזמן ולדבר על דברים אחרים עם החברים שלנו? אולי הסיבה היחידה שדיברנו על טלוויזיה זה כי היא יצרה את המודל הזה שכולם עושים משהו באותו זמן - האם לא ניתן ליצר את המודל הזה במשהו שווה שיחה יותר?

08
אילנה

גם כשקוראים ספר כל אחד נמצא בעמוד אחר. ועדיין אפשר לנהל שיחה משמעותית אחרי.

ולאנשים יש מספיק זבל לדבר עליו בפינת-הקפה במשרד, אל תדאג להם.

09
אלון

אני חושב שהשוואה של סדרת טלוויזיה לספר היא פחות נכונה. מבחינתי ספר הוא יותר כמו סרט- גם אם עברו שנים שלא קראת בו, כשחבר יזכיר אותו, יעלו בך רגשות (אם הוא טוב כמובן).