כל דור וסיפור הגייג' שלו

פגוע המוח המפורסם ביותר בהיסטוריה זוכה עתה לסיפור חדש. האם זו הגרסה האחרונה?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

מוט הברזל שניתז ממסילת הרכבת דרך ראשו של פיניאס גייג' בשנת 1848, הפך אותו לאגדה עוד בחייו. תחילה נדמה היה כי תאונת העבודה על פסי הרכבת לא השפיעה על גייג' בן ה- 25. העובדים מסביב ראו כיצד, בעקבות פיצוץ לא מבוקר, מוט באורך מטר חדר לראשו של מנהל העבודה שלהם דרך עינו השמאלית ויצא מהצד השני תוך שבריר שניה כאילו פילח אוויר, אך הם ראו גם כי גייג' אפילו לא איבד את הכרתו. האיש ישב זקוף משך כל הנסיעה חזרה לקייבנדיש, ורמונט, ופטפט שם עם רופאו, אשר נדהם לגלות שהכל בסדר, פחות או יותר. רק מאוחר יותר התגלו השלכות התאונה- מאדם אחראי, בעל שליטה עצמית, שקדן וטוב לב, גייג' הפך לילדותי, חסר התחשבות, גס רוח ואימפולסיבי. גייג' נעשה, כאמור, לאגדה עוד בחייו (בנדודיו הציג את מוט הברזל ואת ראשו לראווה תמורת כסף) אך זו היתה רק ההתחלה, שכן סיפורו נחשב כיום לאחת מנקודות הציון הדרמטיות במדעי המוח והפסיכולוגיה. קורסי מבוא בפסיכולוגיה ורפואה אינם שלמים כיום בלי הסיפור הזה, אינספור כתבות בעיתונות הפופולארית ומאמרים בכתבי עת מדעיים עוד משחזרים ומרחיבים מה בדיוק קרה שם במוחו של גייג', ובלוגים וסרטוני יוטיוב מנציחים את המורשת הזו בדרכם (כמו בסרט האנימציה המשעשע הזה, הממחיז את ההתרחשויות באמצעות דמויות לגו). יש רק בעיה אחת: מחקרים היסטוריים מהשנים האחרונות מראים כי רוב מה שסופר על גייג' מורכב מהגזמות ולא מעט המצאות.

בספרו שיצא לאור בתחילת החודש, "היסטוריה של המוח האנושי דרך סיפורי טראומה, שיגעון והחלמה אמתיים", מתאר סאם קין (Kean) את הקריקטורה של דמותו של גייג' שנוצרה עם השנים- אדם בלתי יציב, חסר סבלנות, מקלל ללא הרף, שנעשה לפריק-שואו בקרקסם נודדים. המקורות השונים מלאים בהמצאות מופרכות (כמו ניסיונו של גייג' למכור את הזכויות על ניתוח מוחו לאחר המוות לכמה בתי ספר לרפואה) ובסתירות משונות (לעיתים הוא תואר כמי שהתאונה הפכה אותו לאפתי מבחינה מינית ולעיתים היפר-סקסואל מופקר; לעיתים הוא חמום מוח ולעיתים בוהה באוויר ריק מרגשות). בכל הסיפורים התמה המרכזית היא, שגייג' איבד את אנושיותו ונעשה בלתי נסבל ולכן, הוא "כבר לא היה גייג'" (משפט שכביכול אמרו קרוביו, עבר קנוניזציה ומופיע כיום בכל גרסה של הסיפור). האמת היא כנראה פחות דרמטית. גייג' אולי השתנה אך לאחר תקופה לא קלה של נדודים, הצליח ככל הנראה לנהל חיים נורמטיביים למדי בדרום אמריקה ולשמור על עבודה קבועה במשך שבע שנים בתור נהג כרכרה.

המיתולוגיזציה של פיניאס גייג' מרתקת משום שהיא מדגימה כיצד נרטיבים מתַחְזקים תפיסות מדעיות ומשפיעים עליהן. בהיעדר כלי מחקר מתאימים תאונתו של גייג' לא תרמה להבנה אמפירית של המוח, ויחד עם זאת, הסיפור כן שיקף שינוי בתפיסה המדעית של איבר זה. במאה ה- 19 באירופה ובאמריקה שלטה במדעי המוח תאוריית הפרנולוגיה, המנסה לקשר בין מבנה הגולגולת לבין אישיות האדם ותכונות האופי שלו. לפי תיאוריה זו המוח מחולק לכמה עשרות אזורים שכל אחד מהם אחראי על תכונה שונה באופי- אופטימיות, נטייה פואטית, נדיבות, אלימות, מוסר, אמונה ועוד. עיתוי תאונתו של גייג' סייע לחזק את התובנה שלכל אזור במוח תפקיד שונה וכי יש קשר הדוק בינו לבין נפש האדם. העניין בסיפורו של גייג' דעך עם זניחת הפרנולוגיה בתור פסאודו-מדע, אך חזר לקדמת הבמה בשנות השבעים-שמונים, עם פיתוח כלי מחקר המאפשרים סריקה ומיפוי המוח. הבנת השפעתה של האונה הפרונטלית על תכנון קדימה ושליטה בדחפים, החזירה מדענים רבים לסיפור של גייג'. הדיאגנוזות המוקדמות של רופאיו (שהיו סתומות למדי וניתן היה לחלץ מהן מגוון פרשנויות) נרתמו מחדש כדי להדגים את התובנות החדשות על המוח. כך חוקרים שונים החלו לשער כי הפגיעה שספג גייג' באונה הפרונטלית הפכה אותו ככל הנראה לסוציופת, שקרן, חסר יכולת לחוש אמפתיה כלפי אחרים. גייג' הפך, רטרואקטיבית, לאבטיפוס של כל אותן עדויות מחקריות שהצטברו עם השנים, אשר קשרו פגיעות באונה הפרונטלית עם נטיות קרימינליות ואימפולסיביות.

בשני העשורים האחרונים, כפי שמראה קין, סיפורו של גייג' משתנה שוב. למשל, ככל שהלך והתברר כי אזורים במוח אינם אחראיים באופן בלעדי על יכולות או רגשות ספציפיים, חוקרים שונים שניחשו מחדש את פגיעתו של גייג' (באמצעות הגולגולת שהשתמרה עד היום) החלו לשים דגש על הרשתיוּת הנוירולוגית שניזוקה. כלומר, אם המוח אינו מורכב מיחידות נפרדות ועצמאיות הפועלות ללא קשר ליחידות אחרות, זה אומר שצריך לבחון את הפגיעה של גייג' באמצעות פעולת רשת של אזורים פעילים. חוקרים אחרים מנסים להבין את השינוי שעבר על גייג' בטווח הרחוק, בעקבות הפלסטיות של מערכת העצבים, כלומר הגמישות של המוח ויכולתם של אזורים מסוימים בו להשתנות ולקחת את תפקידם של אזורים פגועים אחרים.

מתברר שלכל דור של חוקרי מוח סיפור גייג' משלו, בהתאם להתקדמות המדע ולשינויים בהבנתנו את האיבר הזה. זו תובנה שקין מעלה בספרו ובמאמרים שונים שכתב לניו-יורק טיימס ו- Slate. אך מבלי משים, גם הוא משתתף ביצירת נרטיב נוסף. קין טוען כי הרדוקציה שעושה כל דור של מדענים, בהופכם את גייג' לאוסף של סימפטומים, חוטא לתמונה הגדולה של חייו. קין שם דגש על הצלחותיו של גייג', על אורח חייו הנורמטיבי יחסית שניהל לאחר התאונה, על עבודתו הקבועה כנהג כרכרה וכדומה. בכך הוא שואף לייצר דיוקן הומניסטי, ואולי גם רומנטי במידה, של המוח האנושי כאיבר נשגב ומורכב, שגם היום אנחנו ממעטים להבינו.

כל הניסיונות הללו מרתקים בעיני, במיוחד לאור זאת שבפועל, מעט מאוד ידוע בוודאות על חייו של גייג', וגם לאור העובדה שלאיש לא היתה מעולם הזדמנות לנתח את מוחו. מדוע, אם כן, חוקרים, סופרים ועיתונאים מתעקשים דווקא עליו? הרי לא חסרות פגיעות ראש מודרניות עם סיפורים מדהימים וחלקם אף דומים להפליא לזה של גייג'. נדמה שההתעקשות נובעת מהחשיבות והיוקרה שאנחנו מייחסים ל"מקור". כיוון שסיפורו של גייג' נתפס כנקודת מפנה בהבנת המוח האנושי, הוא נתפס גם בתור הסיפור המכונן והמשפיע. הניסיון המתמשך ליצור מחדש את ההיסטוריה של גייג', אם כן, הוא במהותו ניסיון להבין את תמורות ההווה ולבססן כמשמעותיות.

בנוסף, אפשר גם להניח, כי המקרה של גייג' לא שירת רק תפיסות מדעיות. הפופולריזציה של סיפורו היתה אולי גם חשובה מבחינה תרבותית, משום שהיא סייעה למתוח גבול בין ההגדרה של מוח נורמלי לבין מוח חריג (גבול שהגישה של קין מנסה לטשטש). כלומר, העיסוק בגייג' מפרנס את אחת השאלות התרבותיות הגדולות שמעסיקות אותנו – מה עושה אדם לאנושי – וסיפורו הינו עד היום חלק ממנגנון סוציאליזציה חשוב: מצד אחד הוא מגלם את הפנטזיה להשיל תכתיבים תרבותיים, לקרוא דרור לתשוקות ודחפים ולהיעשות "חייתי"; מצד שני, זהו סיפור שאינו שוכח את מוסר ההשכל ומדגיש את ההשלכות החמורות שנלוות לשחרור הזה: ההיפלטות מהחברה האנושית, הבדידות והעוני. ולכן, בין אם מבחינה מדעית ובין אם מבחינה תרבותית, למרות שכה מעט ידוע לנו על האיש, סביר להניח שעוד נשמע עליו רבות.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

3 תגובות על כל דור וסיפור הגייג' שלו