כל הדרכים ליצור אדם

כולנו קשורים גנטית, ובעולם המודרני ההומה, הנצחת הגנים שלנו אינה הדרך היחידה להותיר חותם או להמשיך את עצמנו.
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

יש סיבות טובות להביא ילדים לעולם. רוב האנשים אכן עושים זאת. כל אדם, כל פרצוף שאתם רואים ברחוב, ברכבת, בפייסבוק – הוא תוצר של אינספור דורות של הורים.

אך לאחרונה נדמה כי הרצף החלק הזה, שמוביל מכל אחד ואחת מאתנו עד לתא הראשון שאי פעם התקיים על פני הכדור והחליט להתחלק, מתחיל להשתבש. משהו משתנה. האקט הפשוט הזה, שתמיד בוצע בלי היסוס, אפילו בלי מחשבה – להתרבות – מוצב בסימן שאלה. שניים מעשרת המאמרים הנקראים ביותר ב"אלכסון" בשנה החולפת יצאו מול הדרישה החברתית האוניברסלית – להביא עוד אנשים לעולם. הם מצטרפים למבחר גדל של מאמרים וספרים, שזוכים להצלחה.

האנושות אינה זקוקה לתרומת הזרע או הביצית שלכם. וגם שימור של גנים אישיים, מתברר, אינו בתוכנית

הכותבים על הנושא ניגשים אליו משני היבטיו המתבקשים – של הנולד, ושל המוליד. מן הצד האחד, טען דוד בנאטר, הבאת אדם לעולם היא צעד לא הוגן כלפי אותו אדם, שיאלץ לחיות חיים שרב בהם הסבל ומועט האושר. מנגד, כתבה גליה מדיקס, הבאת אדם לעולם היא צעד שלעתים קרובות פוגע באיכות חייו של המוליד. אולם המניע הבסיסי להולדת צאצאים אינו מחשבה על הילד וגם לא מחשבה על איכות החיים, אלא הצורך לשמר את הגֶנים של ההורה, להעביר אותם הלאה. דחף זה היה חיוני לאורך ההיסטוריה לקיום המין והתפתחותו ולכן הוטבע בנו עמוקות. אך המצב השתנה. פרו ורבו היא הנחיה שניתנה לאנושות שמנתה שניים. מאז, ועד לפני 10,000 שנה, לא חיו על פני הכדור יותר מחמישה מיליון בני אדם בו-זמנית. כיום נולדים חמישה מיליון אנשים מדי שבועיים (בניכוי מקרי המוות, מתווספים חמישה מיליון אנשים לעולם מדי 24 ימים). האנושות אינה זקוקה לתרומת הזרע או הביצית שלכם. וגם שימור של גנים אישיים, מתברר, אינו בתוכנית.

הגנום של כל אדם זהה ב-99.9% לזה של כל אדם אחר (למעט כרומוזומי x ו-y). וההבדל, 0.1% בלבד, מיטשטש ונעלם לאורך הדורות. המהילה והדילול של תרומות גנטיות ספציפיות מובילים לכך שאנו מפסיקים די מהר להיות צאצאים גנטיים של מרבית אבותינו הקדמונים (Ancestors). על פי ניתוח שעשה הגנטיקאי גרהם קוּפּ, לאדם יש סיכוי של כ-40% להיות קשור באופן גנטי ייחודי לאב קדמון שלו במרחק עשרה דורות לאחור. כשבודקים את הדור ה-14, מוצאים שהסיכוי הוא קרוב לאפס (ראו גם כאן).

ביצה

לידה או שבירה? תצלום: c.j.h.

אם נחזור מספיק דורות אחורה, לא יהיה לנו אף אב קדמון גנטי, אך יהיו המון אבות קדמונים גנאלוגיים. למעשה, כולם. אמנם לכל אדם יש שני הורים, ארבעה סבים וסבתות ושמונה סבים גדולים וסבתות גדולות, אבל בשלב מסוים מספר האבות מפסיק לגדול, כך שכל האבות ה"שונים" שלנו, הם למעשה אותם אנשים. ככל שמטפסים במעלה עץ-המשפחה ה"ענפים" מתחילים לחפוף אלה את אלה. אם מספר האבות היה מכפיל עצמו מדי דור, אז לפני 1,500 שנה היו צריכים להיות לכל אחד מאתנו כאלף טריליוני (1 ואחריו 15 אפסים) אבות קדמונים. למעשה, בעולם כולו חיו אז פחות מ-300 מיליון בני אדם. ניתוחים של מכלול הגנים מגלים שאלה אכן היו, פחות או יותר, אבות קדמונים גנאלוגיים של כולנו. מאמר שהתפרסם בכתב העת Nature הראה כי כל מי שחי לפני 3,000 שנה והותיר אחריו שושלת, הוא אב קדמון משותף של כל בני האדם החיים כיום. לדברי החוקרים "אין זה משנה מהי השפה שאנו דוברים או מהו צבע עורנו, לכולנו אבות קדמונים ששתלו אורז על גדות היאנגצה, שבייתו סוסי פרא באוקראינה, שצדו עצלני ענק בדרום ובצפון אמריקה, ושעמלו על הקמת הפירמידה של ח'ופו".

האבולוציה, השליטה הכל יכולה והערמומית של עולם החי, משכנעת את נתיניה להשקיע מאמצים אדירים, במקרים מסוימים עד כדי הקרבת חייהם, כדי שיפרו וירבו – אך ממוססת את תרומותיהם האישיות עד לא הותר זכר בבריכה הגנטית של המין.

אך אולי הביולוגיה מציעה דרך אחרת לעשות משהו שיישאר, להותיר זכר. חקר האבולוציה מדגיש לרוב את תפקידו של הגן כארכיטקט שיוצר תכונה המתגלה כמועילה, או לא – ולפיכך נבחרת או נזנחת. על פי תפישה זו המבנה הגנטי יוצר תכונות ומניע את האבולוציה. אולם בשנים האחרונות מתחזקת תפישה חלופית, על פיה מה שחשוב לא פחות מהגן הוא הביטוי של הגן, שהרי אותו גן בדיוק מביא לעתים קרובות לתוצאות שונות, לפנוטיפים שונים. אצל דבורים, למשל, רבים מההבדלים הכי חשובים בין פרטים בכוורת נובעים לא מהבדלים במכלול הגנים שלהם, אלא מהצורות השונות של ביטוי הגן. המלכה היא הפרט הגדול ביותר, ורק היא יכולה לבצע את תהליך הרבייה, אך מבחינה גנטית היא זהה לכל יתר אלפי הדבורים בכוורת. ההבדלים בין דבורים סיירות, פועלות או שומרות אף הם אינם נובעים מהבדלים ברצף הגנטי. והרי גם כל התאים בגוף כוללים את אותו מטען גנטי בדיוק, אולם הביטוי של מטען זה משתנה מאוד אם זהו תא עצב, תא עור או תא עצם.

העברת גנים "אישיים" לצאצאים היא חלקית, ובראייה היסטורית היא חסרת משמעות

העברת גנים "אישיים" לצאצאים היא חלקית, ובראייה היסטורית היא חסרת משמעות. יתר על כן, במיוחד עבור המין האנושי, לא הגנוטיפ הוא החשוב ביותר, אלא אופן הביטוי שלו בפועל. לא תכונות כמו גובה או צבע הופכות אותנו לאנושיים, אלא מימוש של אפשרויות הטמונות בנו לאהבה, שלווה, נדיבות, התלהבות, מצפוניות, יצירתיות או חירות. אפשרויות ביטוי גנטיות "גבוהות" אלה הן אוניברסליות, ואינן נובעות מהורשה ספציפית של גנים מהורה לילדו. עם זאת, הן תוצר של הגנים שיש לנו. מכלול הגנים יוצר טווח של פוטנציאל ביטוי גנטי, שמה שמחוץ לו יוותר לעד בלתי אפשרי עבורנו. כל הישג שלנו, רוחני כגופני, מותנה בבסיס ביולוגי שיאפשר אותו. לא משנה כמה נתאמץ או מה יהיו התנאים הסביבתיים, לא נוכל לבצע פוטוסינתזה, או להפוך בקיבתנו צוף לדבש. אך גם את מה שבכוחנו לא בהכרח נצליח לבטא. רוב בני האדם, כך נדמה, אינם מגיעים לקצה הטווח התודעתי, השכלי, הרגשי האנושי.

דבורה, פרח, האבקה

פעימת החיים: דבורים בעבודה. תצלום: פטריק פישר

אנו צאצאים של כלל בני האדם שחיו עד כה. ההורים הקדמוניים של כולנו הם אותם אנשים – שחורים ולבנים, אדומות וצהובות, לוחמים ואמנים, חקלאיות וציידות, אצילים ונקלים, כופרות וכוהנות

להורים יש השפעה רבה על מידת המימוש של ביטוים גנטיים גבוהים של ילדם, אולם לא באמצעות העברה גנטית, אלא באמצעות הדוגמה שהם נותנים באורח חייהם, כלומר, על פי המידה שבה הצליחו לבטא את הפנוטיפים הללו בעצמם. השפעה נרחבת לא פחות סופג כל אדם מהסביבה, מחוויות חייו. מי שמכוון אותנו לחיים של התפתחות וטוּב הן בדרך כלל דמויות שמציבות מופת באמצעות התנהגותן או באמצעות הפירות היצירתיים של רוחן. מורה מעורר השראה, מנהיג בעל חזון, מטפל חכם, משורר מחונן – הם אלה שיכולים לעודד ביטוי גנטי מהסוג החשוב לנו באמת.

אנו צאצאים של כלל בני האדם שחיו עד כה. ההורים הקדמוניים של כולנו הם אותם אנשים – שחורים ולבנים, אדומות וצהובות, לוחמים ואמנים, חקלאיות וציידות, אצילים ונקלים, כופרות וכוהנות. יש בינינו גם הבדלים אך הם פעוטים וזמניים, זניחים ביחס למורשת המשותפת. הקדשת מירב האנרגיה להעברת גנים אישיים למספר מצומצם של צאצאים ודאגה להישרדותם הייתה בעבר חיונית למין, אך כיום נראה כי עשייה אישית בעלת ערך היא עשייה המתמקדת במימוש מלא ככל הניתן של האפשרויות לפיתוח עצמי גבוה שירשנו כולנו – דבר שעשוי יהיה גם להשפיע על הביטוי הגנטי של מי שמעגלי חיינו ישתלבו בשלו, בין אם אלה ילדינו או אנשים אחרים.

קירקגור וקפקא לא הביאו ילדים לעולם. מבחינה גנטית הם לא יצרו המשכיות. אבל ההשפעה שלהם על הפנוטיפ המשמעותי ביותר שלי, זה שבעומק הדברים אני מבינו כ"אני", רבה מאוד. גם דרווין, על עשרת ילדיו, כנראה לא הותיר חותם גנטי על האנושות, אבל התובנות שלו מאפשרות לנו לשנות את האופן שבו אנו מביאים את הגנים שלנו לידי ביטוי ואולי, כעת, אף להשתחרר מאי אלו מגבלות ביולוגיות.

הבאת ילד לעולם היא אחת הפעולות הכי חשובות, אם לא החשובה ביותר, שאנשים מבצעים בחייהם. עבור רבים, הורות היא מקור מרכזי לתחושות של סיפוק ומעורבות, עבור אחרים, עילה לצער וחרטה. אם נסכים שהחירות להיות מי שאנו היא ערך מהותי, מן הראוי לשאוף אליה גם בהקשר זה. תשובה חופשית, אותנטית, לא אוטומטית, לשאלה האם ליצור אדם, צריכה להיות חפה ככל האפשר מתכתיבים חברתיים, ויותר מזה – חופשייה מלחצים ביולוגיים לא-מודעים שעבר זמנם. האנושי הוא במהותו האפשרות, הנתונה לנו גנטית, לחרוג מהגנטי.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תמונה ראשית: קהל ברחוב בפסטיבל השנתי בפמפלונה, ספרד. תצלום: אית'ן וייל, unsplash.com

Photo by Ethan Weil on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על כל הדרכים ליצור אדם

01
ויגדור רכניץ

זוית מעט שונה על יצירת האדם - מתוך מאמר החירות (הרב יהודה אשל"ג, בעל הסולם)

שתי יצירות: א' האדם. ב' נפש חיה.
מהמתבאר מובן לנו היטב הכתוב: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות שהם: האדם לבד, ונפש חיה לבד. והכתוב משמיענו, שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר מסויים של פרודות, שבתוכם כלול עצמותו של האדם, דהיינו, ה"רצון לקבל" שלו. אשר כח הרצון לקבל הזה, שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל, שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים: דומם צומח חי מדבר. ובדבר הזה, אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. וזה שמשמיענו הכתוב במילים: "עפר מן האדמה".

אולם, כבר נתבאר, שאין מציאות לכח הזה, שנקרא רצון לקבל, שיתקיים בלי התלבשות ופעולה בדברים הרצויים להתקבל. אשר פעולה זו נקראת "חיים", שלפי זה נמצא, שבטרם שהגיעו לו לאדם צורות קבלת ההנאה האנושית, השונות מצורות של שאר בריות - - - - הרי הוא נבחן עוד לאדם מת בלי חיים, שהרי הרצון לקבל שלו, לא היה לו מקום שיתלבש, ויגלה שם פעולותיו שהם גילוי החיים כאמור.

וז"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים", שהוא כללות הצורות של קבלה, הראויות למין האדם. - ומילת נשמת - היא מלשון "שמין" לו את הקרקע, שהוראתה כמו "ערך" (ומקור השם של נשמה תבין מהכתוב איוב ל"ג, "רוח אל עשתני ונשמת שדי תחייני, ועי' פי' המלבי"ם שם) ונשמה היא מבנין נפעל, כמו השם, נפקד, נאשם, נאשמה.

ושיעור הכתוב הוא: "ויפח באפיו" כלומר, שהביא לתוך פנימיותו ותוכיותו נשמה והערכה של חיים, שמשמעותו כל סכום הצורות הראויים להתקבל אל "הרצון לקבל" שלו כנ"ל. ואז, אותו הכח של הרצון לקבל שהיה צרור בפרודות שלו, מצא המקום שיוכל להתלבש ולפעול שם. דהיינו, באותן הצורות של קבלה שהשיג מהשי"ת. אשר פעולה זו, נקראת "חיים", כמבואר לעיל.

וזהו שסיים הכתוב: "ויהי האדם לנפש חיה", כלומר, כיוון שהתחיל הרצון לקבל לפעול על פי המדות של אותן צורות של קבלה - תיכף נגלה בו החיים והיה לנפש חיה. מה שאין כן בטרם שהשיג הצורות של קבלה, אף על פי שכבר הוטבע בו אותו הכח של "רצון לקבל" - מכל מקום נחשב עוד כגוף מת בלי חיים, משום שאין לו המקום להתראות, ולבוא בתוכו לידי גילוי הפעולה, כמבואר.

וכפי שנתבאר לעיל אשר אע"פ שעיקרו של האדם הוא רק ה"רצון לקבל" מ"מ הוא מובן כמו חצי דבר להיותו מוכרח להתלבש באיזו מציאות המזדמנת לו, אשר ע"כ הוא ותמונת הקנין שמצייר הם יחד ממש דבר אחד, כי אין לו זכות קיום על רגע קטן זולתו כמבואר. ולפיכך בשעה שמכונת הגוף על היכנה ועל מלואה דהיינו עד אמצע שנותיו הרי "האגו" שלו עומד בכל קומתו המוטבע בו מלידתו שמשום זה מרגיש בעצמו רצון לקבל במדה גדולה וחזקה, דהיינו, שרוצה להשיג עשירות מרובה וכבוד גדול וכל המזדמן לנגד עיניו, והוא מטעם השלמות של ה"אגו" של האדם אשר הוא מושך לעצמו צורות של בנינים ומושגים שהוא מתלבש בהם ומתקיים על ידיהם, אולם כעבור אמצע שנותיו אז מתחילים ימי ירידה אשר לפי תוכנם המה ימי מיתה, כי אין האדם מת ברגע אחד כמו שאינו מקבל גמר צורת החיים ברגע אחד, אלא נרו, דהיינו ה"אגו" שלו הולך וכבה לאט לאט ויחד עם זה הולכים ומתנונים תמונות הקנינים שרוצה לקבל, כי מתחיל לותר על הרבה קנינים שחלם עליהם בנערותו וכן נעשה להולך ומותר על גדלות הקנינים כפי שני השקיעה של החיים, עד שבימי זקנה האמתיים שצלה של המיתה כבר מרחפת על כל קומתו, נמצא האדם בימים שאין בהם חפץ לגמרי, כי הרצון לקבל שלו שהוא ה"אגו" נכבה והלך לו ולא נשאר בו רק ניצוץ קטן ממנו הבלתי מגולה לעינים, דהיינו בהתלבשות של איזה קנין, לכן אין בימים אלו שום רצון ותקוה אל איזה תמונה של קבלה.

והנה הוכחנו אשר הרצון לקבל עם תמונת החפץ שמצטייר לו להתקבל הם ממש דבר אחד, אשר גילויים שוה וקומתו שוה ושעור חייהם שוה, אולם יש כאן הבחן חשוב בצורת הויתור שאמרנו בימי שקיעת החיים, שהויתור הזה אינו מחמת שביעה כמו האדם שמוותר על דברי אכילה בשעת שביעתו אלא הם מחמת יאוש. כלומר שה"אגו" כשמתחיל למות בימי הירידה הוא עצמו מרגיש חולשתו ואת מיתתו, וע"כ הוא הולך ומתיאש ומוותר על חלומותיו ותקוותיו של ימי השחרות. והתבונן היטב בהבחן הויתור מחמת שביעה שאין זה גורם שום צער ולא יתכן לכנותו בשם מיתה חלקית, אלא כפועל שגמר פעולתו. אכן הויתור מחמת יאוש הוא מלא צער ומכאובים וע"כ יתכן לכנותו מיתה חלקית והבן זה היטב.