כל המוצק מתנדף לאוויר

בברלין ניתן להיתקל בסימנים ראשונים לעידן שבו השואה לא תשחק עוד תפקיד מרכזי כל כך בזיכרון הגלובלי, ואפילו לא בזה של העם היהודי
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

יש אומרים שאנשים נוסעים לברלין כדי להדק את האדמה על הבונקר של היטלר, להבטיח שהוא לא יקום מקברו. אפשר לתאר את ההוויה של ברלין העכשווית כמין ריקוד, טקס שנועד להדק את הקרקע מעל העבר הקבור תחת העיר. אלא שבמהלך הזמן, מה שטמון מתחת לאדמה החל להישכח; הריקוד הפך לטקס בלי תכלית, או למטרה בפני עצמה.

במובנים רבים, ברלין היתה המקום האחרון במערב שהיתה בו היסטוריה. עד לפני כמה שנים, התהפוכות הדרמטיות ביותר של המאה העשרים עדיין נכחו בה, באופן המוחשי ביותר האפשרי. זה היה סוד קסמה של העיר: לבוא לראות מקום שעדיין נושא בתוכו רכיבים של העבר, כמו קרחונים שנשארו מתקופת הקרח.

אלא שהפריטים והבניינים מעידן המלחמה הקרה הפכו במהירות לסחורה, למוצרי צריכה: הכובעים הסובייטיים נמכרו בשווקי הפשפשים, והבניינים הסטאליניסטים התמלאו בברים, מועדונים וחנויות וינטאג'. היום, היסוד הזה מיצה את עצמו והפך למרכיב משני, לעתים אפילו שולי, בתעשיית התיירות של ברלין. הצעירים הנוהרים לעיר מיוון ועד טייוואן, מגלים לרוב עניין מינימלי במה שמכונה "העבר הגרמני". ברלין היא בירת ההיפסטרים; ברלין היא בירת הסקס; ברלין היא בירת המועדונים. כך קרה שברלין הפכה למקום הכי לא היסטורי בעולם. היא חיה לגמרי בהווה, משתדלת לעמוד בקצב.

כמעט אי אפשר שלא להשתכנע שהאנדרטה עצמה הוקמה כדי להיסדק, לייצג את שחיקתו של כל ניסיון לקבע את זיכרון העבר

חשוב עם זאת להבחין בין מצבו של העבר הקומוניסטי למצבו של העבר הנאצי. על הראשון נגזר להישכח, ופירוקו המוחלט של "ארמון הרפובליקה" – הפרלמנט המזרח גרמני – מהווה ביטוי מובהק לכך. העבר הנאצי, לעומת זאת, שנוכח פחות במרחב הפיזי, נועד להיות מונצח עד סוף כל הדורות. אך מרגע שהושלמה ההנצחה, והעבר נקבע באנדרטאות, שלטים ואבני זיכרון, יש לו כעת רק גורל אחד: להישחק ולהתבלות. ״כל המוצק מתנדף לאוויר, כל הקדוש נעשה חולין״, תיאר קרל מרקס את עידן הקפיטליזם.

שני תהליכים המתרחשים באנדרטה לזכר יהודי אירופה בלב ברלין מסמלים זאת: האחד הוא הסדקים הרחבים שמבקעים כמעט את כל קוביות הבטון המרכיבות את האנדרטה – ככל הנראה תוצאה של שינויי הטמפרטורה החדים. בשלב הראשון ביקשו הרשויות לחזק את הקוביות הסדוקות באמצעות רצועות, אך פחות מעשר שנים אחרי הצבתן, הסדקים באבנים בולטים מתמיד. כמעט אי אפשר שלא להשתכנע שהאנדרטה עצמה הוקמה כדי להיסדק, לייצג את שחיקתו של כל ניסיון לקבע את זיכרון העבר. לכך יש להוסיף את הפיכתה של האנדרטה לאתר פופולרי לצילום עצמי ("סלפי"), בפרט של בני קהילת הלהט"ב. זוהי דוגמא בוטה, גם אם אנקדוטלית, לתהליך המהיר שבו מוחלף הציווי "זכור את העבר" בציווי "קטוף את היום".

 גם אם רוב הישראלים בברלין  צועדים עדיין בזהירות בין אבני הזיכרון, ילדיהם הגדלים תחת עצי התרזה צומחים כבר בתוך נוף משמעות אחר לגמרי

יש לציין, שמערך המשמעויות שהיה משוקע בשם "ברלין" השתנה בקיצוניות כבר בסוף שנות הארבעים, עם פרוץ המלחמה הקרה. אז הפכה הבירה הנאצית לעיר המזוהה בעיקר עם המאבק הבין-גושי. אך כמו בתהליכי בליה גיאולוגיים, שכבת המשמעות הזו הוסרה כמעט לגמרי. עידן "אחרי המלחמה", ה-Post War, נמצא מאחורינו, ובקרוב נהיה עסוקים בשימורו יותר מאשר בשימור העידן שלפניו. נותר רק לחכות ולראות האם תהליכי הבליה המהירים של העידן הקפיטליסטי מאכל המשמעות יכלו עד תום גם את שכבות המשמעות הקודמות, או שעל פני מישור הגידוע יורבדו שכבות חדשות.

קבוצות הדיון המקוונות של הישראלים בברלין מדגימות היטב את התהליכים האלה. כך, כאשר תושבת ישראלית מתארת כיצד נקלעה לפשיטה ברוטלית של שוטרים גרמנים על תחנת רכבת תחתית, שבמסגרתה נעצר אדם ונכפת, כמה מהמשתתפים בדיון מעלים עדיין אסוציאציות ברורות של תקופת השואה. אך מתדיינים אחרים סומכים את ידיהם על רשויות אכיפת החוק של המדינה הגרמנית ומבטיחים: "כשעושים פשיטות על אנשים, זה בדרך כלל לא על אנשים כמוך". אחרים תוהים בקוצר רוח "עוד כמה דורות נצטרך לשמוע שכל הזמן כשמזכירים את גרמניה אז המילה שואה תעלה". רבדים קודמים, נשכחים, של הזיכרון היהודי צפים ועולים, ומתוכם מתגבש כבר "מיתוס יוצר מולדת" המיוחד לקבוצה זו. לא פעם נשמעת הדעה ש"גרמניה היא מוצא אבותיי ושפת תרבותי... זאת אדמתי, וחלק מאבותיי התיישבו פה הרבה לפני שפרנץ ויוזף היו פה".

הישראלים בברלין הם קבוצה שכבר חווה את היחס לגרמניה באופן שונה מהאופן שבו התרגלנו. וגם אם רובם צועדים עדיין בזהירות בין אבני הזיכרון, ילדיהם הגדלים תחת עצי התרזה צומחים כבר בתוך נוף משמעות אחר לגמרי.

2.

מה שנאמר עד כה יכול להיחשב לדיווח תיירותי למחצה על המתרחש בבירה הגרמנית; אך למעשה, יש לו משמעויות החורגות בהרבה מעבר לגבולותיה של ברלין, גרמניה ואירופה. ברלין, בתור אתר מרכזי של זיכרון, מהווה מבחינה זו מעבדה לתהליכים גלובליים של עיבוד ההיסטוריה של המאה העשרים. בספרו המונומנטלי "אחרי המלחמה", תיאר ההיסטוריון טוני ג'אדט את האופן בו הושתק באירופה זיכרון השואה בתקופת השיקום שבעשורים שאחרי המלחמה. בלעדי אבדן הזיכרון הקולקטיבי הזה, התאוששותה של היבשת לא היתה אפשרית. לטענתו, רק עכשיו החלה אירופה לעבד את הזיכרון ואת משמעויותיו.

האם הערך הרטורי של השואה לא נשחק באופן בלתי הפיך?

אלא שתהליכים תרבותיים מתרחשים לעתים מהר מהצפוי. ספרו של ג'אדט התפרסם ב-2005. אותה שנה יכולה להיחשב לנקודת שיא של העיסוק בשואה: אנדרטת השואה הוקמה בברלין, ונקבע יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. בינתיים, בעשור שחלף, נראה כי אנו פוסעים בהיסוס לתוך עידן חדש. "פוסט זיכרון" כינתה מריאן הירש ב-1997 את המעבר מעידן הזיכרון החי של הניצולים לעידן של זיכרון המתווך על ידי סמלים ואיקונות תרבותיות. אך מה יקרה כאשר הסמלים יישחקו והאנדרטות יתבלו?

מבחינות רבות, העיסוק בשואה מעולם לא היה אינטנסיבי יותר. היא מצויה בכל מקום, נוכחת יותר מאי פעם, כאירוע המכונן שדרכו אנו מבינים את העידן המודרני ואת ההיסטוריה בכלל. אלא שמאז תחילת העשור הנוכחי, ניתן להיתקל לראשונה בסימנים ראשונים לעידן שבו השואה לא תשחק עוד תפקיד מרכזי כל כך בזיכרון הגלובלי, ואפילו לא בזה של העם היהודי.

הרומן הגראפי האחרון של מרים קייטין נושא את השם רב המשמעות Letting it go. הוא מספר כיצד מתמודדת המאיירת, ניצולת שואה המתגוררת בניו יורק, עם החלטת בנה לעבור לגור בברלין. בעוד האם נושאת בזיכרונה את ברלין כמטה הפיקוד של המשמידים שבו תוכננה ונוהלה הכחדת משפחתה, הבן רואה בברלין "עיר נהדרת" שבה יוכל לממש את עצמו כאמן. על עטיפת הספר נראה בלון ועליו צלב קרס החומק מידיה של המחברת ונעלם ברקיע. שאול מגיד צופה בספרו American Post-Judaism, כי הדור הבא של היהודים האמריקאים, המתעצב כבר בימים אלה, יראה בשואה אירוע חשוב, אך לא עוד את ה-אירוע, העדשה שדרכה נשקפת כל ההיסטוריה היהודית.

מרים קייטין

מתוך ספרה של מרים קייטין, Letting it go.

גם אלווין רוזנפלד טוען בספרו "קץ השואה" (2011, התרגום העברי פורסם ב-2013) כי דווקא העיסוק הנרחב בשואה מביא בהדרגה לפיחות במשמעותה, ולכך שזכרון השואה ידעך וישקע. "קשה להיות בטוח כי בשנים הבאות תישמר המודעות הציבורית לשואה בקנה מידה רחב ובצורה אחראית", הוא כותב תוך התייחסות לכך שמכונים לחקר השואה עוסקים כיום גם במקרים אחרים של רצח עם, ואפילו בקידום הסובלנות והדמוקרטיה. ספרו של רוזנפלד הוא קריאת אזהרה שמרנית מפני אוניברסליזציה של משמעות השואה, שתרוקן אותה ממשמעותה היהודית ומזיקתה להיסטוריה של האנטישמיות. ואכן, יתכן שהשימוש השחוק בשואה ובנאציזם כמטאפורה כמעט לכל תופעה פוליטית מביא בהדרגה להתרוקנותו של הזיכרון החי של האירוע עצמו.

ועם זאת, בולטת התעלמותו של רוזנפלד מהאופן שבו מביאה גם הפרטיקולריזציה של השואה, כפי שהיא נעשית במיוחד בישראל, לשחיקה במעמדה. הרטוריקה שבה השתמש ראש הממשלה להצדקת התקיפה באיראן, תוך סימון חוזר ונשנה של הקשר בין פרויקט הגרעין האיראני למצב ערב השואה, היתה עלולה להאיץ עימות צבאי; אך גם אם עימות כזה לא יבוא, תתעורר השאלה באיזו מידה ניתן יהיה להשתמש באזהרות כאלה מעתה והלאה, והאם הערך הרטורי של השואה לא נשחק באופן בלתי הפיך.

בשונה מהקלישאה המקובלת, עצם העובדה שהניצולים עוברים מן העולם אינו הגורם המכריע בשאלת מעמדו העתידי של הזיכרון; משמעותי הרבה יותר האופן שבו מתפקד זיכרון זה, וסדר היום שאותו הוא משרת. רוזנפלד מזכיר, כי גם החברה האמריקאית בשני העשורים שאחרי המלחמה נטתה להפנות גב לזוועות באירופה, והזעיפה פנים בפני ניצולים שביקשו לדבר על האירועים שהיו טריים עדיין בזכרונם.

בשנות השישים התפרץ העיסוק בשואה בעצמה רבה, בזיקה הדוקה למלחמת ששת הימים; ומאז שנות השמונים מתפקד זיכרון השואה בתור "העבר המכונן" של עידן הגלובליזציה, ובו זמנית בתור "הצו האוניברסלי" בבסיס עלייתן של זכויות האדם כעיקרון היסוד של הפוליטיקה העולמית. אך במידה רבה, הוא כרוך בעידן זה ותלוי בו. מאז תחילת המשבר הכלכלי ב-2008 ידע העולם כמה זעזועי עומק, שכבר כעת מארגנים מחדש את מערכי הניגודים הפוליטיים והתרבותיים שהתקבעו מאז נפילת הגוש הקומוניסטי. מערכי זיכרון אחרים מצויים כעת בתהליכי התהוות.

כדאי לפיכך לזכור, שהעיסוק האינטנסיבי בשואה, באופן שבו אנחנו מורגלים היום, הוא תופעה קצרת ימים – לא הרבה יותר משלושה עשורים. בין אם הדומיננטיות של זיכרון השואה הגיעה כבר לשיאה ובין אם היא עתידה עוד להתחזק, אירועים אחרים צפויים ללא ספק להתחרות בזיכרון זה. אולי רק כעת אנו מתחילים להבין: זו לא היתה שמועה, ולא בדיחה: המאה העשרים באמת חלפה.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על כל המוצק מתנדף לאוויר

01
רובי קליין

משונה לחשוב שמהות שלימה של עיר מצטיירת רק דרך עיני היסטוריה מאוד ספציפית. ברלין היא עיר עם הרבה הווה ולא רק עבר. שואות ממשיכות לקרות והעם היהודי הפסיק כבר מזמן להחזיק ב"כבוד" הבלעדי על זה (קמבודיה.רוואנדה, בוסניה ובקרוב גם סוריה) אני לא גר בברלין אבל נהנה לבקר שם מאוד בלי שמץ של כעם או הרגשה משונה מבסוג זה או אחר. המצבה לשואה היא סמל ארכיטקוני מעניין ומיוחד שגורם לאנשים לעצור ולהסתכל ולחשוב. מעניין יהיה לראות אם מדינה יהודית תהיה מסוגלת לתקן אבלים באופן שבו תיקנו אבלים מחרידים ומאוד קיצוניים הגרמנים מאז שנות ה50. רובי קליין (אקס- גבעת ברנר, שקורה ללונדון בית)

02
יוסף ובניו

אני גר בברלין בשנה האחרונה. זו לא עיר רגילה. זו לא עיר עם היסטוריה וזהו. הזכרונות של מלחמת העולם השניה, הנאציזם ושואת היהודים, נוכחים ומוחשיים לגמרי. אפשר למשש אותם. הגרמנים מתמודדים עם הזכרון, לא מתחמקים, אבל איך אפשר להתמודד עם הידיעה המזוויעה על כך שאבותיך, אביך, לא איזה חז"ל מרוחק ומנותק, אביך ואמך, היו חלק ממערכת הזוועה הנאצית. אי אפשר. מדחיקים, מתעלמים, מספרים על ההיסטוריה המפוארת שלפני כן והיא הופכת למילמול וסיפור מעורפל בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים, שקט לגבי שנות הארבעים וחזרה לבמה בארועי המלחמה הקרה והמאבק לחופש מול הרשע הקומוניסטי. אין צלבי קרס, אין אזכור של המלחמה. הזכרונות האלה ארוזים בקפידה רק במוזיאונים ובאנדרטאות מאופקות למופת. כל דיון על מנהגים, על עממיות, אנתרופולוגיה, מאפייני ציבור. הכל הופך עקר וסטרילי כי לא מדברים על הפיל הענקי שעומד באמצע החדר. זר, וישראלים בברלין הם זרים, לא יכול להבין את עומק הטראומה והצלקת המוטבעת באנשים שכל חייהם מקפידים לא לדבר על הפיל בחדר.

ברלין, ברלין ושוב- ברלין. חשבתי שהקמפיין הוגבל לקוראי הארץ. הלנצח נקרא את העלאת הגירה בנושא. יש 1,00 ערים אחרות שהייתי מעדיף לגור בהם. רובן לא באירופה הנאורה ובכולן חופים קסומים, מזג אוויר ראוי, חיבור לאינטרנט ונשים חייכניות שזוכרות מהיכן השמש זורחת.
כן, ביקרתי בברלין ובפרנקפורט ושטוטגארט ובמינכן ובאמת שנהניתי ועדיין, לא הייתי גר שם ובטח לא מגדל את ילדי בגרמניה. ממליץ לך ולשאר ההוגים והמהללים את העיר הקדושה לעיין בדברים שכתב הרצל לפני 100 שנה:
"בתם לבבנו נסינו להתערב בגויים שכנינו בכל מקומות מושבתינו ולהיות כמוהם, לבלי השאר בידינו מכל אשר לנו רק אמונת אבותינו בלבד; אך דחו אותנו בשתי ידים. לשוא נעמול תמיד להיות אזרחים נאמנים, ולפעמים גם יתר על המדה; לשוא נקריב חלבנו ודמנו ככל יתר עם הארץ, לשוא נתאמץ להרים קרן ארצות מושבותינו בחכמות ובמדעים ולהרבות כבוד עשרן במסחר וקנין. בארצות מולדתנו, שבהן אנו יושבים זה מאות בשנים, נחשבנו לזרים, לרֹב גם בעיני אלה, אשר אבותיהם עוד לא נאחזו בארץ, בעת אשר אבותינו אנחנו כבר נאנחו בה רשה."

04
תגובטרון

למגיב רובי קליין - אתה טועה ומטעה כאשר אתה כולל את רשימת הדוגמאות ל-"שואות" שציינת, בשורה אחת עם תהליך השמדת העם היהודי במלחמת העולם השניה.
כל האירועים שמנית (המחרידים והמזוויעים וחסרי כל מצפון בפני עצמם) הם סוג של מלחמות אזרחים פנימיות של מדינות או גושים. סיבתן כלכלית, חקלאית או שליטה פוליטית. אין כמובן להצדיק ולו שבריר מהם, אולם אף לא אחת מהן סיבתה אידאולוגית במובן של הרצון להשמיד עם אחר באופן כולל, מוחלט וטוטלי במובן של "הפתרון הסופי".
יש הסוברים כי שואת העם הארמני (ורק היא) אכן נמצאת במימד הזה של השמדת עם שיטתית.