החשיבה עוברת בגוף

לכעס שלנו יש מספר ביטויים פיזיים. טמפרטורת העור שלנו עולה (ומכאן הביטוי "אני רותח"). עולים לחץ הדם והדופק ("אני עומד להתפוצץ"). אנחנו גם חווים הפרעות בתפיסה החושית ("זעם עיוור") ובמוטוריקה העדינה ("ממש רעדתי מכעס"). כל אחת מהמטפורות השגורות הללו לכעס מערבת גילום פיזי – צורה קונקרטית המוענקת לרגשות, תחושות וביטויים, טוען ג'ורג' לייקוף (Lakoff), בלשן קוגניטיבי. למעשה, הוא מצא שבני אדם מבינים היבטים מורכבים של החוויה שלהם על בסיס מושגים פיזיים. "בכל חלקי המוח שלנו קיימים חיבורים לגוף. לא תיתכן מחשבה בעלת משמעות שאינה מקיימת קשר כלשהו עם הגוף," אמר המדען מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי בכנס הבינלאומי לפסיכולוגיה באמסטרדם שהתקיים השנה במרץ. ומטאפורה קשורה בראש ובראשונה לגילום פיזי ולמחשבה מגולמת, הוא אמר.

בעת שהציג את עבודתו המשותפת עם חוקרים דוגמת הפילוסוף מרק ג'ונסון, הבלשן המנוח צ'ארלס ג'. פילמור, ופול אקמן, לייקוף סקר ארבעה עשורים של מחקר בנושא ההכרה המגולמת ומערכת המטאפורה והגדיר את המושגים הבסיסיים שלהלן:

מסגרות (Frames): המבנים המנטליים המארגנים את ההבנה שלנו את חיי היומיום. מסגרת של עסקה מסחרית, למשל, מורכבת מארבעה אלמנטים – קונה, מוכר, סחורה וכסף.

חיבור עצבי (Neurobinding): השילוב של שתי מסגרות או יותר. אנחנו חווים מסעדה לא רק כישות מסחרית, אלא גם כשירות מזון. אנחנו כורכים אלמנט מהמסגרת המסחרית (המוכר) עם אלמנטים ממסגרות אחרות (אורח, סועד).

ויסות (Gating): המנגנון העצבי שקובע אילו מחלקי המידע בסיטואציה נתונה הם רלוונטיים, וכך מאפשר לנו לעבד רעיונות מורכבים. אנחנו יכולים להבין את המושג של מסעדה כשירות מזון וכעסק בעת ובעונה אחת.

יחד עם מדען המחשב סריני נראייאנן (Narayanan), לייקוף עובד על מודל גישור שיסביר את האופן שבו המערכת העצבית והמערכת המושגית במוחנו משפיעות זו על זו. התיאוריה נועדה להסביר איך אזורים שונים במוח משתפים פעולה במטרה לאסוף ולאחסן משמעות – לרבות מחשבה ושפה – מצורות שונות ומגוונות של חוויה מגולמת. תחת מודל הגישור הזה, כפי שהוא מכונה, קיים ציר חישובי אמצעי שמקשר בין המערכות העצביות של המוח האחראיות על המחשבה והשפה מצד אחד, ובין המערכת המושגית מצד שני.

כדי לנסות להסביר איך תהליך הגישור הנ"ל מיתרגם למטאפורה, לייקוף מצביע על מושגים ורעיונות שאנו רוכשים באמצעות חוויות חושיות. לדוגמה, העובדה שאנו מרגישים את חום גופם של הורינו כשהם מחבקים אותנו, גורמת למוח שלנו לקשר חום יחד עם חיבה. כלומר, אנחנו מבינים את המושג של "חום" כמאפיין של חיבה.

כדוגמה נוספת, הוא מזכיר כי המוח שלנו רושם באופן לא מודע את העובדה שמפלס המים בכוס עולה בכל פעם שנוספים נוזלים לכוס, וכך מופעלים (activated) מושג הכמות ומושג הוורטיקאליות במוחנו באופן סימולטני. כתוצאה מכך, המוח שלנו יוצר מעגל עצבי המקשר בין השניים, מה שמאפשר לנו להבין את "יותר" כ"למעלה".

בתהליך זה של למידה, קורלציות שגורות בחוויות יומיומיות מובילות להתפשטות האקטיבציה לאורך נתיבים קיימים במוח, ובסופו של דבר יוצרות מעגלים עצביים. המערכת המושגית כולה, הוא מסביר, פועלת על בסיס המושגים והקורלציות הפרימיטיביים הללו ומורחבת באמצעות חוויות תרבותיות. אלה, בתורן, הוא אומר, מכילות מטפורות ראשוניות. אבל איך אנחנו מפתחים מטפורות ומשתמשים בהן עבור רעיונות מורכבים יותר? יכולת זו, טוען לייקוף, כרוכה בשילוב של מספר מטפורות, שלכל אחת הגיון משל עצמה, לכדי יצירת הבנה מגובשת אחת.

לצורך המחשה, הוא השתמש במטפורה של "תקרת הזכוכית", המגלמת את מושג ההצלחה כהגעה לפסגה ואת מושג הכישלון כנפילה מטה, ומשתמשת בתקרה בלתי נראית כדי להמחיש עיכוב או מכשלה. "למה זכוכית? כי היא מעוררת את המטאפורה המושגית של 'לדעת פירושו לראות'", אומר לייקוף. "ואתה יכול לראות שקיימת מטרה שלא מרשים לך להשיג". "כדי להבין את מושג תקרת הזכוכית עלינו לכרוך יחד מספר רב של מטפורות מושגיות", הוא מוסיף. "זו המשמעות של מערכת מטפורה מורכבת". וזה, הוא אומר, האופן שבו מוחות חושבים.