תגידו את האמת. בעצם לא: אל תגידו כלום, כל מה שתאמרו עשוי לשמש נגדכם. אבל אתם יודעים את התשובה: כן, גם אתם מורידים קבצים פירטיים של ספרים, גם אתם נהנים מהם בלי לשלם.
טוב מאוד! ברוכים הבאים למועדון. כמו הרבה דברים שאנחנו עושים ולא תמיד מוכנים להודות בהם, הורדה של ספרים אלקטרוניים מכל מיני אתרים ידועים יותר וידועים פחות, היא עניין של תשוקה.
כן, אני מכיר את הנימוק הכלכלי. תגידו שזאת סתם דרך לא לשלם על הספרים, תגידו שהפצה פירטית של ספרים גוזלת את ההכנסות של המחברים, של הוצאות הספרים, של המפיצים ושל החנויות. נכון, אם תגידו דבר כזה, אומר לכם שאתם צודקים, אבל עוד נחזור לכך בהמשך הדברים.
בינתיים, התשוקה. אתה קורא על ספר, מוצא שמישהו מזכיר אותו במאמר בעיתון זר, בכתב עת, ואתה חושק בו, או שאתה מסתקרן ואתה רוצה להציץ בו, לקרוא פרק, לבדוק מה יש בו, לא דרך מה שכתוב על הכריכה או דרך ההודעות לעיתונות של יחצנים שלא קראו את הספר, ולא דרך תקצירים באתרים של חנויות ספרים. קראת משהו על הספר, מישהו קרא אותו ואמר עליו דברים מעניינים, ואולי מישהו הזכיר אותו בדרך אגב, כשכתב על נושא רחב יותר, ואתה נדלקת. התשוקה, התשוקה...
כל עוד אין חנות גלובלית עם כל הספרים זמינים לעלעול, אתה תקוע. אל תגידו לי שאפשר לדפדף בכל ספר ב"אמזון" ובמקומות דומים: גם שם אפשר לקרוא דברי שיווק, וכל מה שכתוב באתרי המכירות ממילא חשוד.
אז מה נותר לנו לעשות? לחפש את הספר, כמובן. לא היום ולא כאן נדבר על היעלמות הספרים מן החנות הממוצעת במדינת ישראל. אבל כשמדובר בספרים באנגלית או בשפות הגדולות האחרות של העולם, אנחנו תקועים. ואפילו אם אנחנו נמצאים בניו יורק או בסן פרנסיסקו: אנחנו תקועים. אין מקום שמחזיק את כל הספרים ומאפשר לנו לקחת אותם ליד.
אז "לחפש את הספר" הופך לחיפוש הקובץ האלקטרוני. מצאת, הספר כולו בידיך. לא מצאת, אתה בידיים ריקות. ואם מצאת, הספר אצלך לעלעול, להתרשמות, לקריאה פה ושם, או לקריאה מההתחלה ועד הסוף. הספר אצלך, והוא שלך.
סחורה גנובה? בוודאי. במצב הדברים העכשווי, מי שמוריד קובץ של ספר, משתתף בגניבה, שותף לדבר עבירה. וכבר מניתי את רשימת הנפגעים. אין פה שום "לכאורה" משפטני. הסופר הפסיד תמלוגים, ההוצאה הפסידה הכנסות, וכמוה גם המפיצים והחנות (אם הספר היה נמכר פיזית, בחנות פיזית). אין צורך שתסבירו לי את ההשלכות: בלי הכנסות המחבר לא יחיה, ההוצאה לא תתקיים, המפיצים לא יוכלו להתפרנס וגם החנות לא תוכל להחזיק מעמד. אני יודע.
אבל מה איתי, כלומר איתנו הקוראים? אנחנו החוליה החלשה בשרשרת המזון הזאת. אבל אנחנו מי שעבורם בא הספר לעולם. אז מה יהיה עלינו? כשהספרים יקרים, כפי שהם בימינו, קניית ספר היא הימור בסיכון גבוה. וכשהספר לא זמין לעיון, וכדי להחזיק אותו אתה חייב להזמין אותו מחו"ל, העניין נעשה עוד יותר יקר, והסיכון גדל.
ובכלל, רוב מי שמורידים קבצים של ספרים ממילא לא היו קונים אותם: הם מורידים את הספרים האלקטרוניים כדי להתנסות, לבדוק, להציץ. או אולי כדי לערום אותם במחשבה שהם יקראו אותם אחר-כך, פעם, מתישהו.
ומה עם מי שמורידים ספרים שאף אחד כבר לא קונה אותם, ובקושי נותר מי שקורא בהם? הרי אלו גואלים ספרים משיכחה! לאחר שספר עשה את המסע המסחרי שלו, מסע שמתקצר והולך בשנים האחרונות, קריאה בגרסאות הדיגיטליות היא גאולה לספר, ובוודאי גם שמחה גדולה למחברו. אדם כותב, אדם שכותב באמת, רוצה בעיקר שיהיה מי שיקרא את מה שהוא כתב. יקרא, יותר מאשר יקנה. המחבר רוצה שאנשים יחשקו בתוכן הספר יותר מאשר שהם יתפתו לקנות אותו.
זוכרים את הרדיפה סביב העולם אחר פושעי ה-MP3? זוכרים את המאבק האדיר של תעשיית המוזיקה ושלוחיה אחר מי שהפיץ מוזיקה באתרים שהיו זמינים לכל? לא ניכנס לפרטי הפרשה שהיום נראית רחוקה וכמעט ביזרית ומשעשעת. תעשיית המוזיקה למדה להרוויח בדרכים אחרות, מה שנקרא "לשנות את מודל ההכנסות שלה".
זה מה שצריך לקרות לתעשיית הספרים. כמה שנלחץ עליה בהמונינו, בין היתר על ידי הורדה פירטית של ספרים אלקטרוניים וקבצי תוכן, כך נקרב את היום שבו היא תשרת אותנו נכון ותתייחס אלינו כפי שמגיע לנו. חכמת ההמונים, לא?
והערה קטנה: הסחורה היא לא הספר. הסחורה היא מה שכתוב בו, הטקסט.
ואם כבר הערתי, אז הנה גם עצה קטנה מגנב ספרים ברשת, עצה חינם לבעלי הזכויות, למו"לים: תמצאו דרך לגבות כסף על קריאת הספר, לא על ההחזקה בו. גביה לפי דפדוף, גביה לפי זמן שהייה בעמוד, גבייה לפי מספר העמודים שנקראו. ומחיר שונה לספר שלא נמכרו ממנו עותקים פיזיים מזה חצי שנה, שנה או עשור, מחיר שונה לספרים אקדמיים, שבהם כספי ציבור שימשו לצורך פרסומם. תחשבו על מסלקה מרכזית שתבטיח שההכנסות יילכו למי שטרח על התוכן: קודם כל למחבר הספר, ולאחר מכן להוצאה.
עד אז, אנחנו בתקופת מעבר. הטכנולוגיות הישנות והמושגים הישנים הופכים אנשים כמוני וכמוכם לפושעים, לגנבים, לגוזלי לחמם של רבים. אני יודע, אני יודע. אבל התשוקה לספר, למה שכתוב בו, לאפשרות לקרוא מה שכתבו אנשים במקומות רחוקים, היא הלחם שלי.
תגנבו. בסוף ננצח וכולם ירוויחו.
א' מריו הוא מהנדס אוניות ואזרח העולם.
תגובות פייסבוק
3 תגובות על כמה טוב לגנוב
תשתית כמו שאתה מדבר עליה לספרים בעברית קיימת באפליקציית עברית. נכון, המגוון שם לא רחב אבל הוא עדיין יותר גדול מחנות הספרים הממוצעת וכל ספר אפשר לקרוא את הפרק הראשון שלו בחינם בלי לקנות אותו. אני קראתי ככה הרבה פרקים ראשונים של ספרים ששמעתי עליהם ואלה מהם שמספיק אהבתי גם רכשתי את הספר דיגיטאלית.
בתור מי שבולעת ספרים בעברית בקצב גבוה אבל גרה בחול ללא כל ספריה בעברית באזורי האפליקציה הזו מהווה פתרון ממש נוח.
גם באנגלית יש.
אני משתמשת בקינדל, אבל בטוחה שיש עוד אופציות.
מופתע שנשארו כמה אינטלקטואלים אמיצים
יחסי כוח ואהבה
הארה אסטרוף מראנוזוגות צעירים נכנסים למערכות יחסים עם ציפייה לשוויון מלא ולאינטימיות בלעדית. זה...
X 17 דקות
כשקונור פגש את טום
זה התחיל כבדיחה. השחקן האמריקני קונור ראטליף (Connor Ratliff) לוהק אי-אז בשנת 2000 לתפקיד הטוראי ג׳ון זילינסקי בסדרה ״אחים לנשק״ של HBO. הצילומים החלו, וזמן קצר לאחר מכן ראטליף פוטר, ועל פי השמועות שהגיעו לאוזניו, זה קרה משום שטום הנקס, אחד מיוצרי הסדרה, אמר ש״יש לו עיניים מתות״.
עשרים שנה לאחר מכן, ראטליף חזר אל האירוע ההוא בפודקאסט Dead Eyes, תחקיר מקיף שנועד, כהגדרתו, ״לפתור תעלומה טיפשית ביותר״, לברר מדוע הוא פוטר ובאותה הזדמנות לבחון לעומק את שאלת הדחייה ששחקנים חווים שוב ושוב ואת ההתנהלות הקשורה בכך בהוליווד ובתעשיית הבידור בכלל (כולל, למשל הפקות בבתי ספר).
שלא במפתיע, הפודקאסט צבר פופלריות רבה ובעונה השלישית שלו הגיע הפרק שמאזינים רבים חיכו לו בדריכות, Tom, ובו ראטליף מראיין את טום הנקס, שצילו - כפי שמעיד הלוגו של הפודקאסט - העיב עליו במשך כל השנים הללו. זהו הפרק ה-31 בפודקאסט ומומלץ מאוד להאזין גם לקודמיו.
פריחת היוד
העין לא קלטה היטב. המוח – עברי פחות או יותר – התקשה מאוד. הרי אנחנו רגילים לקלוט פיסת טקסט, גם בתנועה במכונית בכביש בין-עירוני, ולספוח אלינו את הנאמר, ומיד להבין את הכתוב. בעברית, הדבר פחות או יותר ודאי בקרב מי שעברית היא שפת אמם או שפתם העיקרית. ובכל זאת, על אף שאני נמנה על הקבוצה הזאת, גם אם בהסתייגות-מה, לא קלטתי את מה שהעין צילמה. טקסט קצר, באותיות עבריות, מעט מערבה ללטרון בכביש מתל אביב לירושלים. השלט הוצב בשולי שדה תבואה גדולה והכותרת הכריזה על בית כנסת לצד הדרך. מתחת היה פירוט, ואותו לא הבנתי. רק כשהגעתי לשלט השני התברר לי הקושי. "מנינים מישעה..."
ההקשר סייע: בית כנסת, מניין. ובכלל, שירותי הדת הללו מוצעים לנוסעים בכביש, שעלולים להיתקע בדרך בשעת תפילה ואולי יעדיפו להתפלל במניין. כלומר, "מישעה", שאחריו יש אכן פירוט שעות, הוא mi-sha’á, כלומר "מִשָעָה", רוצה לומר "החל בשעה...", תוך ציון השעות שבהן אפשר ליהנות מתפילה במניין, סמוך לאנדרטה של חיל השריון באתר ההיסטורי בלטרון.
מניין. ליהנות. מנין. להנות. שפת אמם - כפי שכתבתי למעלה. שפת אימם - כפי שבודק הכתיב העברי המעודכן של Word דורש ממני בתוקפנות אדומה מסולסלת, מזה שנה או שנתיים, אולי קצת יותר.
מה קורה פה? גם אם נרצה לצמצם את השאלה לעניין השימוש (שִמוש?) באות י', לא נוכל להקיף זאת כאן. אבל כל מה שנאמר על כתיב מלא וחסר, על השתנות הסטנדרט בשלושה-ארבעה הדורות האחרונים, עשוי להסביר את "מנינים" לעומת "מניינים", אבל בשום פנים ואופן לא יסביר לנו את "מישעה", כפי שהדבר מופיע בשני השלטים בזה אחר זה.
רבה המהומה בתקופה האחרונה נוכח מקרים של אנשים שמקעקעים על גופם כתובת, בשפה שהם יודעים או בשפה אחרת, ומתגלה שיש בה טעות בוטה, אפילו מביכה, אפילו כזאת שמשנה את המשמעות באורח מעורר חלחלה. בהקשר דומה, מביך לחשוב שמישהו צייר שלט גדול, לפי הזמנה, עיצב את הצבעים ואת כל מה שמופיע בו, תכנן אותו לעמוד יפה ובולט ומושך תשומת-לב בשולי כביש מספר 1 של מדינת ישראל, ופשוט טעה, כלומר צייר משהו שהוא לא התכוון אליו לכתחילה. מביך? טעות היא עניין מביך. אך אין לפנינו טעות במובן הזה. ראשית, השלט השני מעיד על כוונה מודעת, שכן שוב מופיע בו הצירוף "מישעה".
מי שמסתובב באזורי הביבים של הטוקבקים באתרי החדשות הישראליים יודע שאין מה להתפלא על הכתיב בשלט בבית הכנסת המאולתר בלטרון. אם ננטרל לרגע את האופי הביבי של המקומות הללו המתנהלים ללא כל סינון ממשי, נוכל לראות בהם חממות או בורות תרמיים שבהם נוצרות צורות החיים החדשות בלשון. חלקן יישארו איתנו, חלקן ייעלמו. גם אלה שיישארו אולי לא ייכנסו לכתיבה הרשמית ולא יכפיפו אליהן את הסטנדרטים שאקדמיות ומוסדות עמלים להנחיל, להשליט, להקנות. ובכל זאת, עניין ה-י' מעורר תשומת לב בפני עצמו, ואפילו בממדים היסטוריים.
העברית הנכתבת באורח אינסטינקטיבי על ידי דוברים ודוברות שאין עליהם פיקוח ואין מאחוריהם יד מכוונת מבחינת הסטנדרט הלשוני, מראה סימנים ברורים של חזרה לכתיב מלא שבמלאים. חזרה, כיוון שהדבר היה נהוג, כמעט ממש כך, בכתיבה יומיומית בסוף ימי הבית השני. כתיב מלא שבמלאים כזה, כיום, מקרב את העברית למצב שבו התנועות מצוינות במפורש, על ידי אות אהו"י, כמו בספרדית או באנגלית. יש צליל i? תהיה י'. התהליך אינו שלם או מוחלט, וכאמור – אין לדעת האם הוא יתבסס ויתרחב, אבל הוא כבר עובר מהטוקבקים והמסרונים אל שלטים גדולים בצדי הדרכים. דומה שהמצב כיום הוא שדוברים ודוברות רבים בוזקים יודים כמעט בכל מקום, מבולבלים מהמתח בין הכללים המעורפלים שהושמעו פה ושם בבית הספר: בלי י'? י' אחת? שתיים? ופשוט מייצגים צלילי תנועות i אמצעיות ב-י'. גם דקות ארוכות עם מברשת וצבע שמן, בשמש הקופחת ועל סולם גבוה, אין בהן כדי לעורר ספק או לשלוח מישהו לבדוק. יתרה מכך: "מנינים" ולא "מניינים" חי לצד "מישעה", בהוכחה נוספת שאם יש i ונכתבה י' מייצגת, די בכך. אם יש i ולא נכתבה י' מייצגת – היא תיכתב, גם בעמל רב.
התופעה אינה עוצרת ב-י' האמצעית. בטובקבקים ובמסרונים אנו מוצאים בלי סוף מקרים של הא סופית בגוף שני זכר יחיד: "אמרתה", "אכלתה" וכו'. גם פה, אין לשער שהכותבים כך מכירים לעומק את מכמני הכתיב במכתבי בר כוכבא. משהו היסטורי לא מודע, מובנה בלשון, עולה פעם אחר פעם בתולדותיה. מה יהיה? גם בעניין הזה, ימים יגידו, ואולי בסופו של דבר יָמִם יַגִדֻ.