כשאין ספק שאין ספק

נוקשות, חוסר יכולת להרפות ונטייה לדוגמטיות מזיקות לנו. כעת מתחיל להתברר עד כמה, וגם מה אפשר לעשות כדי להימנע מכך
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

תחשבו על האדם המאושר והמתפקד ביותר שאתם מכירים – מה אתם יכולים לומר על סגנון החשיבה שלו? האם מדובר באדם דוגמטי עם תפישת-עולם של הכול או לא כלום? האם אנשים כמותו מציבים דרישות נוקשות לעצמם ולסובבים אותם? כשהם עומדים בפני מצבי מתח ומיני ביש-מזל, האם הם נוטים לנפח אותם ולנבור בהם בלי להרפות? בקיצור, האם יש להם סגנון חשיבה אבסולוטיסטי?

המונח "אבסולוטיזם" מתייחס לרעיונות, אמירות ומלים שמציינים טוטליות, בין אם בממדים ובין אם בהסתברות. מחשבות אבסולוטיסטיות אינן ממותנות על ידי דקויות, והן מתעלמות ממורכבותו של הנושא הנתון.

בדרך כלל, יש שני סוגים של אבסולוטיזם: "חשיבה דיכוטומית" ו"ציוויים קטגוריים". חשיבה דיכוטומית – שמכונה גם בשם חשיבה של "שחור-לבן" או של "הכול או לא כלום" – היא תפישה בינרית, שרואה את הדברים "כך" או "אחרת", ולא שום דבר באמצע. ציוויים קטגוריים הם דרישות נוקשות באורח מוחלט שאנשים מטילים על עצמם ועל זולתם. המונח נלקח מפילוסופיית המוסר הדאונטולוגית של עמנואל קאנט, שמבוססת על חובה – על קוד אתי המבוסס על כללים ברורים.

במחקר שלנו – ובפסיכולוגיה הקלינית באורח רחב יותר – חשיבה אבסולוטיסטית נחשבת לסגנון חשיבה שאינו בריא שמשבש את בקרת הרגשות ומונע מאנשים להשיג את מטרותיהם. יחד עם זאת, כולנו, במידות שונות, נוטים לחשיבה אבסולוטיסטית. מדוע?

ראשית כיוון שהרבה יותר קל לחשוב באורח אבסולוטיסטי מאשר להתמודד עם המורכבויות של החיים. המונח "קמצן קוגניטיבי", שהוצע לראשונה על ידי הפסיכולוגים האמריקניים סוזן פיסקה (Susan Fiske) ושלי טיילר (Shelley Taylor) בשנת 1984, מתאר כיצד אנשים מבקשים לעצמם את דרכי החשיבה הפשוטות ביותר, אלה הדורשות את המאמץ הקטן ביותר. דקויות ומורכבות הן יקרות – הן דורשות משאבים יקרים של זמן ואנרגיה – כך שבכל מקום שהדבר מתאפשר לנו, אנחנו מעגלים פינות. זוהי הסיבה שבגללה יש לנו הטיות ודעות קדומות, וזאת גם הסיבה שאנחנו מגבשים לנו הרגלים. וזוהי הסיבה שבגללה מחקר ההיוריסטיקה (שיפוטים אינטואיטיביים, "מהבטן") כל כך מועיל בתחומי הכלכלה ההתנהגותית ומדעי המדינה.

כדי לנווט בחיים בהצלחה, עלינו להעריך דקויות, להבין מורכבות ולאמץ גמישות

אך אין ארוחות חינם. הזמן והאנרגיה שאנו חוסכים באמצעות חשיבה אבסולוטיסטית גובה מאיתנו מחיר. כדי לנווט בחיים בהצלחה, עלינו להעריך דקויות, להבין מורכבות ולאמץ גמישות. כשאנו נכנעים לחשיבה אבסולוטיסטית ביחס לדברים החשובים ביותר בחיינו – כמו המטרות שלנו, מערכות היחסים שלנו וההערכה העצמית שלנו – התוצאות נוראות.

במאמר אקדמי שראה אור לאחרונה בכתב העת Clinical Psychological Science, שותפי תום ג'ונסטון, מומחה למדעי המוח מאוניברסיטת רדינג באנגליה, ואני בחנו את התפוצה של חשיבה אבסולוטיסטית בשפה הטבעית של יותר מ-6400 חברים מקוונים בקבוצות צ'אט שונות שעניינן בריאות הנפש. מלכתחילה, צפינו שאלו הסובלים מדיכאון, מחרדה וממחשבות אובדניות יהיו בעלי תפישה יותר אבסולוטיסטית, ושהדבר יתבטא בשפתם. בהשוואה ל-19 קבוצות ביקורת מקוונות, קבוצות צ'אט בנושאים שנעו מסרטן ועד להורות, תפוצתן של מלים אבסולוטיסטיות הייתה גדולה בכ-50% בקרב קבוצות שעניינן דיכאון וחרדה, וגדולה בכ-80% בקבוצה שחבריה סובלים ממחשבות אובדניות.

קודם לכן, הסמנים הלשוניים המוכרים ביותר להפרעות נפשיות היו שימוש מופרז בשמות גוף בגוף ראשון יחיד ("אני", "עצמי" וכד'), יחד עם ירידה בשימוש בשמות גוף בגוף שני ושלישי. תבנית שימוש כזאת בשמות גוף משקפת את הבידוד ואת ההתמקדות בעצמם שמאפיינת את מי שסובלים מדיכאון. ביטויים של רגשות שליליים גם הם סמנים מובהקים להפרעות בבריאות הנפש, אך חוקרים דיווחו ששמות הגוף דווקא אמינים יותר בזיהוי של דיכאון. אנו מוצאים שתפוצה של מלים אבסולוטיסטיות היא סמן טוב יותר ביחס לשמות גוף ולביטויים המציינים רגשות שליליים גם יחד. מלים אבסולוטיסטיות הראו הבדלים גדולים יותר בין הקבוצה של הסובלים מבעיות נפש לעומת קבוצות הביקורת, בהשוואה לשמות הגוף, והן מיפו טוב יותר את קבוצות הסובלים מבעיות נפש לעומת ביטויים המביעים רגשות שליליים. באורח פרדוקסלי, מלים המבטאות רגשות שליליים נפוצות יותר בקבוצות של אנשים הסובלים מחרדה ומדיכאון מאשר בקבוצה שחבריה סובלים ממחשבות אובדניות.

מנין לנו ששימוש רב יותר במלים אבסולוטיסטיות אכן משקף חשיבה אבסולוטיסטית, ושאין מדובר פשוט בתוצאה של רגשות קיצוניים ושל מצוקה פסיכולוגית? במחקר שני, חישבנו את התפוצה של מלים אבסולוטיסטיות בתנאים של בעיות נפש שידוע שהן קשורות לחשיבה אבסולוטיסטית (הפרעת אישיות גבולית והפרעת אכילה) ואת התפוצה שלהן בקבוצת של אנשים הסובלים מבעיות נפש שאינן קשורות לחשיבה אבסולוטיסטית (הפרעת דחק פוסט-טראומטית וסכיזופרניה). כל הקבוצות הראו רמות זהות של מצוקה פסיכולוגית, אך רק בקבוצות שידוע עליהן שהן קשורות לחשיבה אבסולוטיסטית היו רמות גבוהות של מלים אבסולוטיסטיות. הדבר מאשר ששימוש רב יותר במלים אבסולוטיסטיות הוא מאפיין ספציפי של חשיבה אבסולוטיסטית, ולא מאפיין של מצוקה פסיכולוגית כשלעצמה.

אנשים סובלים לא בגלל דברים, אלא בגלל האופן שבו הם רואים אותם

למרות ההתאמה, שום דבר אינו מורה על כך שאבסולוטיזם גורם לדיכאון. במחקר שלישי, בחנו קבוצות שהמשתתפים בהן מאמינים שהם התאוששו לאחר שלקו בדיכאון, והם כותבים הודעות חיוביות ומעודדות על תהליך ההתאוששות שלהם. מצאנו שהשימוש במלים הקשורות לרגשות חיוביים עלה בכ-70%, ועם זאת הכותבים המשיכו להרבות בשימוש במלים אבסולוטיסטיות, במידה גבוהה באורח משמעותי לעומת קבוצות ביקורת וברמה שהייתה הרבה יותר קרובה לזו של קבוצות החרדה והדיכאון. חשוב במיוחד לציין שבקרב אלו שסבלו בעבר מתסמינים של דיכאון, גדולה הסבירות שהם יסבלו מהם שוב. לכן, הנטייה הגדולה יותר שהם מראים לחשיבה אבסולוטיסטית, אפילו בעת שהם אינם מראים סימנים של דיכאון, היא סימן לכך שלחשיבה אבסולוטיסטית עלול להיות חלק בגרימת האפיזודות הדכאוניות.

הממצאים הללו תומכים בתרפיות "הגל השלישי" שנפוצו לאחרונה ואשר נכנסו לפסיכולוגיה הקלינית. התרפיה המוכרת ביותר מהסוג הזה היא "מיינדפולנס", אך כל התרפיות הללו מצדדות בראייה גמישה, בקבלה, ובהשתחררות מתלות והיצמדות. תומך מוקדם במיינדפולנס הוא הפסיכולוג המפורסם ג'ון טיזדייל (John Teasdale) שהמעבדה שלו הפיקה כמות מרשימה של נתונים אמפיריים התומכים ביעילות הטיפול. במחקר פורץ דרך משנת 2001, טיזדייל ועמיתיו באוניברסיטת קיימברידג' מצאו ש"סגנון חשיבה אבסולוטיסטי ודיכוטומי" מנבא חזרה עתידית של דיכאון.

רבים טוענים שהעולם הוא מקום קשה, ושהמתח והצרות של החיים הם שגורמים לבני-האדם להיות מדוכאים, ולא סגנון החשיבה שלהם. זה פשוט אינו נכון. אינספור אנשים סובלים מצרות ומאסונות ואינם שוקעים בדיכאון או בחרדה, בעוד שנראה כי אחרים אינם חווים צרות, והם בכל זאת סובלים מדיכאון ומחרדה. הפילוסוף הסטואי אפיקטטוס (שבעברו היה עבד) סבר ש"אנשים סובלים לא בגלל דברים, אלא בגלל האופן שבו הם רואים אותם".

וזוהי דעה לגמרי, לחלוטין, וללא ספק נכונה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מוחמד אל-מוסאיווי הוא תלמיד מחקר בפסיכולוגיה באוניברסיטת רדינג באנגליה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: שחור לבן וכיסא. תצלום: דניאל מק'קאלוף, unsplash.com

Photo by Daniel McCullough on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מוחמד אל-מוסאיווי, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על כשאין ספק שאין ספק

01
מימי

המאמר לא מצביע על דרך פשוטה וקלה שבה אפשר לגרום לאדם בעל רגשות ופרשנות שליליים לשנות את דרכו כדי להפוך להיות יותר חיובי ומאושר לעצמו ולאחרים. תיאור הבעיה איננו מספיק. צריך להציע גם דרך של פתרון.

    02
    נחום

    הרעיון מאחורי המאמר הוא גילוי והוכחה שאבסולוטיזם היא דרך החשיבה העומדת מאחורי הרגשות השליליים. כלומר, על אף חסכון האנרגיה בדרך החשיבה הזו היא מתכון לאי הצלחה ואף דכאון.

    אם כן מציע המחבר בסופו התמקדות בשינוי דרך החשיבה הזו כדי למנוע את הרגשות השליליים, בטכניקות כגון מיינדפולנס.

04
דני

על פי המאמר, יש לצפות שאצל לאומנים/ שמרנים יהיו נטיות רבות יותר לחשיבה אבסולוטיסית, ומכאן לדיכאון, מאשר לליברלים/ אוניברסליסטים. אני ממש לא בטוח שזה המצב.