סקירת ספר היסטוריה שנכתבה על-ידי המפסיד

התסריטאי של "עיניים עצומות לרווחה" מנתח בספר חדש את דמותו החידתית של יוסף בן מתיתיהו, ומוצא בה את עצמו -- ואותנו
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

העדויות היחידות על יוסף בן מתיתיהו בשנות מלחמת היהודים והרומאים מקורן, כמו ההיסטוריה של המלחמה כולה, ביוסף בן מתיתיהו עצמו. ממקום גלותו בבירת האימפריה הרומית, מעוטרת בשלל המלחמה החדש מירושלים החרבה, יוסף - כעת טיטוס פלאביוס יוספוס - כתב את תולדותיה של מלחמה שהשתוללה ביהודה בין 66 ל-73, ובה הוא עצמו שיחק תפקיד. בסגנון המשחק שלו הצליח, שלא כמו רוב היהודים באזור, להימלט מחורבן ולהפליג בחסותו של הגנרל אספסיאנוס אל חוף המבטחים של רומא.

כבן האליטה הירושלמית ותייר קוסמופוליטי שנחשף לתרבות רומא במסע, זמן קצר לפני המלחמה, יוסף בן מתתיהו התנגד בעקביות לקרבות שניהלו הקנאים ברומאים ששלטו ביהודה וביהודים המתונים, שרצו להמשיך בחיי שקט ולא הוטרדו מפאת הפרות קלות של החוק העברי (המרד ניצת ב-66 לאחר שפסל של נשר נתלה על שערי בית המקדש, וחבורת קנאים הסירה אותו בפעולה לילית).

אבל בזמן המלחמה, היה יוספוס מושל הגליל וניהל קרבות אמיצים ונחושים כנגד הצבא הרומאי בערים שבשליטתו. כשיודפת נפלה אחרי מצור ממושך, יוספוס מצא מסתור תת קרקעי יחד עם כמה עשרות מנכבדי העיר. כשהמחבוא התגלה, אספסיאנוס הזמין את הגנרל היהודי האמיץ לגלות את עצמו והבטיח לו כי לא יאונה לא כל רע. אלא שיתר יושבי המסתור לא הרשו זאת: מוטב למות, הם גרסו, מאשר למסור את עצמם בידי האויב.

להם אספסיאנוס לא הבטיח דבר. אחרי שנכשל בניסיון לשכנעם כי בכניעתם ישרתו את רצון אלוהים, יוספוס מציע לבצע את גזר הדין בהגרלה: העולים ראשון ושני בגורל יהרגו זה את זה, וכן הלאה בסדר עולה, וכך להבטיח שאף אחד לא יאלץ לשלוח יד בעצמו. הנוכחים הסכימו. יוספוס ואדם נוסף עלו אחרונים בגורל. כשהגיע תורם, עלה בידו של יוספוס לשכנעו שיחוסו זה על זה.

במעשה היסטוריה של יוספוס, הכוח המניע של המאורעות הוא אלוהים. מפלתם של היהודים היא עונשם על המלחמות הפנימיות שניהלו בעקבות קומץ קנאים.

במעשה היסטוריה של יוספוס, הכוח המניע של המאורעות הוא אלוהים. מפלתם של היהודים היא עונשם על המלחמות הפנימיות שניהלו בעקבות קומץ קנאים, שהלהיט את ההמון הזועם להילחם בצבא החזק בעולם. ניצחון הרומאים על היהודים הוא ביטוי רצונו של האל הזועף על בני עמו.

מאוחר יותר, הנצרות תאמץ את ההיסטוריה של יוספוס כדי לטעון שהיהודים נענשו על סירובם לזהות את ישו כבן האלוהים, אף שלא הוא ולא מאמיניו הראשונים טענו כך. רצון האל הוא גם שהביא אותו בפני אספסיאנוס, למפגש גורלי שבו ינבא יוספוס לגנרל שהוא עתיד לרשת את הקיסרות מידי נירון. אספסיאנוס החליט להאמין לו, ופרש עליו את חסותו. בארבע השנים שנותרו עד לסוף המחלחמה, יוספוס התלווה אל הפיקוד הרומאי ובכמה הזדמנויות שימש כמתווך בין המחנה הרומאי למורדים היהודים. כשלו ניסיונותיהם לעצור את מרחץ הדמים המתגבר ומאיים להציף את קודש הקודשים של הפולחן היהודי, למענו נלחמו הקנאים.

כמו נבואתו של יוסף המקראי לפרעה, גם יוסף בן מתיתהו הציל את עורו על ידי הנבואה. נירון הודח על ידי הסנאט והתאבד ביוני 68. אחרי שאספסיאנוס השלים את את נצחון הרומאים ביהודה, הוא שט על פני הים התיכון אל רומא, בתיבותיו שלל המלחמה על כלי הקודש ששימשו את הכוהנים הגדולים בבית המקדש. כפי שחזה לו יוספוס, אספסיאנוס היה לקיסר. הוא הכיר לו טובה ומינה אותו להיסטוריון מטעמו. יוספוס בילה את שארית ימיו בכתיבה. ארבע עבודות שרדו: בכתביו, מי שהיה בעיני רבים לסמל בגידה פיאר את היהדות באזני קוראיו הנוכריים ברחבי האמפריה.

כפי שחזה לו יוספוס, אספסיאנוס היה לקיסר. הוא הכיר לו טובה ומינה אותו להיסטוריון מטעמו. יוספוס בילה את שארית ימיו בכתיבה.

שלא במפתיע, רבים מקוראיו של יוספוס פקפקו ועודם מפקפקים בגרסתו לאירועים ביודפת ולתפקודו במלחמה בכלל. כמו פרנסי העיר שהצטופפו עמו במחבוא, סיפורו נשמע להם מופרך מדי, מעשייה של אשם בבגידה. "מפני שעבודתו של יוספוס נתונה בצומת שבין היסטוריה למיתוס, אמונה ואידיאולוגיה (מנצרות ועד ציונות), הוא מעורר תגובות עמוסות במטען תמידי", כותב פרדריק רפאל בביוגרפיה החדשה A Jew Among Romans.

נוצרים שיכתבו את עבודתו ליצור את הרושם שהיהודים נענשו בחורבן על צליבתו של ישו; אוריאל רפפורט הישראלי, פרופ' לתולדות ישראל, כתב שסיפורי הגבורה של יוספוס אינם אלא תוצריו של "אגו אידיאלי" לפיצוי על שליו והסיק שבניגוד לעדותו של יוספוס, הוא לא השתתף בהגנה על יודפת. כמו יהודה איש קריות, בגידתו הביאה לחורבן.

רפאל לרוב אינו מוצא מקום להטיל ספק בעדויותיו של יוספוס, אבל מכבד את זכותם של אחרים לעשות כן. הוא לא ישתוק, עם זאת, כאשר היסטוריון "משתמש בהנחותיו שלו כראייה" ומיישם "ז'רגון פסיכיאטרי" - שתי האשמות שהוא מטיח ברפפורט - כדי לטעון שיוספוס לא היה אלא פרו-רומאי שהוביל "חיים כפולים בין הרומאים לאומה היהודית" ונמנע מקרב עם האויב.

האשמה כזו, בעיניי רפאל, חוטאת בקריאה סכמטית של עולמו ודמותו של יוספוס, ולא רק בגלל אימוץ מיתוס "האומה היהודית," היכן שלמעשה התקיימו קהילות רופפות בלבד. "אפילו יוסטוס, בן זמנו של יוספוס ומבקרו החריף, לא העלה את האפשרות שאירועים כאלה שמתאר יוספוס לא התרחשו ביודפת או בכל מקום אחר.

האנימוס המופנה כנגד יוספוס מייצר מחיצה מוסרית בין שחור ולבן. הוא מתעלם מהאמת הפשוטה שיוספוס לא צריך היה להיות פרו-רומאי כדי להיות אנטי-מלחמה. אם עשה כל שביכולתו כדי למנוע את חורבנה של עיר הולדתו, אין זה בהכרח מפני שהפנה לה עורף. זה קצת מרחיק לכת מדי להאשים אותו בגורלה".

האנימוס המופנה כנגד יוספוס מייצר מחיצה מוסרית בין שחור ולבן. הוא מתעלם מהאמת הפשוטה שיוספוס לא צריך היה להיות פרו-רומאי כדי להיות אנטי-מלחמה.

מרבית מחציתו הראשונה של הספר מקדיש רפאל לסקירת הטקסט של "מלחמת היהודים", היינו סיפורו של יוספוס, ופורש תחתיו רשת ביטחון אלגנטית ורהוטה של פרשנות והערות שוליים שנעות קדימה ואחורה על ציר זמן של אלפי שנים. עם רשת הביטחון הזו רפאל מציל את יוספוס מהסד המוסרי הדיכוטומי שכה רבים מקוראיו מלבישים עליו. הלכי רוחו, מעשיו, נימוקיו של יוספוס נפרמים מתוך הנרטיבים האימתניים, הדטרמיניסטיים שנבנו על גבי עדותו, ונקשרים מחדש בתנאים ההיסטורים המיוחדים שבהם חי ופעל וכתב, מחזירים לו את הזכות לוורסטיליות שנטלו ממנו המיתוסים הגדולים.

"להתייחס למלחמה היהודית רק כאל דוגמה, או ביטוי, של סולידריות לאומית זה אנכרוניזם", קובע רפאל. "חיסול חשבונות ישנים, מאבקי כוח קטנים ופנטזיות משיחיות התאחדו לכדי הצתת עימות עם רומא אשר - לפחות בעיניי מי שהיה לו מה לאבד - נראה מיותר כשם שתוצאותיו יהיו קרוב לוודאי קטלניות. ירושלים היתה עיר יפה ומוזהבת, עם אוכלוסיה נפיצה, אבל היא לא יצרה סביבה אלא בריתות קטנות בקרב האוכלוסיות המעורבות בפרובינציות של יהודה, שלא אחת גם היו עוינות זו לזו".

האחדות היהודית בתקופת חורבן בית שני, כותב רפאל, "מעולם לא היתה מונוליטית. ביהודה, פרושים, צדוקים, קנאים ואיסיים נלחמו זה בזה ללא פשרות". במציאות כה מפולגת, במרד פנאטי של צבא לא מאורגן כלפי הכוח הרומאי מביס הכל, מהי בגידה?

רפאל הוא כותב שופע . הוא פירסם יותר מעשרים רומנים וכתב עשרות תסריטים, בהם "הרחק מההמון המתהולל", "עיניים עצומות לרווחה" ו"דרלינג", עבורו זכה באוסקר בשנת 1965. כביוגרף הוא כתב על ביירון ועל סומרסט מוייהם; כקלאסיציסט (בוגר קיימברידג') חיבר אינספור מחזות ומאמרים על העולם העתיק. הוא נולד בשנת 1931 בשיקגו להורים יהודים שהיגרו ב-1938 לאנגליה, שם גדל והתחנך.

בפרולוג הוא מספר על עצמו: "מעולם לא האמנתי, למעט מטעמי נימוס, באף אלוהים, כולל זה של היהודים. בנעוריי, האשמתי אותו שנכשל בהוכחת קיומו על ידי עשיית הדבר הנכון לעתים קרובות יותר מכפי שמעידה ההיסטוריה", אף שהוא עצמו נמצא הרחק מסכנה באותן שנים. "ועדיין, לא מכוח החלטה אמיצה, אני יהודי".

רפאל, לעדותו, לא הולך לבית כנסת, לא מאמין שליהודים או לכל אדם אחר יש קשר נבחר עם ישות על טבעית משום סוג, לא מחפש ולא נמנע מחברתם של יהודים אחרים. "ועדיין, רצף השלילות הזה מחבר אותי, איכשהו, לכל מה שקרה, וקורה, ליהודים בעולם שאליו הושלכנו כולנו. לא הייתי כותב על טיטוס פלאביוס יוספוס (ומאזכר יהודים אחרים שכך או אחרת הלכו בדרכו הפתלתלה) אילו לא היתה בעיניי משמעות להיותי יהודי, משהו טבוע ועם זאת לא מדויק, אבל עשיתי זאת ללא סכמה מוכנה מראש או כוונה הצהרתית".

יוספוס, מצביע רפאל, הוא הראשון משורה ארוכה של אינטלקטואלים יהודיים-לא-יהודיים שבמשך אלפיים שנות גלות צועדים במרחבי הכפילות של זרותם.

כמו אספסיאנוס, ששיחרר את יוספוס ממוות ואז מינה אותו לתפקיד ההיסטוריון שלו, כך גם רפאל משחרר את יוספוס מסד הדיכוטומיה כדי ליעד לו תפקיד. יוספוס, מצביע רפאל, הוא הראשון משורה ארוכה של אינטלקטואלים יהודיים-לא-יהודיים שבמשך אלפיים שנות גלות צועדים במרחבי הכפילות של זרותם, בין מסורת הדת שדחו למגבלות שמשיתה עליהם ה"תרבות המארחת" שאליה יצאו.

זו זרות שהמיתולוגיה המכוננת שלה - העוינות הנוצרית כלפי היהודי האחר - נולדה בימי חייו של יוספוס והתבססה במידה רבה על פרשנויות דוקטרינליות לסיפורו. היהודי שנוצר מתוכה היה "אחר", עיוור לאור האמונה האמיתית, שהביא חורבן על עצמו במדונים רצחניים עם אחיו. היא איפשרה לאינטלקטואל היהודי לתפוס מקום של משקיף ומבקר שגם נעתר וגם ניצל את עמדתו המיוחדת. הביקורת החריפה של שפינוזה על האל היהודי, מציין רפאל, ניתנת ליישום, אם רק רוצים, על הדת הנוצרית באותה מידה.

בביוגרפיה של רפאל, יוספוס, האינטלקטואל הראשון של התפוצה היהודית, נקרא לשמש כאב קדמון לכל אותם יהודים שהילכו על הגבולות בין הגטו היהודי המסוגר להשפעות העולם שמחוץ לו: בקורדובה המוסלמית (רמב"ם, ריה"ל), בחצר המלוכה הבריטית במאה ה-16 (לופז) באמסטרדם של המאה ה-17 (ברוך-בנדיקט שפינוזה) בווינה של סוף המאה ה-20 (פרויד, שניצלר, קראוס) ובברלין של שנות ה-20 (בנימין, אדורנו, ארנדט) ועד ימינו: לפרדריק רפאל עצמו. "איזה יהודי הייתי, או לא הצלחתי להיות, אינו הנושא שלי כאן", מצהיר רפאל בפרולוג בהמשך לגילוי נאות שחייו כמעט לא זימנו לו מקרים שבהם היותו יהודי העמידה אותו בסכנה. "אבל הספר הזה משליך עליי ואני עליו, במידה שישפטו אחרים".

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומר הלין.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על היסטוריה שנכתבה על-ידי המפסיד

נהניתי מקריאת המאמר (על אף ההערות בהמשך). אמנם יוספוס אינו היהודי הראשון עם בעית זהות, ובודאי שלא הראשון המתמודד עם השאלה: מתי לעמוד איתן כעץ בפני הסערה ומתי להתכופף כקנה עד יעבור זעם הסערה?
יוספוס הכיר היטב את סיפור חנוכה, ולעומת זאת את בחירת המלך צדקיהו על תוצאותיה.
לדעתי יוסף-יוספוס מהווה הדוגמא המובהקת ביותר להתחבטות הזהות היהודית-גלובלית, הרלוונטית עד היום.

כמורה דרך בישראל, המהלך בשבילי יודפת ומצדה, גמלא וקיסריה, אני יודע שיוספוס דייק בתיאוריו, ושאין לי הכלים לדעת היכן ידע והיכן המציא. אני רק מבקש מחברי המרותקים לדמותו של יוספוס, והמשקיעים משאבי זמן כסף ומאמץ בכתיבת ספרים ובצבירת תארים על דמותו. אנא דייקו במה שאתם אומרים, והבחינו בין עובדות לבין דעותיכם.

לא ברור לי אם המלים בפסקה השניה הן מילותיו של עומר הלין או של פרדריק רפאל אך לפי ידיעותי המשפט הבא אינו נכון:

...ולא הוטרדו מפאת הפרות קלות של החוק העברי (המרד ניצת ב-66 לאחר שפסל של נשר נתלה על שערי בית המקדש, וחבורת קנאים הסירה אותו בפעולה לילית)...

ראשית, הוא אינו נכון מבחינת העובדות. האירוע המתואר של תליית נשר על שערי בית המקדש קרה 2 דורות קודם לכן, בתקופת הורדוס ועל ידו, ואין לו כל קשר למרד החורבן.

שנית, הוא אינו נכון מבחינת ההערכה שהמרד החל כתוצאה של 'הפרות קלות'.
לפי הבנתי את הטקסט של יוספוס, המרד היה בלתי נמנע בגלל אינטרס רומי: המרד החל כתוצאה מהפרות קשות של הזכות לחיים (דהיינו רציחות המוניות) שנעשו ע"י גסיוס פלורוס הנציב הרומי ביהודה, שהיה מושחת יותר מקודמיו. לטענת יוספוס, פלורוס רצה במרד היהודי על מנת לחפות על פשעיו: "...כי אז היה חושש שהיהודים יבואו וילשינו עליו בפני הקיסר. וכנגד זה, אם יביא אותם לידי מרד, מתוך שיטפלו בפשע הגדול יסיחו את הדעת מן הפשעים הקטנים. וכדי ליצור התפרצות הגביר מיום ליום את סבלותיהם" (מלחמת היהודים ברומאים ספר שני פרק י"ד פסקה 3 עמ' 121 תרגום שמואל חגי)

קיימים אי דיוקים נוספים ורבים במאמר זה, הנה כמה דוגמאות:
1. לא היו זוגות שהרגו זה את זה אלא אדם אחד נהרג לפי תור (שם, ספר שלישי, פרק ח', פסקה 7)
2. אספסיאנוס לא לקח את כלי הקודש, כיוון שהפך לקיסר בטרם נכבשה ירושלים. טיטוס בנו השלים את העבודה שנה לאחר מכן (שנת 70)
3. העוינות הנוצרית כלפי יהודים לא נוצרה בימי יוספוס כפי שנטען במאמר. בימיו נוצרים נרדפו אף יותר מיהודים, ובספרו "נגד אפיון" הוא פורש טענותיו נגד אנטישמים יוונים ואינו מזכיר את הנוצרים.

איזה כיף שעוד אנשים מתעניינים ביוספוס. לשאלה האם הוא נצרב בתודעה היהודית כגיבור או כבוגד ישנו מדד פשוט:

כמה הורים בוחרים לקרוא לילדם בשם 'דוד'?
ומה לגבי 'שלמה'? 'הורדוס'? 'יוספוס'?

03
ארז גולדשטיין

כנראה שמעולם לא נדע את האמת על מה שקרה אלא אם תהיה תגלית ארכיאולוגית פורצת דרך חדשה שתשפוך אור נוסף על המאורעות הדרמטיים האלה שקרו במאה הראשונה לספירה.

קדושת הערכים שעל פיהם אנו חיים או קדושת החיים עצמם? התלבטות קשה שאין לי ספק שגם יוסף/יוספוס התחבט בה ואולי בסופו של דבר מתוך חולשה אנושית הניח לבסוף לאלוהים "להחליט עבורו" (נגלה אליו בחלום במערה ביודפת) והסגיר עצמו לידי הרומאים.

תודה על המאמר המרתק והתגובה המלומדת של אמיר.