כשהרגשות מדברים

שאלה פשוטה ונצחית: מהם הרגשות שלנו? וחשוב מכך: מה הם אומרים לנו?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

אילו יכולתי לחולל שינוי אחד בעולם, איני חושב שהייתי בוחר לבצע מהפכה כלכלית, פוליטית או חברתית. הייתי בוחר משהו פשוט יותר, יסודי יותר: הייתי מלמד אנשים, כבר בגיל צעיר מאוד, איזו משמעות יש לרגשות שלהם. זהו הדבר הראשון שהייתי מלמד אנשים בכלל.

נראה לי שאנחנו מבלים את רוב החיים שלנו, מיום לידתנו, במין ערפל: אנחנו שקועים לחלוטין בדברים המסתוריים האלו שנקראים רגשות, ואנחנו מתקשים להכיל אותם או לטפל בהם. ולעתים רחוקות בלבד אנחנו מבינים מה הם מנסים לומר. ואולי, אילו הבנו, העולם היה קצת פחות שבטי, שבור ומפולג, כעוס, כי אנחנו מצדנו היינו פחות תגובתיים, פחות עצבניים, פחות מסוכסכים. הדבר הראשון וגם האחרון שאין לנו מושג עליו הוא אנחנו עצמנו.

אנחנו צריכים להכיר את עצמנו לא רק כצרכנים, לא רק כיצורים רציונליים, מחשבונים קטנים של חשק ורצון

אולי זאת תקווה מוגזמת. אולי יספיק פשוט לומר שאנחנו צריכים להכיר את עצמנו לא רק כצרכנים, לא רק כיצורים רציונליים, מחשבונים קטנים של חשק ורצון. אז החלטתי שקודם אסביר קצת מה המשמעות של רגשות, ולאחר מכן אעודד אתכם להתעלם מכל מה שאמרתי.

כשחושבים על זה, אושר הוא הדבר המסתורי מכולם. הוא אינו רק הנאה, סיפוק, תמורה מספקת או עונג. אז מה הוא? היום קראתי מאמר מחקרי, שבישר על כך שיש קשר בין נדיבות ואושר – והמאמר ניסה להתחקות אחר המנגנונים העצביים של הקשר הזה. הנה לכם עוד דוגמה, של הניסיון החוזר לחמוק מהמשמעות של הרגשות שלנו. ובכן: אושר פשוט אומר שאתם צומחים. רגע של אושר הוא שבריר של זמן שבו אתם מבשילים ומתפתחים. לכן הנדיבות קשורה לאושר: אתם נותנים, אבל אתם גם מקבלים את המסר שבכך שאתם נותנים, אתם גם צומחים.

אך מה הוא הדבר בכם שצומח? ובכן, זה לא רק אתם – האני האמיתי יותר שלכם, הביטוי העצמי שלכם, התכונות הטבעיות שלכם – האמת היא שאין לנו מלה טובה לכך, כי לא חשבנו על הנושא הזה בצורה טובה וממצה. אנחנו נולדים עם טבע מסוים. מגיל צעיר ביותר התינוק הוא כבר בעל יכולת לאמפתיה, לאהבה, לקרבה, לאינטימיות, לאמת. ואיכשהו, כמבוגרים, אלו בדיוק הדברים שאנחנו מאבדים. כך שלגדול פירושו שהיכולות הללו ניתנות לביטוי בדרכים מתוחכמות ורבות עוצמה יותר – ולא שהן מוחנקות ומוכחשות. זוהי האפשרות שלכם, וכשהיא ממומשת, אפילו בדרכים קטנות, מדובר באושר.

כעס הוא גם זעקה – לכל מה שחסר בביטוי האפשרות: אינטימיות, קרבה, כבוד, אמת

ברור שתינוקות הם גם יצורים רעבים ומרובי צרכים. הם כועסים ובוכים. כעס הוא תסכול של אפשרות. משמעו שיש הזדמנות לצמוח, ושההזדמנות נחנקה או הוכשלה. התינוק מילל כשלא נותנים לו את הבקבוק בזמן. וכך גם אתם, כשאתם חווים דחייה, התעלמות, מניעה.

כלומר: כעס הוא מסר של מניעה. ובדיוק באופן הזה, כעס הוא גם זעקה – לכל מה שחסר בביטוי האפשרות: אינטימיות, קרבה, כבוד, אמת. משמעות הכעס היא שהייתם קרובים לקבל את הדבר, ואז, איכשהו, הוא נלקח מכם. מה טבעי יותר מלזעוק על כך? אבל אם אתם מבינים את כל זה, הרי שכעס משמש גם למטרה ראויה: הוא מזכיר לנו הן שיש תמיד סיכוי נוסף שהאפשרות תתממש, והן שאנחנו אמורים לממש את עצמנו. משמעות הכעס היא שמונעים מאיתנו מלאוּת, בדיוק כמו ילד קטן – וכשאנחנו מבינים זאת, אנחנו יכולים לוותר על הזעם הלוהט, המר, של הריקנות שנחווה זמן מסוים, ובמקום זה לבחור להתמקד בלמצוא, בליצור, בלתת, בלהתחלק במלאוּת.

עצב הוא אבדן של אפשרות. אתם אבלים כשמערכת יחסים מסתיימת, כשאדם אהוב מת וכן הלאה. מה באמת קרה? אנחנו אומרים ש"חלק בי מת". ואנחנו צודקים, בדיוק. מדובר בחלק מן האפשרות שלנו, והוא אשר מת. אם אפשרות כוללת אינטימיות, קרבה, כבוד, אהבה, אמת, הרי שהעובדה המוזרה היא שהאפשרות שלנו אינה באמת שלנו – היא יותר מעין תלות הדדית משותפת. וזהו המסר הטמון בעצב – יופיו, כוחו, עצמתו: שאנחנו לעולם לא באמת לבד, כי דווקא דרך הבדידות שלנו אנחנו לומדים שלעולם אי-אפשר לממש אפשרויות בכוחות עצמנו בלבד.

משמעותו של העצב היא להזכיר לנו את השבריריות שלנו – לא רק את השבריריות שלנו, אלא של כל החיים

וכך, משמעותו של העצב היא להזכיר לנו את השבריריות שלנו – לא רק את השבריריות שלנו, אלא של כל החיים – ואם אנחנו באמת שומעים את המסר הזה, הרי שנס קטן מתחולל: השבריריות הופכת למקור כל הכוח שלנו. אנחנו הופכים לרכים, מיטיבים, מלאי חמלה, אמפטיים, מלאי חן, קלים וחופשיים. ואז אנחנו סוף סוף מבשילים באופן מלא.

ובכן. אושר משמעו מימוש של אפשרות, אשר מלמד אותנו על הטבע שלנו, ומאתגר אותנו לכבד, לתמוך ולהזין אותו, לא רק את עצמנו, אלא את כולם. כעס משמעו מניעת אפשרות, והוא מלמד אותנו ריקנות, ומכוון אותנו לעבר המלאות. ועצב משמעו אבדן של אפשרות, והוא מלמד אותנו שבריריות, ומעניק לנו כוח. וכל אחד מהמסרים הללו מלמד אותנו סודות גדולים על החיים.

אך עלינו ללמוד להקשיב.

זוכרים שאמרתי לכם שבסוף אבקש מכם להתעלם ממני? אומר לכם מדוע. הסיבה לכך היא שבכל המסרים האלו יש מסר עמוק יותר שהרגשות שלכם מעבירים לכם.

אם נחשוב על כך: מה הוא רגש, בעצם? בכל מה שאמרתי עד כה כיוונתי לכך שרגשות הם מסרים. פרויד היה אולי אומר שמדובר במסרים מהסופר-אגו לאגו, ויונג היה אומר שאלו מסרים מהצללית ל-animus. אבל אני לא באמת חושב שרגשות הם מסרים פנימיים, לא במובן של מסרים בצורת תוכן כתוב או תוכנה של מחשב.

רגש, תנועה של הנפש. מאז ראשית ימיה של האנושות לא היה אדם שעלה בידו להגדיר מה הם באמת רגשות. נתקענו עם המלה: "רגש" ועם שמותיהם של הרגשות למיניהם.

אבל ברור לנו שהם משהו הדומה ל"אני" בתוכנו וגם מעבר לכל "אני". אם אני אומר "עצב", הדבר המוזר ביותר הוא שאתם יודעים בדיוק למה אני מתכוון, ואין לי שום צורך להגדיר זאת. אפילו כלבלב יכול להרגיש עצב. הרגשות הם היסודות שלנו, כמו חמצן, מימן ופחמן, יסודות הקיום שלנו. עניין משונה ומרתק, נכון? אפילו קצת יפה.

ובכן, רגשות הם מסרים. הם מסרים שהחיים מפנים אליכם, מסרים על מהותם האמיתית של החיים. הם דבר עוד יותר בלתי-אפשרי ומדהים ממה שאתם מניחים. אתם מצויים בכל דבר חי, וכל דבר חי מצוי בכם. כי היסודות משותפים לכולם.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם שלספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

תמונה ראשית: כלב בולדוג במנוחה. תצלום: מרדית' הנטר, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על כשהרגשות מדברים