כשחץ פוגע בול

באיחור מסויים השלמתי לאחרונה את הצפייה בעונה הרביעית של הסדרה "משחקי הכס". הצפייה העלתה בי כמה הרהורים מפוזרים על נושא זניח למדי: החץ והקשת. הסדרה משופעת בקְשָתות ובקַשָתים, אולם אצל שתיים מהדמויות המרכזיות נושאת הקשת מטען מיוחד. אלו הן הדמויות של ייגריט וג'ופרי.

מרחק ונשיות
"משחקי הכס" מציגה מנעד עשיר של ייצוגי נשים, הנע בין החפצה פורנוגרפית מוחלטת, שנדמה כי סדרה מתמוגגת עליה, ועד הצגה של דמויות נשים עצמאיות וחזקות. שתיים מהדמויות, אלה של בריין ואריאה, מערערות על תפקידיהן המגדריים. בריין מופיעה כלוחמת ללא חת, עטויית שריון, גופה חזק ומאסיבי ושיערה קצר. לא פעם מקניטים אותה גברים שונים על "גבריותה", ובאופן כללי נדמה כי היא נבוכה מעצם היותה אשה. אריאה הצעירה מופיעה כטום-בוי, היא שואפת להיות לוחמת ומתאמנת לשם כך. גם שיערה קצר, ולאורך פרקים אחדים היא מתחזה לבן. ודבר נוסף: שתי הדמויות אוחזות בחרב, משתמשות בה ללא היסוס, והחרב הופכת למאפיין משמעותי בזהותן.

ייגריט היא שונה: אכן, גם היא לוחמת, ואף לוחמת רצחנית. אך היא איננה מותירה רושם "גברי", לא בדמויות הסובבות אותה, וגם לא בצופה. ישנה קשיחות בקווי המתאר של לסתה, אך פניה היפים מקרינים איזה רוך. היא לבושה בבגדי הפרווה מטשטשי הצורה של פראי-הצפון, אך אינה מהססת לפשוט אותם ולחשוף את מיניותה כשהיא מפתה את ג'ון סנואו. בשיערה הג'ינג'י הפרוע ובחציפותה היא משדרת משהו פראי, ואין לטעות: הפראיות הזו היא פראיות נשית לעילא. וכן: היא מתאפיינת בשימוש בחץ וקשת.

אין זה מקרה שדמויות נשיות "גבריות" מתאפיינות בחרב, ואילו דמות נשית "נשית" מתאפיינת דווקא בקשת. אכן, הרוב המכריע של אוחזי-הקשת לאורך ההיסטוריה, כמו גם בסדרה, הם גברים. ככל כלֵי הנשק, גם הקשת היא "גברית". אך מסתבר שיש משהו במאפייניה המזמין אחיזה נשית. במיתולוגיה היוונית, ארטמיס אלת הציד היא קשתית, וכך גם האמזונות הלוחמות. אמנם, ארטמיס היפה נותרת בבתוליה, והאמזונות כורתות את שדן הימני כדי להיטיב לירות – כך סימנו היוונים כי הזהות הנשית הלוחמת איננה זהות נשית שלמה. אך נראה שבתרבות הפופולרית של העת האחרונה גם הפגיעה הזו בנשיות נעדרת, וייגריט מצטרפת למֵרידה מסרט האנימציה "גיבורה" (אף היא ג'ינג'ית!), ולקטניס מ"משחקי הרעב" – כולן אוחזות-בקשת שנשיותן אינה מתערערת כהוא זה. מהו הדבר ה"נשי" בקשת? אולי מפני שהקשת מקומרת כקימורי אשה; הקשת מחייבת דיוק וריכוז ושקט; הקשת מתייחסת ליסוד האוויר; הקשת מתקשרת לציד – ולכן גם לאמא אדמה.

אך מעל לכל: הקשת היא כלי של מרחק. בניגוד לחרב, המחייבת מגע פיזי ישיר, הקשת מאפשרת לוחמה מרוחקת. אם בריין נעזרת בגופה המאסיבי כדי לשפוך את דם אויביה, ואם אריאה מתרגלת את "ריקוד המים" כדי לתמרן באלגנטיות מסביב למגע האגרסיבי הישיר – הרי שייגריט מלכתחילה רחוקה דיה מן המגע הזה. כמו הלאסו של וונדר-וומן, כמו השוט של אשת-החתול, מאפשרת הקשת לייגריט לשמור על מרחק מן המאסיביות הגברית ולהימנע מעצמות שבורות וצלקות כעורות בגופה הנשי. כך היא יכולה להופיע כלוחמת אמיצה ומיומנת, וגם לשמור על מלוא נשיותה.

קרב האמזונות רובנס

"קרב האמזונות", רובנס, סביבות שנת 1600. תצלום: ויקיפדיה

מרחק ושליטה
גם הקשת של המלך ג'ופרי מאפשרת לו לשמור על מרחק, אך באופן שונה לחלוטין. באחת הסצינות המחוכמות בסדרה נקראת אליו מארג'רי לבית טיירל, העתידה להינשא לו. בהגיעה היא מבחינה כי ג'ופרי ממתין לה כשבידיו רובה-קשת. האחיזה בכלי מתורצת ביציאתו לציד. אנו הצופים יודעים שג'ופרי הוא סאדיסט סוטה, ושבעבר השתמש באיומי רובה-הקשת כדי להכריח זונות להציג מולו מחזה ביעותים אכזרי. מארג'רי עצמה יודעת על חולניותו ואכזריותו, וכמונו מבינה שרובה-הקשת מסמן איום אפשרי. אלא שמארג'רי היא דמות נכלולית (אף כי איננה מרשעת), והיא מצליחה לסובב את השיחה המסוכנת לטובתה. היא עושה זאת בין היתר באמצעות האדרת רובה-הקשת, ליטופו, אחיזתו, והתרפסות בפני עוצמת המלך וכישורי הירי שלו.

קשה להחמיץ את התפקיד הפאלי-אירוטי שרובה-הקשת ממלא כאן: הרובה, עם הציר האנכי הארוך והתקן הדריכה המכאני, מונח בחיקו של ג'ופרי בעוד מארג'רי מלטפת את המיתר; החץ נורה כשהרובה צמוד אל הירך וכמו מזדקר ממפשעתו של ג'ופרי. אבל מארג'רי מזהה לא רק את התפקיד הפאלי של רובה-הקשת, אלא גם את מבנה העומק של התפקיד הזה, ואגב כך מנסחת במלים מפורשות את מיניותו של ג'ופרי, כמו גם את דפוס מלכותו: "ודאי מרגש מאוד לסחוט את האצבע כאן, ולצפות במשהו מת שם."

שלא כמו ייגריט החזקה, הלוחמת ללא חת (גם אם לרוב ממרחק בטוח), הרי שג'ופרי איננו לוחם. הוא טיפוס פחדן וחלש. הוא משתמש בשני אמצעים כדי להסתיר מעצמו ומהאחרים את חולשתו: ברובה-הקשת, ובפקודות מילוליות (בסצינת ההתעללות בזונות הוא משתמש בשני האמצעים במשולב באופן שמזכיר פעולת בימוי, מפתה לזהות בדמותו קווים ארס-פואטיים). המשותף לשני האמצעים הוא שהם מסמנים את המרחק הקיים בין ג'ופרי הפוגע לבין האובייקט הנפגע. הוא נמצא "כאן", ואילו האובייקט נמצא "שם". היכולת לגשר על המרחק מדגישה לכאורה את האומניפוטנטיות שלו. למעשה, האמצעים האלה רק מדגישים את המרחק מן האובייקטים הנפגעים, ואת חוסר היכולת לגשר עליו באמת.

הגישור האומניפוטנטי על המרחק עשוי להזכיר לנו  דמות נוספת, הריהי דמותו של אלוהים המקראי, כפי שזה מופיע בספר בראשית. גם אלוהים משתמש בפקודות מילוליות כדי להפעיל את העולם המרוחק ממנו ("ויאמר אלוהים... ויהי כן"), אך אותנו מעניין יותר השימוש שלו בקשת בסיומו של סיפור המבול: "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ" (בראשית ט' 13). קורא העברית בן ימינו מניח כי הקשת המדוברת היא אותה תופעה פיזיקלית-מטאורולוגית המוכרת לנו לעת גשם ושמש – והוא כמובן צודק. ואולם התופעה הזו מקורה במאגר הנשק האלוהי. יש לזכור שאלוהים המקראי הוא בין היתר אל לוחם, ובשירה המקראית הוא מופיע לא אחת ככזה ממש, על כל ציודו. כך למשל:

"...כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה. עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ..." (חבקוק ג' 9-8).

אלוהים מופיע כאן כאשר הוא רכוב על סוסים ומרכבות ויורה בקשתו.

דוגמה נוספת:

"יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם ה', וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ. וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם, בָּרָק ויהמם (קרי: וַיָּהֹם)." (שמואל ב' כ"ב 15-14).

כאן ישנה הקבלה ברורה בין חיציו של אלוהים לבין ברקים, הקבלה המזכירה את זאוס היווני ואת בעל הכנעני, שכלי נשקם הוא הברק. התופעות המטאורולוגיות, אם כן, נתפסות כמייצגות את כלֵי נשקו של אלוהים.

נחזור לקשת בענן: הסמל הזה, סמל הרוגע והשלום, הסמל לברית השלווה בין האל לאדם, הוא לא פחות מאשר כלי נשק. זה מפליא למדי. במונחים של ימינו, חישבו על קלצ'ניקוב צבעוני ענק השעון על ענן כסמל לברית של שלווה. ואולם אין לתמוה על אלוהים שהוא בוחר בסמל כזה, שהרי בדיוק כך מתאפיינים יחסיו עם בני האדם כפי שבאו לידי ביטוי קיצוני במבול: אלוהים, הנמצא "שם", מקיים יחס אלים וחד-כיווני למתרחש "כאן". כמובן, אין להשוות בין המלך ג'ופרי הסאדיסט לבין אלוהים, שהוא רחום ורב חסד – אך הנה שניהם מציבים דווקא את הקשת, על מטען הריחוק והאומניפוטנטיות שהיא נושאת, כגורם מגשר בינם לבין נתיניהם.

מרחק ושילוח
אם כבר גלשתי גלישה חסרת טקט לתנ"ך, ברצוני לעמוד על טיבו של סיפור מקראי נוסף: סיפורם של הגר וישמעאל המגורשים למדבר (בראשית כ"א 21-9). כזכור, בעקבות גילויי קנאה מצד שרה אמנו, ובגיבויו של אלוהים, מגרש אברהם את הגר ואת בנם ישמעאל אל המדבר. הגר תועה במדבר, והמים בחמת אוזלים לה.

"וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה 'אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד', וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ." (בראשית כ"א 16-15).

כמובן, אותנו מעניין במיוחד הצירוף היחידאי "כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת". הצירוף מתאר לקורא את המרחק של הגר מישמעאל המוטל תחת השיח – המרחק שעובר חץ שנורה, כפי שמקובל לפרש. מעבר להיבט הטכני של תיאור המרחק, יש להבין את הצירוף כצירוף איטיאולוגי הנקשר לתופעה בת זמנו של הקורא: לאחר שמלאך האלוהים נגלה להגר ומביא לישועת האם ובנה, גדל ישמעאל, "וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת." (פס' 20). כלומר, הצירוף "כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת" נקשר אצל הקורא בן התקופה לכשרונם של שבטי ישמעאל המדבריים כקשתים.

לאורך השנים הבנתי את הצירוף המדובר מבעד לפריזמה האיטיאולוגית בלבד. אך בקריאה מחודשת אני תמה. הרי זה צירוף מוזר כל כך, צירוף מצמרר ממש: המרחק בין האם האבודה לבנה הגוסס מומחש, מכל הדימויים שבעולם, דווקא באמצעות ירי!

שני צדדים אני מוצא לבחירה בדימוי המטריד הזה. ראשית, המרחק בין הגר לישמעאל הוא אכן קטלני. בהיפרדה מעליו הרי היא אומרת נואש ומכריזה על מותו – יורה בו, כביכול. ובמקום שתישא את רגליה ותתרחק ממקום הזוועה, היא נותרת בטווח המוות, אולי בטווח בכיו המצמית של ישמעאל – וכביכול בטווח ירייתו בה. והרי גם בה מת משהו בסיפור הזה.

שנית, וזה בעיניי מעניין יותר: הקשת והחץ אינם מסמנים מרחק בלבד, אלא גם שילוח. הקשת איננה מסמנת רק את המרחק של היורה מן המטרה, אלא גם את המרחק ההולך וגדל של החץ ממקור הירי. ממהותו של החץ שהוא משולח מכאן והלאה. והרי סיפורנו הוא סיפור של שילוחים אכזריים: אברהם משלח את הגר וישמעאל, ועתה, בעוזבה את ישמעאל תחת השיח, הריהי משלחת אותו ממנה או משלחת את עצמה ממנו. וכך קורה שישמעאל המבוגר, בן המדבר, כמו משחזר באופן סובלימטורי את השילוחים הטראומטיים שחווה בילדותו, אך הפעם מעמדה של כוח מפצה: ישמעאל נוטל את השילוח לידיו – ישמעאל נהיה לקַשָת.

 

ספרו של יואב בן ארי, "כל הוורידים הולכים אל הלב", יצא לאור בהוצאת אפיק וזכה בפרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם. כמו כן, פרסם בגרנטה, בהליקון, ובמדור הדעות של "הארץ".

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יואב בן ארי.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על כשחץ פוגע בול

טקסט מצויין.
יש הרבה ציניות ואלימות בטקסטים התנ״כיים שהזכרת (במשחקי הכס זה ברור מאליו).
הברית, או השלום עם אלוהים הוא דבר שמושג רק בין כוונות, היכולות האומניפוטנטיות של ישמעאל כקשת הן תוצר של טראומה ושל חוסר אונים המתקשרים עם שילוח חוזר שלא היה בשליטתו בילדותו. זה מתקשר לי גם עם המבצע הצבאי ׳קשת בענן׳. שכביכול מסמלת שלום, אך בפועל מסמלת עליונות טכנולוגית וצבאית כה ברורה עד שהיא מאפשרת לצד האחד כח כמעט אלוהי על הצד השני.